האם אנו זקוקים לביטחון ולנוחיות כדי להצליח בחיים? האם הישגינו גדולים יותר כשאנו רגועים ונוח לנו, או כשאנו נאלצים להתמודד עם קשיים ואתגרים?

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה..." (בראשית כח, י). באר שבע ייצגה את השלום והשלווה. חרן הייתה שם נרדף לאלימות ולשחיתות – היה זה מרכז המהומות והפרעות, ביתו של לבן, רמאי וגנב כבשים בעל שם. אולם למרבה האירוניה, דווקא שם, בחרן, היה המקום שבו יעקב גידל את משפחתו ושבו נוסדו שנים עשר שבטי ישראל.

אברהם הוליד בן נהדר בשם יצחק, אבל הוא היה גם אביו של ישמעאל. יצחק הוליד את יעקב ירא השמים, אך היה לו גם בן בריון ואלים בשם עשו. רק יעקב מתואר כ"נבחר מבין האבות", כיוון שכל ילדיו היו צדיקים וצאצאיו מושלמים כולם.

שואל הרבי מליובאוויטש: האם לא היה עדיף ליעקב לגדל את ילדיו בבאר שבע? האם באר שבע לא הייתה עשויה לשמש כחממה האידיאלית שבה ניתן היה להוליד ולגדל את העם היהודי העתידי? מדוע דווקא בחרן?

אומר הרבי, הזית נותן את השמן הטוב ביותר רק לאחר שמועכים אותו. כדי לייצר זהב אנו זקוקים לכבשן שבו להט החום מטהר את המתכת הגולמית והופך אותה למתכת יקרה. ליעקב לא היו חיים קלים, אך הם עשוהו לאדם טוב יותר ועשו אף את ילדיו ילדים טובים יותר. לפני שנים רבות פגשתי איש צעיר שזה עתה סיים את שירותו בצבא דרום אפריקה. קידמתי את פניו במלים "נו, ג'ו, אז הצבא עשה ממך גבר?" הוא ענה לי, "לא רבי, הצבא עשה אותי יהודי!" מסתבר שהוא פגש לא מעט אנטישמיות בצבא, ודבר זה למעשה חיזק את נחישותו לחיות חיי יהודי שומר מצוות. כיום הוא האב והסב הגאה של משפחה יהודית מקסימה ושומרת מצוות.

החיים אינם תמיד בבחינת הפלגה חלקה, אך כנראה לבורא יש תוכנית נצחית משלו, שנועדה לגרום לנו לחוות קשיים בחיים. מסתבר שדרך הקשיים והאתגרים אנו צומחים ומתפתחים ולבסוף משתפרים ומתחזקים ונעשים חכמים ופרודוקטיביים יותר. לכאב תמיד יש תכלית. כפי שאומרים לנו הפיזיותרפיסטים (בחמלה שכזו שאני רוצה לחבוט בהם!), בלי כאב אין רווח. כנראה גם אנחנו, כמו הזית, מניבים את פרינו הטוב ביותר רק תחת לחץ. (מתוך ניסיון אישי – והעורך שלי יאשר זאת – אני בכלל לא מסוגל לכתוב את הדרשות הקצרות הללו עד שאני מגיע קרוב מאוד לדד-ליין). העובדה הפשוטה היא שאת מיטב יצירתנו אנו יוצרים תחת לחץ.

אחת הסיבות שבגללן אנו שמים ביצה קשה על צלחת סדר פסח היא כדי להזכיר לנו על מנחת החג שנהגו להביא לבית המקדש. אך למען האמת, הרי אפשר היה להביא כל מזון מבושל, אז מדוע ביצה דווקא?

אחת התשובות החביבות עליי היא שהיהודים דומים לביצים. ככל שמבשלים אותנו, אנו נעשים קשים יותר. הענישו אותנו ורדפו אותנו במשך מאות שנים, אך הדבר רק חיזוק אותנו, נתן לנו אומץ לב, אמונה ותקווה. בכל נקודה בהיסטוריה שלנו תמיד יצאנו מן הצרות כשאנו מחוזקים, מחושלים ונחושים מתמיד.

יעקב גידל משפחה מקסימה בתנאים לא אידיאליים כלל. אנא אלוקים, עשה שנוכל לנהוג כדוגמתו של יעקב. בכל אשר אנו חיים ובכל נסיבות שהן, מי ייתן שנצליח להתמודד עם האתגר ולחיות חיים מוצלחים ולגדל ילדים יהודיים בריאים ומאושרים שיקימו את שבטי ישראל העתידיים.

אני מסיים הפעם בשיר קצר שכתבתי לפני שנים רבות:

טרגדיית הכאב היא

שאיננו רואים את תכליתו

להותירנו ענווים וחכמים.

הו, כמה שטחי מצד האדם

לבוסס באומללות

ולעולם לא להבין

שהזהב הטהור רק באש יחושל

וכי שמן מן הזית רק במעיכה ינושל

וכי כך הוא לגבי כל דבר בעל ערך.

לכן, היה שונה מאחרים

עמוד איתן בפני מבחני החיים

ואת האתגר שבפניך

הפוך ללידה מחודשת.