יום פורה דורש מודעות לזרם הבלתי פוסק של הזמן ולמערכת של ניהול זמן. לשם כך אנו משתמשים בכל מיני טבלאות נייר או טבלאות אלקטרוניות שבהן מרחב היום מחולק לשעות ולדקות ומאורגן בחלקים צבועים בצבעים שונים המיועדים לעבודה, לפנאי, לארוחות ולמנוחה.
ההסתמכות על לוח שנה, על שעון ועל יומן פגישות היא משהו שאנו חולקים עם כל תושבי פלנטת הזמן המודעת לשעות החולפות. אולם, כיהודים, אנו מונחים גם על ידי לוח שנה סמוי יותר, על ידי שעון רוחני יותר: לוח השנה והשעון של ההיסטוריה. כיהודים, אברהם, יצחק ויעקב הם מרכזיים למושג הבוקר, הצהריים והערב שלנו, ממש כמו מסלול השמש הנעה בשמיים. אדם, משה ודוד המלך מסמנים את השנה שלנו באופן בולט בעונות השנה, ושנים עשר בניו של יעקב, אבות שנים עשר שבטי ישראל, הם יסוד בסיסי לתוכנית היומיומית שלנו ממש כמו שתים עשרה הספרות האלקטרוניות על פני השעון שלנו, או כמו שנים עשר העמודים הכרוכים בסליל ספירלי, התלויים אצלנו על קיר.
שנים עשר בני יעקב
כפי שמסופר בספר בראשית, שנים עשר בני יעקב נולדו מארבע נשים שונות ונחלקים לשלוש קטגוריות כלליות:
א. ששת בניה של לאה – ראובן שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון.
ב. שני בניה של רחל, אותה היה אמור לשאת יעקב ראשונה – יוסף ובנימין.
ג. ארבעת בניהן של שתי השפחות – בלהה וזלפה – דן, נפתלי, גד ואשר.
חלוקה דומה מגדירה את תפקידיהן כשלטים בחיי היומיום שלנו: בניה של לאה מגלמים את הפעילויות שבלוח הזמנים היומיומי שלנו; בניה של רחל מייצגים את האופנים השונים של החיים היהודיים; ואילו בני השפחות הם המוטיבים המסייעים ביומיום שלנו, המלווים כל פעולה ומאמץ שאנו עושים.
בית כנסת, בית מדרש וכיכר השוק
יום בחייו של יהודי מתחיל בתפילה, טכס תפילת הלב. המחשבה המודעת הראשונה במשך היום, וארבע המלים הראשונות שלה, הן אלו של תפילת מודה אני, המביעות את מודעותנו לנוכחותו של אלוקים בחיינו והיותנו חבים לו על כל נשימה חיה שאנו נושמים. אמנם תפילה רשמית חייבת להמתין עד שיצאנו מן המיטה, התרחצנו, התלבשנו ורצנו לבית הכנסת, הרי זהו הפריט הראשון בסדר יומנו. כדברי השולחן ערוך, "כיון שהגיע זמן תפילה, דהיינו משעלה עמוד השחר, אסור לאדם להקדים לפתח חברו ליתן לו שלום... להתעסק בצרכיו קודם תפילת שמונה עשרה בשחר, כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל".(הלכות תפילה, פט)
אחרי תפילת שחרית, ממשיך היהודי "מבית הכנסת לבית המדרש" לשעה יומית קבועה של לימוד תורה. משם הוא יוצא לעולם החול, שם הוא מטפל בענייניו החומריים ובעסקי פרנסה.
שלוש הפעילויות הללו מתועדות על ידי בניה של לאה: ראובן, שמעון, לוי ויהודה מייצגים את שלבי התפילה השונים ואת העבודה שבלב. יששכר מייצג את לימוד התורה; ואילו זבולון מייצג את יציאתו של היהודי לעבודתו בעולם של חולין.
שירות הלב
התפילה היא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב). סולם זה מורכב מארבעה שלבים: ראובן, שמעון, לוי ויהודה; או – אהבה, יראה, אינטגרציה וביטול עצמי.
לבו של האדם הוא בית למאות רגשות שונים, אם לא לאלפים. אך במובן הכולל ביותר, אנו מכירים בשני דחפים ראשוניים: הדחף לגשת ולהתקרב, והדחף להירתע ולסגת. לקטגוריה הראשונה שייכים רגשות כמו אהבה, כמיהה וטוב-לב, ואילו על הקטגוריה השנייה נמנים רגשות כמו יראה, פחד, יראת כבוד וענווה.
רפרטואר הלב כולל גם רגשות המשלבים את שתי התנועות הללו של העצמיות. מערכת יחסים בוגרת מבחינה רגשית תכלול רגשות שיש בהם גם אהבה וגם יראה – רגשות המשלבים בתוכם שאיפה לקירבה יחד עם יראה, המהווה גורם מאפק ומעכב.
