הערת העורך: מאמר זה נכתב על-ידי ג'יי בעודו מתמודד עם מחלה קשה ממנה נפטר זמן קצר לאחר-מכן.

כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, במצבי יש לי הרבה רגשות מעורבים ביחס לגוף שלי.

התחלתי להבחין שבין הרגשות הללו ישנו הפחד, ההמתנה לדבר הבא שגופי עלול לעשות לי. כעת, בכל פעם שאני פוגש בפחד אני שם לב היטב, כיוון שפחד הוא רגש שמאותת לי שמשהו חסר בפרספקטיבה שלי, בדרך ההתייחסות שלי לדבר שממנו אני פוחד. כיוון שאני מאמין באמונה עמוקה שכל מה שמתרחש נגזר מרצונו של הא-ל ומן הקשר האישי שלו אליי, אני שואל מדוע אני פוחד ממשהו שהקב"ה מתכוון לעשותו, ושאם הוא מתכוון לעשותו, אזי מן הסתם הוא לטובתי ולטובת העניין.

לפיכך, הפחד שלחני למחקר אודות רגשותיי כלפי גופי ואודות יחסי אליו. באופן בסיסי התחלתי להטיל בספק את המלה "שלי" כשאני מתייחס לגוף. מי זה ה"אני" שאליו שייך הגוף הזה? מיהו ה"אני" שגופי "עושה לו" דברים שונים? האם גופי ואני באמת מהווים ישות אחת? האם המחלה אינה אלא ביטוי ל"אני" הזה, ולכן ה"אני" הזה אינו קרבן של הגוף הזה, אלא שותף שלו שנוטל חלק במעשיו?

ומנקודת המבט של הריפוי – כיצד יכול גופי להתרפא אם גישתי כלפיו היא אנטגוניסטית? האם אינני צריך לשלוח לגופי אהבה לצורך ריפויו, כפי שכל הדברים והיצורים זקוקים לאהבה כדי להירפא? אבל כיצד אוכל לאהוב משהו שמסוגל לגרום לי כל כך הרבה כאב וממש לאיים על חיי?

נזכרתי גם במדיטציית יוגה שנהגתי להתאמן בה: "אני לא גופי, אני לא רגשותיי, אני לא כף רגלי, אני לא מחשבותיי...", וכו'. זה אמנם נכון, אבל כעת זה לא צלצל לי אמתי כפי שחשבתי פעם. הפעם נראה היה לי, שבמקום לקלף את הבצל עד שלא יישאר דבר במרכז, כל שכבה היא בצל. הכל הוא בצל ומבטא את ה"רעיון" של הבצל בצורתו הפיזית, כך שאמנם אינני מוגבל ל"גוף", "רגש", "כף רגל" או "מחשבות", אך האם לא ייתכן שהדברים הללו הם עדיין אני עצמי?

בעודי שואל עצמי את השאלות הללו (לא באופן המילולי, המודע, אלא אותו סוג של שאלה שבו המלים מתערבבות עם רגשות ועם תמונה וזורמות זו לתוך זו והופכות לשלמות חסרת פרטים מוגדרים), פתאום עלתה בתוכי תמונה אחרת, סוג אחר של יחסים ממה שתיארתי לי קודם לכן.

בתמונה הזאת, גופי לא היה נפרד מ"אני", ואף לא היה זה כלי שמכיל את הנשמה שלי ואף לא מעטה שלובשת נשמתי. חלף זאת, גופי קרן מתוך נשמתי והיווה את ביטויה הפיזי. ובתמונה הזאת, נשמתי קרנה במגוון דרכי ביטוי, לא רק בגוף הפיזי, אלא גם במישורי השכל, הרגש ובמישורים אחרים.

