"תנו רבנן [=שנו החכמים]:שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו – אל תהיו במחלוקת. ואל תמרדו במלכות בית דוד. ויום טוב של עצרת ברור זרעו חיטים".

(בבא בתרא, קמז ב).

אחיתופל, אדם חכם במיוחד (עוד על דמותו – בהמשך), השאיר לילדיו צוואה מעניינת במיוחד שהכילה שלוש עצות. 1) להימנע מן המחלוקת; 2) לא למרוד במלכות בית דוד. הייתה זו עצה שהוא למד על בשרו כשהמרד אותו ניסה להנהיג באמצעות אבשלום נכשל1; 3) כאשר מזג האוויר בחג השבועות הוא 'ברור', השמיים בהירים ולא מעוננים, עליהם לזרוע חיטים כי זהו סימן שהיבול יצליח באותה שנה.

בכלל, כאשר אדם כותב צוואה לבניו, הוא מנסה להוריש להם את אמונתו, את הערכים החשובים ביותר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באדם כאחיתופל, עליו נאמר כי עצתו הייתה "כאשר ישאל איש בדבר האלוקים2", אין ספק כי הוא ניצל את רגעי חייו האחרונים להעביר לבניו לקח מאלף לחיים, וזאת באמצעות שלושת העצות שהוא העניק להם. אך מהו אותו הלקח? והעצה השלישית נראית תמוהה במיוחד: האם קציר חיטים הוא מה שעמד מול עיניו זמן קצר לפני מיתתו?

ושאלה נוספת: אם הוא כבר הזהיר את בניו שלא יתערבו במחלוקת, מדוע היה עליו להוסיף ולציין שלא ימרדו במלכות בית דוד? הלא ברור מאליו שהם לא יתערבו במרד כדי להימנע מן המחלוקת?

עלינו לפענח את המסתורין שבצוואתו של אחיתופל, ויתירה מכך להסיק ממנה לקח לחיינו. שכן העובדה שהתורה בחרה לתעד את צוואתו לדורי דורות מוכיחה כי היא רלבנטית לכל אדם ובכל דור ודור.

*

לפני שנתמקד בפירושה של הצוואה, נעסוק רגע בדמותו של אחיתופל.

אחיתופל היה אדם פיקח וחכם מאוד, וכפי שהוזכר: "כאשר ישאל איש בדבר האלוקים – כן כל עצת אחיתופל". אבל הוא גם היה איש של אינטרסים, אדם תככן, שבראש מעייניו עמד רק הוא עצמו.

כאשר אבשלום מרד בדוד אביו, ברח דוד המלך מירושלים עם קומץ אנשים שהיו נאמנים אליו, כשהוא מותיר בביתו את פילגשיו. אחיתופל, שהיה יועצו של דוד, חבר אל אבשלום והפך להיות יועצו האישי.

הוא יעץ לאבשלום שתי עצות: העצה הראשונה הייתה, שעליו לחטוא עם פילגשי אביו, ובכך הוא יוכיח לעם שהוא המלך החדש ואף ינתק את דוד מביתו.

העצה השניה היתה לצאת לקרב מול דוד בראש גדוד של שנים-עשר אלף חיילים, להלחם עם דוד ואנשיו, להרוג את רק דוד ולהניס את נאמניו של דוד, ואחרי שדוד ייהרג – כל העם יקבל עליו את מלכותו של אבשלום.

מדוע יעץ אחיתופל כפי שיעץ?

המדרש3 מספר על מניעיו הנסתרים של אחיתופל. מתברר כי אחיתופל ראה כי המלוכה שייכת למשפחתו, והוא האמין שהוא עתיד למלוך על ישראל.

"אחיתופל הטעה אותו המזל, והיה סבור שהוא מלך. והיה נותן עיניו באבשלום ואמר לו: בוא אל פלגשי אביך. אמר לו (אבשלום): וכן אתה אומר לי - שאענה פלגשי אבי? אמר לו אחיתופל: "גזירת האלהים היא, שאמר לאביך "הנני מקים עליך רעה מביתך וגו' ושכב עם נשיך"".

"ואחיתופל יעץ לאבשלום שיהרוג לאביו, והוא (אחרי שאבשלום יהרוג את דוד, אזי הוא – אחיתופל) ישב עליו בדין על שעינה נשי אביו, ואני הורגו - ומולך אני.

"ולא היה יודע שהמלכות עומדת מבת בנו, שנאמר "הלא זאת בת שבע את אליעם, ואליעם בן אחיתופל הגילוני".

אבשלום קיבל רק את עצתו הראשונה של אחיתופ ושכב עם פילגשי אביו. העצה השניה נדחתה על-ידי חושי הארכי, שהיה מרגל סמוי של דוד. חושי הציע לאבשלום להמתין מעט לפני המתקפה ובכך איפשר לדוד להתחמש ולהתכונן לקראת הקרב הצפוי. "ה' צוה להפר את עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא ה' אל אבשלום את הרעה."

כאשר אחיתופל נוכח לראות שעצתו לא התקבלה, הוא הבין שהקרב אבוד מראש. הוא שיער, ובצדק, כי דוד ינצח בקרב וכי בשל בגידתו יוטל עליו עונש מוות.

"ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו, ויצו אל ביתו ויחנק וימת."

הוא מתאבד בחניקה, אך רגע לפני כן הוא מצווה אל ביתו, הוא אומר לבניו את אותה צוואה בת שלושת הסעיפים אותה אנו מנסים להבין.

*

אל מה צריך האדם לשאוף בחיים? מהם הפסגות הרוחניות אותם עליו להשיג?

"שלושה כתרים הן" נאמר במסכת אבות4. "כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות."

