שאלה של מוסלמי

שאלה:

אני מוסלמי, אך יש לי ידידים יהודים רבים. לאחרונה הוזמנתי לבית יהודי לארוחת ערב שבת, והופתעתי למראה טקס ה"קידוש", שכלל אמירת תפילות על כוס יין. בדת שלי אסור לשתות יין – או כל משקה משכר. האם ביהדות באמת יש אמונה שעונג חושני כזה יכול להיחשב לדבר קדוש?

תשובה:

לכל אחד מאיתנו יש גוף ויש נפש. הגופני מעוניין לרוב רק בתענוגות החומריים שהעולם הזה מסוגל להציע לנו – ארוחה טובה, תוכנית טלוויזיה משעשעת, נוחות וסיפוק מאוויים. הנשמה שואפת ליותר מכך – היא מחפשת אהבה אמיתית, משמעות, השראה וקשר לדברים שבקדושה.

כל הדתות מנסות לתת לנו גישה לנשמותינו. אך כל עוד הגוף ממשיך לרדוף אחר דברים יום-יומיים ובנליים, הנשמה נשארת כלואה. יש שתי שיטות שאותן מציעות דתות שונות לשחרור הנשמה:

1) הדחקה. על ידי הדחקת תשוקותינו הגופניות אנו יכולים לאפשר לנשמה לזרוח ולהאיר. משמעות הדבר היא לחיות חיי פרישות והתנזרות תוך הימנעות מהנאות העולם הזה.

2) עידון. לחילופין, אנו יכולים למצוא את הרוחניות דווקא בתוך היסוד היום-יומי והבנלי. הדבר יתאפשר אם מעורבותנו בעולם הפיזי תיעשה בדרך מעודנת ומקודשת. במצב כזה הגוף חדל להתנגד לנשמה, ולהפך, הוא משמש כלי לבטוי צרכיה.

היהדות מתעקשת לדבוק בגישה השנייה. במקום להדחיק את הגוף יש לעדן אותו. אל תחיה בפרישות – אך שמור את המיניות לנישואין. אל תצום בכל היום – אך אכול רק מאכלים כשרים וטהורים מבחינה רוחנית. עבוד עם הגוף, לא נגדו.

שביל העידון הוא שביל רצוף אתגרים, אך הוא אפשרי.

קח לדוגמא את היין.

היין ניחן בתכונה ייחודית, הממחישה את העובדה שאין צורך שנייסר את גופנו כדי להגיע לנשמתנו.

היין משתבח עם השנים.

מרבית סוגי המזון מתפרקים עם חלוף הזמן. למעשה, כך גם כל הדברים הפיזיים – בניינים מתפוררים, בגדים מתבלים, גופינו מזדקנים. כל דבר פיזי הוא בן חלוף; ואילו עולם הרוח הוא נצחי ומתחזק עם הזמן. היחידי היוצא מכלל זה הוא היין. היין, אף שהוא פיזי, ניחן בתכונה הרוחנית של השבחה עם הזמן. היין מהווה עדות והוכחה לכך שאפילו הפיזי ניתן לעידון.

היין מייצג את מהותה של היהדות: חיבור הקודש עם החול, הרוחני עם הפיזי, הגוף עם הנשמה.

מה יכול להיות יותר קדוש מזה?