אכן, סינתזה כזו של אהבה עם יראה היא הצורה הגבוהה ביותר של ביטוי רגשי של הלב. אך הישג אף גדול יותר של הלב הוא ביטול הרגש. שכן, כל הרגשות – בין שיהיו מן הסוג המרחיב את העצמיות, מן הסוג המכווץ את העצמיות, או מן הסוג המשלב בין השניים – הם צורה מסויימת של ביטוי עצמי; ולהתייחס באמת למשהו או למישהו השוכנים מחוץ לעצמיות, על האדם להסיר מעצמו כל שמץ של אינטרס עצמי ושל יחס עצמי.
אלה הם ארבעת השלבים בסולם התפילה. בשלב הראשון של עבודת הלב (ששיאו בחלק הראשון של קריאת שמע), המטרה היא לפתח רגש של אהבה כלפי אלוקים, כמיהה ותשוקה להתקרב אליו. השלב השני (הקשור לחלק השני של קריאת שמע) הוא פיתוח רגשות יראה וכבוד כלפי אלוקים. השלב השלישי (הקשור לברכת "אמת ויציב" הנאמרת בין ה"שמע" לבין ה"עמידה") היא חיבור האהבה והיראה ביחסינו עם אלוקים. בשלב הרביעי (החל במהלך האמירה השקטה של תפילת העמידה) אנו מתעלים על הרגש עצמו, מבטלים כל רגש וכל תשוקה, כדי להגיע למחויבות מוחלטת ולדבקות איתנה באלוקים.
במונחי הקבלה והחסידות, אהבה ויראה הן העיניים והאוזניים של הלב. הראייה היא החוש האינטימי ביותר; השמיעה היא החוש המרוחק והמנותק ביותר. לכן, אהבה – כמיהת הלב להתקרב – היא יכולת הראייה של הלב, ואילו יראה – דחף הלב לסגת – היא יכולת השמיעה שלו.
ראובן, ששמו נגזר מן המילה ראיי", ושנקרא כך על ידי אמו "כי ראה ה' בעניי, כי על כן יאהבני אישי" (בראשית כט, לב), מייצג את השלב הראשון בתפילה – את יסוד האהבה בעבודת הלב. שמעון – מלשון שמיעה, נקרא כך "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי" (שם, פסוק לג) – מייצג את השלב השני של התפילה, את רתיעתו של הלב ביראה ובפחד. לוי, שפירושו קשר ודביקות (כשנולד אמרה לאה "עתה ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים" – שם, לד) – מייצג את איחוד האהבה והיראה בשלב השלישי של התפילה. ויהודה, מלשון הודאה והסכמה ("הפעם אודה את ה'" – שם, לה) מייצג את השלב הרביעי בסולם התפילה – את הביטול העצמי בפני אלוקים, שאותו אנו מבטאים בתפילת שמונה עשרה הנאמרת בלחש.
השותפות
בטרם מותו קרא יעקב לשנים עשר בניו ובירך אותם "איש אשר כברכתו ברך אותם." (בראשית מט, כח). מאתיים ושלושים-ושלוש שנים מאוחר יותר, בירך גם משה את שנים עשר שבטי ישראל, שעכשיו היה מספרם כמה עשרות אלפים (דברים לג). ברכותיהם של יעקב ושל משה מבטאות את האופי האינדיבידואלי של כל שבט ואת תפקידו הייחודי בתוך קהילת ישראל.
ברכות יעקב לזבולון וליששכר היו כדלקמן:
"זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון... יישכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים."
כשמשה בירך את שני השבטים, הוא אמר:
"שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך."
חכמינו זכרונם לברכה מסבירים כי זבולון ויששכר עשו שותפות ביניהם. זבולון חי על חופי הים ויצא באוניות לעסוק במסחר ומן הרווחים הוא היה תומך ביששכר שישב ועסק בלימוד תורה.
יששכר וזבולון מייצגים אם כן את שני הפריטים העיקריים האחרים בסדר היום של היהודי. לאחר שטיפס על ארבעת שלבי הלב כדי לעבוד את אלוקים באמצעות התפילה, עובר היהודי מבית הכנסת לבית המדרש כדי לחבר את תודעתו לאלוקים באמצעות לימוד תורה, המדיום דרכו מעביר האלוקים את חוכמתו ואת רצונו לאדם. לאחר מכן יוצא היהודי אל העולם כדי לעסוק בפרנסתו, כדי לקיים "בכל דרכיך דעהו" ו"כל מעשיך לשם שמים" (משלי ג, ו; פרקי אבות ב, יב).
