"אלוקים, בוא נעשה עסקה. אתה תתן לי לזכות הערב בפרס בן ה-11,000,000 שקל בטוטו, ואני אתן לצדקה חצי מהרווחים (אחרי ניכוי מס). אתה לא סומך עליי שאבצע את חלקי בעסקה? טוב, אז תן לי לזכות בחצי מזה ואתה תעשה מה שאתה רוצה עם ה-5.5 מיליונים שלך..."

נשמע מוכר? מי מאיתנו לא מפנטז על חיים נטולי דאגות, על ללגום כוס גדולה של משקה קר ללא שמץ של דאגה? למה אלוקים לא פשוט משלים עם זה ונותן לי לחיות קצת חיים קלים, לשם שינוי?

"ויצא יעקב מבאר שבע [ביתו בארץ ישראל] וילך חרנה" (בראשית כח, י).

הבית היה קל, הבית היה בטוח. הורים, משפחה, חברים, העניקו תמורה רוחנית ונחמה רגשית.

חרן הייתה בור נחשים, מאוכלס בטיפוסים מפוקפקים כמו לבן, שהיה מרמה אותך באותה זריזות שבה שכר את שירותיך. חרן פירושה לנטוש את חיי הישיבה ולהיכנס לעסקים בחיפזון ובבהילות.

אבל יעקב הלך לשם.

חרן גם החזיקה בחובה את העתיד. נשים, ילדים, השושלת האחת העתידית.

אלמלא עזב יעקב את ביתו כדי לזהם את עור נעליו באבק העולם הגדול, לא היה לו סיכוי להגשים אי פעם את גורלו. כשהדברים נוחים מדי, שום דבר לא מתבצע (ולא – אני לא מתייחס ספציפית למשרדים הממשלתיים).

בסדר, אולי זו הסיבה לכך שאלוקים נהנה לצפות בנו כשאנו נאבקים. אולם שימו לב מתי בדיוק יעקב עזב את ביתו: אחרי שנים שבהן חסה בצילו של אביו, אחרי שסיים תקופת חניכות בתחום הרוחני. אחרי שרכש השכלה וצבר מאגרי אמונה וכוחות שיעמדו לו במהלך שנות המאבק שהיו צפויות לו.

בבגרותנו אנו עשויים להתגעגע לעתים לזמנים קלים יותר, אולם בעת ובעונה אחת אנו גם שמחים על ההזדמנויות שמביאים לנו האתגרים העומדים בפנינו. אולם ילדים זקוקים לכל ההגנה והביטחון שביכולתנו להעניק להם. לעולם לא נשליך ילד מן הבית כדי שילך לחפש לו עבודה; אז למה לזרוק אדם לתוך סביבה שבה הוא פגיע מבחינה רוחנית? הרי יהיו להם אין-ספור פגישות עם ה"לָבָנים" של העולם במסע חייהם האישי לחרן. אולם כל עוד הם נמצאים בבית, בטוחים מכל רע – העניקו להם חינוך אמיתי.

הֵיי, ועוד דבר: כדי לזכות בטוטו, עליכם לקנות כרטיס. הכרטיס הזה הוא התורה והמצוות.