התחלתי לקשר בין תמונה זו של נשמתי ושל גופי לבין הבנתי את העולם הפיזי הזה כדבר שבוקע וקורן מאלוקים, ואת היסודות האחרים הללו (השכלי, הרגשי וכו') שבקעו מן העולם הפיזי – כמקבילים ל"ארבעת העולמות", שכפי שחכמי הקבלה מספרים לנו, נבעו ובקעו מן הא-ל במהלך מעשה הבריאה. באופן שבו לפעמים הבנה מסוימת עוזרת לכל שאר הדברים להיכנס ב"קליק" למקומם הנכון, מודל זה הצטייר לי כהגיוני.

כידוע לכם, תכופות אני מתייחס למחלתי כאל דבר שהביא הרבה טובות לחיים שלי – הבנה עמוקה יותר, שיפור במערכות היחסים שלי, קשר קרוב יותר לאלוקים. זוהי הסיבה שבגללה אני אומר שהוא בא מאלוקים, מטובו של אלוקים, כיוון שהוא כבר הביא הרבה טוב לתוך חיי שלי. אין בכוונתי להמעיט בערכו של ה"רוע" ואף לא להזמין את הסרטן אל תוך חיי למשך זמן ארוך מכפי שהוא זקוק לו. למעשה, הייתי שמח לראותו נעלם אחת ולתמיד ("צא מכאן!"). אבל מצד שני, לא יאומן כמה דברים טובים קיבלתי ממנו. ברור שזה דבר-מה ש"הייתי זקוק לו", שמתאים לגורל שלי ושהוא אמתי בחיים שלי.

והמודל החדש הזה התחיל להתאים. אם גופי הוא קרינה של נשמתי, ה"מלכות" שלה, אם תרצו, ולא דבר-מה נפרד ממנה, אזי מה שקורה בגופי הוא גם ביטוי של נשמתי. אני (נשמתי) "יוצר" (אינני בטוח שזו המלה הנכונה) או מפעפע מתוך גוף זה, ואני עושה זאת בהתאם לרצון אלוקים כפי שנתקבל דרך הקשר עם העולם של מעלה. באופן בסיסי, רצון הא-ל או צוויו "מטפטפים" מלמעלה כלפי מטה, לתוך נשמתי, ולאחר מכן הם מתגשמים בתוך גופי במובן החומרי. לפיכך, הנשמה שלי לא כלואה בגופי, אלא למעשה היא קורנת ללא הרף מתוך גופי, המותאם בצורה המיטבית לתפקודו-שלו וביטויו-שלו מחד גיסא, ולגדילתה ולהתפתחותה של הנשמה מאידך גיסא.

מנקודת המבט הזו, שום דבר שמתרחש בתוך גופי לא קורה לי, אלא קורה מתוכי. וברמה אחרת ועמוקה יותר, לא קיים הבדל ביני לבין גופי, אנו מחוברים זה לזה, האחד קורן ונובע מתוך השני. אנו ביטוי אחד, הרחבה של הרוח לתוך החומר, אבל אנו לגמרי מאוחדים, מהווים אחדות אחת, משקפים את הדרך שבה הקב"ה ועולמו – אחד הם.

תוכלו לתאר לכם כמה שבע-רצון הייתי עם המודל הזה. הוא התאים באופן מושלם למה שחוויתי ונתן לי דרך התייחסות שונה מאוד למחלה שלי ולדרכי הביטוי שלה בפועל. הן היו הביטוי-בפועל שלי עצמי. ואם התחקיתי אחורנית – או פנימה – אחר מהלך המחלה, אזי יכולתי כעת ליצור עם דרכי הביטוי הללו קשר במישור שאינו חומרי – הן עברו דרך הרגשות, דרך התגלויות, דרך מערכות יחסים. הכל נשא משמעות ותכלית וגורל. היה זה השביל שהא-ל ייעד עבורי, לא כעונש ולא כמבחן או כאתגר, אלא כביטוי של חיי שלי, כנביעה מהם. זה פשוט היה כך. זה הפך ל"מה שהווה" בחיי, המוכוונים על-ידי אלוקים, בדיוק כמו כל "מה שהווה" אחר, כמו עבודה, משפחה, וכולי. היה זה אני הנובע מעצמי, קשור לחלוטין לאלוקים.