כל יהודי, בין שהוא איש זבולון או איש יששכר במקצועו, כולל את שתי הפעילויות בסדר יומו. איש העסקים או הפועל העסוקים ביותר אינם פטורים מן המחויבות ללמוד לפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית". ואפילו יושב אוהלי התורה הנאמן ביותר בלימוד התורה, אף הוא חלק מן העולם החומרי ומוכרח, אם מכוח כורח המציאות ואם בכוונה תחילה, להשתתף בחיים הכלכליים של תן-וקח. גם זה צריך להיות חלק בלתי נפרד מחייו כיהודי וממערכת היחסים שלו עם אלוקים.
יוסף ובנימין
"כל הנביאים", אומר רבי יוחנן, "התנבאו רק ביחס לאנשים שמסייעים לתלמידי חכמים. אך על הצדיק המושלם נאמר: עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו."
דעתו של רבי יוחנן, מציין התלמוד היא בניגוד לדעתו של חכם אחר, רבי אבהו, שאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".
צדיק פירושו "אדם העושה צדק". בעל תשובה פירושו "אדם השב", כלומר, אדם החוזר. במובן המילולי ביותר, צדיק הוא אדם החי כל חייו בהתאמה מלאה לרצון האלוקים; ואילו בעל תשובה הוא אחד המתחרט – אדם הסוטה מדרך הישר אך לאחר מכן מתחרט על כשלונותיו וחולשותיו ושב לחיי מעשים טובים וציות לרצון אלוקים.
במובן הרחב יותר, צדיק ובעל תשובה הם שני מודוסי קיום שונים – שתי גישות לכל דבר שאדם עושה במהלך יומו, החל בתפילה ובעבודת הלב, דרך לימוד תורה, וכלה בעסקיו של אדם בכיכר השוק.
לפי גישת הצדיק לחיים, האדם מתמקד כל כולו בטוב שבעצמו ובעולם. הוא רואה את שליחותו בחיים כמאמץ לטפח את תכונותיו החיוביות, את הטוב שהוא רואה באחרים, ואת כל הקדוש והטהור שבעולמו של הקדוש ברוך הוא. לפי גישה זו, יש לדחות ולהדחיק ולבוז לחלוטין לכל דבר שלילי. אם נאלץ אדם להיאבק ברוע, אזי יש לעשות זאת לא דרך עשיית רוע בעצמו, אלא על ידי התעלות מעליו – כלומר, באמצעות העצמת הטוב שבעצמו ובעולם, כך שהרע פשוט יתמוסס כפי שהחושך מתמוסס נוכח אור גדול.
לפי גישת התשובה, יש להתמודד עם השלילי בעצמנו ובסביבתנו: להיאבק בו, במקום לדחותו. לשנותו, במקום להתעלות מעליו, לחשוף ולהוציא את גרעין הטוב הקיים בכל חפץ וכוח שביקום שברא האלוקים.
כפי שעולה מדעותיהם השונות של רבי יוחנן ושל רבי אבהו, לכל גישה יש יתרונות לעומת הגישה השנייה: גישת הצדיק מגיעה לגבהים שאף עין לא שזפה חוץ מעינו של אלוקים; ואילו גישת התשובה מגיעה למקום שבו אפילו צדיקים לא יכולים לעמוד.
עבודת הלב של הצדיק, כיוון שאינו מופרע על ידי כל רגשות ודחפים שליליים, משחרר את דחפיו המקודשים של הלב בטוהר ובשלמות שבעל התשובה לא יכול אף לקוות להגיע אליהם. מצד שני, תפילתו של בעל התשובה היא מלחמה – מלחמה בין שאיפות לטוב ולרע בלבו, בין תשוקותיו האלוקיות לתשוקותיו החייתיות. אבל מלחמה זו, מאבק זה, מצית את אהבתו, את יראתו, את הקשר שלו ואת הביטול העצמי שלו בפני אלוקים, בעוצמה שהצדיק לא יכול להשתוות אליה. והתהליך של המאבק הזה מציע הזדמנות להכניע סוף סוף את האויב ולהפכו לשותף ורע – להפשיט את שאיפותיו הגשמיות של הלב מגשמיותן, ולהפנות אותן לכיוון חדש, בכך שמשנים אותן לשאיפות קדושות.
לימוד התורה של הצדיק, מאחר שאינו מועב על ידי הנחות שגויות וכיוונים מוטעים, מטמיע את החוכמה האלוקית בטוהר ובשלמות שבעל התשובה לא יכול לדעתן. מצד שני, דרך הלימוד של התשובה, הנאבקת דרך מבוך של סילופים ואי-הבנות בחיפושה אחר האמת, מגיעה לעומק ידע ולמידת הזדהות עם נושאה, שלא ניתן להגיע אליהן באמצעות תודעה ההולכת באין מפריע לתמצית מהותו של כל רעיון. אכן, בגישת התשובה לתורה, הטיעונים שהופרכו והסילופים שנפתרו חושפים מעצם היותם ממדים של האמת השמימית שהלימוד השליו של הצדיק לא יכול כלל לגעת בהם.
