פרשת השבוע, ויצא (בראשית כח, י – בראשית לב, ג) עמוסה לעייפה בכבשים ובשיות, בעזים ובתיישים: של לבן ושל יעקב, לבנות, שחורות וחומות, נקודות, טלואות ועקודות. יעקב מגיע לחרן, והמראה הראשון הנגלה לעיניו הוא עדרים אחדים של כבשים המקובצות סביב באר שאבן גדולה מכסה אותה. המראה השני הנגלה לעיניו הוא מראה אשתו, רחל (שמשמעותה גם כבשה), הרועה את צאן אביה. במהרה הופך יעקב לרועה בעצמו, מטפל בצאנו, מקבל את שכרו בצאן, מגדל עזים וכבשים שיש עליהן סימנים מיוחדים, חולם על צאן, צובר הון במקנה, ולבסוף מוליך את עדריו בחזרה לארץ הקודש, שם הוא עומד להעניק לאחיו עשיו מתנה גדולה המורכבת בעיקר מ... עזים, תיישים ורחלים.

בין העדרים אנו קוראים גם על נישואיו של יעקב ללאה ולרחל ועל לידתם של אחד-עשר משנים-עשר בניו, מייסדיהם של שנים-עשר שבטי ישראל. מה ניתן ללמוד מן העובדה שעם ישראל נוסד בסביבה כל כך עתירת כבשים?

המטאפורה הראשונה

"דודי לי ואני לו, הרועה בשושנים" (שיר השירים ב, טו). קולו של שיר זה, כך מסביר מדרש רבה, הוא קולה של קהילת ישראל, המדברת על יחסיה עם אלוקים. "רועה זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (תהילים פ, א) "רועה ישראל, האזינה". צאן אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל, לד, א) "ואתן צאני, צאן מרעיתי"". (מדרש רבה).

אותו קטע במדרש מתאר את יחסינו עם אלוקים בין השאר גם כיחסים שבין ילד לאביו, בין אחות לאחיה, בין כלה לחתנה, בין כרם לשומרה. כל אחת מן המטאפורות הללו מבטאת פן אחר של מערכת היחסים: הקשר הטבוע שבין הבורא לישראל, האהבה והחיבה, העובדה כי אלוקים שומר עלינו, היותנו אנו מקור שמחה עבורו, וכו'. מה מייצגת המטאפורה של הרועה עם הצאן? אם היא באה לומר שאלוקים מספק את צרכינו ומגן עלינו, או שאנו כפופים לו ומסורים לו – הרי יסודות אלה קיימים גם ביחסי אב ובנו. איזה היבט ייחודי של יחסינו עם אלוקים יכול לבוא לביטוי אך ורק דרך תיאור בני האדם בתור כבשיו?

תכונתה הדומיננטית של הכבשה היא צייתנותה וכניעותה. הילד מציית לאביו, אולם הוא עושה כך מתוך הערכה לגדולתו של אביו. הכבשה אינה מצייתת מסיבה כלשהי – היא פשוט צייתנית מטבעה. זהו היסוד של יחסינו עם אלוקים שהכבשה מייצגת: כפיפות חסרת פניות הנגזרת לא מהבנתנו את גדולתו של אלוקים ומרגשותינו כלפיו (שכן במקרה כזה תהיה כפיפותנו מוגדרת על ידי גבולות ההבנה והרגשות שלנו), אלא מתוך ההכרה בכך ש"אני הנני הכבשה שלו".

ערש לידתו של העם היהודי הייתה בין הכבשים הודות לביטול העצמי שלנו ולצייתנותנו חסרת הפניות לאלוקים, המהוות את הבסיס ליהדותנו. מובן שאין אנו רק כבשיו של האלוקים – אנו גם ילדיו, כלתו, אחותו והכרם שלו. באותו המטבע מספרת לנו התורה שכאשר עזב יעקב את חרן לאחר עשרים שנים שבהן היה רועה צאן, היה עושרו מורכב לא רק מצאן: "שור חמור, צאן ועבד ושפחה... הבקר והגמלים" (בראשית לב, ז-ח).

זה עתה קראנו כי לבן שילם לו את שכרו בכבשים וכי עדריו פרו ורבו בשפע; אולם מהיכן הגיע שאר רכושו? רש"י מסביר כי הוא מכר את כבשיו וקנה את כל אלה. גם מבחינה רוחנית לא היה "עושרו" של יעקב מורכב רק מכניעה ומביטול עצמי, אלא כלל גם רגשות והבנה, עוז ואומץ לב. אולם המקור והבסיס לכל זה היו ה"כבשים" שלו.

להיות יהודי פירושו ללמוד את חוכמת האלוקים (המתגלה לנו דרך התורה שלו), תוך פיתוח אהבה לוהטת ויראה כלפי אלוקים, וללמד את חוכמתו וליישם את רצונו בעולם שפעמים רבות הוא עולם עוין. כל אלה דורשים יישום אופטימלי של כוחותינו המנטליים, הרגשיים והאסרטיביים. אולם הבסיס לכל זה, הבסיס שממנו כל זה נגזר, הוא המחויבות הפשוטה שלנו לאלוקים – מחויבות המתעלה מעבר להיגיון ולרגש כאחד.