"כלא הגוף" לא היה קיים עוד. לא הייתה קיימת עוד הנשמה הזאת, הנושאת בסבל עקב המבחנים והפיתויים שהגוף ניצב בפניהם. לא עוד היו קיימים גוף ונשמה כישויות נפרדות.

מרגע שהבנתי את גופי כנביעה חומרית של נשמתי, הבנתי כיצד הנשמה שלי יכולה לחדול מלנבוע ולקרון בעולם החומרי אך להמשיך לקרון בדרך אחרת, שמתאימה יותר לעולם שהיא עשויה לדור בו בזמן מאוחר יותר, או שבו היא דרה כבר עכשיו בנוסף למקום שבו היא דרה בתוך העולם החומרי/פיזי ושמהווה אף הוא נביעה או קרינה שלה.

כמו כן, נוכחתי לראות כיצד יתכן שקיים תהליך כלשהו שבו הנשמה שלי "נסוגה" מגופי הפיזי או מוסתרת ממנו, ובכך נוצרת תחושת הנפרדות, שמובילה לאמונה השגויה בכך שגופי, כביכול, "שייך" לי, או לחילופין, שהוא "מנוגד לי", או שכביכול יש לו קיום נפרד ואינדיבידואלי משלו, למרות שאני עשוי לראות את עצמי כבעליו, כמתבטא בביטויים כמו "כף הרגל שלי", "הקרסול שלי" או אפילו "הסרטן שלי". אולם, האמת היא, שמדובר בנביעה חומרית של נשמתי המתבטאת ככף-רגל, או כקרסול או אפילו – כסרטן.

בנקודה מסוימת בהרהוריי, הגעתי להתרסקות מחשבתית, כיוון שנראה היה לי שמה שאני חווה – מדמיין לעצמי בדרך חיה מאוד – עומד בסתירה לכל ביטוי לשוני ולכל מה שקראתי ושמעתי במהלך השנים אודות הניגוד שבין גוף לנשמה. כליאת הנשמה בגוף. דואליות. הפרדה. ניגוד. והתוצאה: סבל, הפיכה לקרבן, וכו'.

למעשה, בתורה (בראשית פרק ב) אנו קוראים כי אלוקים יצר את האדם מן העפר ונשף אל תוכו נשמה. אם כך הוא, אזי נשאלת השאלה – האם הגוף אינו דבר אחד והנשמה דבר אחר? האם המודל הזה לא דומה הרבה יותר למודל הגוף-בתור-מעטה-לנשמה, או למודל הנשמה-הכלואה-בגוף, או למודל הנשמה-היורדת-בעל-כורחה-לתוך-הגוף?

אולם אז חשבתי, שאולי זו הסיבה שבגללה מתוארת בריאת האדם בתורה בשתי דרכים שונות. האחת – בפרק הראשון של ספר בראשית, שבה מסופר בפשטות שאלוקים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, בלי כל התייחסות לדיכוטומיה של גוף/נשמה. והסיפור השני – בפרק השני של ספר בראשית, שבו מתוארת נשמה הננשפת לתוך גוף. האם שני התיאורים הללו מתארים שתי רמות שונות של הבריאה ושל המציאות? או שאולי בתיאור השני, התורה מתארת את הדיכוטומיה שמשקפת יותר את תפיסת האדם ביחס לעצמו, במקום את האמת, שלפיה הוא (האדם) מהווה בעצמו קרינה או נביעה של אלוקים?

אין לי מושג. אני רק מנחש. או יותר נכון, אני מתאר את התהליך שעברתי, ומחפש בהירות.

בעבורי, כאדם המתמודד עם יחסי לגוף שלי, (או שאולי צריך הייתי לומר, עם יחסי לגוף, בלי "שלי"?), ההשלכות על הפרספקטיבה, על האוריינטציה ועל מערכות היחסים ואפילו על אפשרות הריפוי הן עצומות, או לפחות, כך נדמה לי.

הן הופכות אותי מיריב לשותף. הן מגדירות מחדש ריפוי מהו. והן מאפשרות קבלת הדברים כפי שהם.