כאשר הצדיק עוסק בעולם החומרי, הוא מתמקד באופן ישיר ובלעדי במקורות הללו שאותם הוא מגייס לשירות אלוקים. כל דבר אחר פשוט לא קיים מבחינתו. לפיכך, הצדיק מגיע לעידון מושלם של ההיבטים החומריים של קיומו, ונשאר בלתי מוכתם על ידי מעורבותו בקח-ותן של החיים החומריים. מצד שני, עבור בעל התשובה, כיכר השוק היא בבחינת שדה מוקשים של השפעות שליליות ושל פיתויים, שבלי יוצא מן הכלל משפיעים עליו, ולעתים אפילו מכריעים אותו. אבל המאבק הזה עם היסודות הזרים הללו, ונצחונו הסופי עליהם, פירושו שגם הם נעשים חלק בלתי נפרד מידיעתו את אלוקים "בכל דרכיך". מכאן כי בעל התשובה מגיע בחייו החומריים לשירות יותר רחב ומקיף של האלוקים מן הצדיק, שכן מערכת היחסים שלו עם אלוקים כוללת יסודות בבריאה האלוקית הנותרים מחוץ לתחום שירותו המושלם של הצדיק.
השם יוסף משמעותו להוסיף – עם לידתו של יוסף, הביעה אמו את התקווה כי "יוסף לי ה' בן אחר" (בראשית ל, כד). המשמעות העמוקה יותר של המלים הללו היא, שיוסף מייצג את מאמץ התשובה "להוסיף עוד בן" – לשנות ולהתמיר את כל מה ששונה וזר בתוך עצמנו ובתוך עולמנו, ולהפכו ל"בן" – ובכך להוסיף יסודות אלו לממלכה החיובית והמקודשת של קיומנו.
בנימין פירושו "בן ימין" [כלומר, הבן הנכון והצודק] – יעקב קרא כך לבנה השני של רחל, כיוון שהיה זה היחיד מבין בניו שנולד בארץ הקודש. בנימין מייצג אם כן את צדיקותו המוחלטת ואת קדושתו הבתולית של הצדיק.
ארבעה מוטיבים
ארבעת "בני השפחות" – דן, נפתלי, גד ואשר – הם ארבעה מוטיבים המלווים את חיי היומיום של האדם היהודי: צדק, מעורבות, ברכה ורוויה.
"דנני אלוקים וגם שמע בקולי" הכריזה רחל עם הולדת בנו הראשון של יעקב על ידי שפחתה, בלהה, וקראה לו דן, מלשון דין. "דן ידין עמו" אמר יעקב כשבירך אותו בטרם מותו. בתלמוד נאמר כי אם תפגוש אדם שתמיד מתעקש על הצדק, זהו סימן בטוח שמוצאו משבט דן.
נפתלי פירושו קשר ומעורבות – בנה השני של בלהה נקרא כך על ידי רחל כדי להנציח את העובדה ש"נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי, גם יכולתי."
הן יעקב והן משה בירכו את אשר בברכת השמן. "מאשר שמנה לחמו" אמר יעקב. "טובל בשמן רגלו" בירך משה. בהלכה ובמשנת החסידות, משמעות השמן היא איכות הרוויה: טבעו של השמן הוא שכאשר הוא בא במגע עם משהו, הוא חודר אליו.
לבסוף, פירוש השם גד הוא ברכה ומזל טוב. "בא גד" אמרה לאה כשהעניקה את השם לבנה הבכור של זלפה.
כאשר היהודי מתפלל (ראובן, שמעון, לוי ויהודה), לומד (יששכר) ועוסק במסחר (זבולון), בין שבקדושתו המושלמת של הצדיק (בנימין) או במאבקיו של בעל התשובה, המביאים לשינוי באדם (יוסף), הרי ארבעת בניהן של השפחות משמשים ומשרתים כל מעשה ומאמץ של היהודי: יכולת שיפוט וצדק המודדת כל דבר כנגד סטנדרטים מדויקים של טוב ורע, של צודק ובלתי צודק (דן); תחושת קשר ומעורבות תמידית עם אלוקים (נפתלי); גישה שלמותית לחיים, שבה האדם מעורב כל כולו במה שהוא עושה, כך שמעשיו חודרים למחשבותיו, לרגשותיו וכל נקיק וסדק של ישותו (אשר); וההכרה בכך שאיננו יכולים לעשות זאת לבדנו – שכל הישגינו חייבים להסתייע בכך שאלוקים יברך את מאמצינו בהצלחה (גד).
כתוב תגובה