וכיצד יכול האדם להגיע אל אותם פסגות? עומדות לפניו שתי דרכים, שגם הן מובאות בפרקי אבות. ההאחת, "יראת חטאו קודמת לחכמתו". ראשית האדם מתחיל את דרכו מתוך "יראת חטא", מתוך קבלת עול ויראת שמים, ביטול עצמי, ולאחר מכן הוא מוסיף את "חכמתו", את ההבנה והשכל האישיים שלו.

ואילו השניה, "חכמתו קודמת ליראת חטאו". האדם רואה בהגיון את המצפן העיקרי בחייו, ורק לאחר מכן נוסף אלמנט של יראת חטא.

*

אחיתופל, מי שהיה סמל של חכמה, נהג כל ימיו בדרך השניה בלבד. המניע של כל הליכותיו וסדר יומו – היו רק "חכמתו". היא ורק היא. נאמר עליו שאין לו חלק לעולם הבא5; כל התורה שלמד לא הגנה עליו ביום מותו כי לא הייתה בו יראת שמים6.

ברגעיו האחרונים הוא הבין כי הוא טעה. הנה: הוא עומד להתאבד, להודות כי חייו היו כישלון גמור. לפיכך הוא ביקש להעביר לבניו את המסר שלא ילמדו ממנו. אל תתנו לחכמתם להקדים את יראת חטאכם, הוא אומר להם. רק בדרך זו תוכלו להשיג את שלושת הכתרים – את כתר הכהונה, המלכות וכתר התורה.

*

מסר זה הוא העביר להם באמצעות שלוש עצות.

אל תהיו במחלוקת:

כל מחלוקת שהיא לא לשם שמים, נקראת על שם המחלוקת הראשונה, מחלוקת קורח ועדתו שחלקו על כתר הכהונה.

מהיכן נבעה מחלוקתו של קורח? מגישה המבוססת על הגיון ושכל בלבד. כך, למשל, קורח טען שלפי ההגיון גם הוא זכאי למשרה בכירה בעם ישראל מתוקף היותו בן דוד של משה רבינו ובנו של יצהר7. הוא שאל את משה "טלית שכולה תכלת – חייבת בציצית או פטורה? בית מלא ספרים – חייב במזוזה או לא?" שכן מבחינה הגיונית טלית שעשויה כולה תכלת לא צריכה פתיל תכלת נוסף, ובית גדוש בספרי קודש לא זקוק למזוזה על פתחו.

"אל תהיו במחלוקת" מבקש אחיתופל מבניו. אל תמשיכו את דרכו של קורח; הבינו כי יש משהו שהוא מעבר להגיון, יש צו אלוקי אותו לא תמיד נוכל להבין. אם רק תדעו זאת, לא תהיו מעורבים במחלוקות מסוג זה של מחלוקת קורח ועדתו.

אל תמרדו במלכות בית דוד:

כיצד תגיעו אל כתר המלכות? – ממשיך אחיתופל בצוואתו – לשם כך עליכם לדעת להעריך את מעלת מלכות בית דוד המלך.

על הפסוק "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על8", נאמר בתלמוד9: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן... נאום דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה".

דוד המלך נקרא בשם מי "שהקים עולה של תשובה". הוא היה סמל של התשובה, קבלת עול מלכות שמיים.

לפי החישובים הלוגיים, המלכות היתה אמורה להינטל מדוד המלך. "שאול (חטא) באחת, ועלתה לו (חטא זה גרם לו לאבד את המלוכה, אך) דוד (חטא) בשתים, ולא עלתה לו (והמלוכה לא ניטלה ממנו והמשיכה לצאצאיו)10."

שאול המלך ביצע רק חטא אחד בעטיו הוא איבד את המלוכה, כאשר הוא השאיר את אגג מלך עמלק בחיים בניגוד לציווי האלוקי להרוג את כל העמלקים. ואילו דוד המלך חטא פעמיים: בחטא אוריה ובת שבע, וכאשר מנה את עם ישראל ובעקבות כך פרצה מגיפת דבר בעם. ועם זאת, לא עלתה לו, המלכות לא ניטלה ממנו.

ושוב, הגישה ההגיונית מחייבת שאם בגלל חטא אחד ניתן לאבד את המלכות, על אחת כמה וכמה בשני חטאים.

אך תשובתו של דוד המלך התקבלה לפני בורא העולם, ולפיכך נמחל לו על חטאיו. והנה שוב הוכח כי לא ההגיון הוא המכריע, אלא דווקא יראת החטא.

יום טוב של עצרת ברור זרעו חטים

וכאן מגיעה עצתו השלישית של אחיתופל העוסקת בכתר התורה. עצה משונה לכאורה המדברת על מזג אויר וזריעת חיטים, אך טומנת בה מסר חשוב כיצד יש ללמוד את התורה.

חג השבועות מסמל את היום בו עם ישראל אמר 'נעשה ונשמע'. למעשה, לפי המדרש והתלמוד, זמן רב לפני מתן תורה עברה התורה מדור לדור. האירוע העיקרי שאירע בזמן מתן תורה הוא ההסכמה של העם לקבל על עצמם את קיום המצוות גם בטרם יבינו את הסיבותלכך.

החיטים מסמלות את ההגיון והחכמה. "אין התינוק יודע לקרות אבא, עד שיטעום טעם דגן11" וקיימת דיעה במדרש לפיה עץ הדעת היה עשוי חיטה.

אומר אחיתופללבניו: אם ברצונכם לזרוע חיטה וכי היבול יצליח; אם אתם מעוניינים להשתמש בחכמתכם ובשכלכם ולדעת כי היא תוביל אתכם אל הדרך הנכונה, עליכם לוודא שחג השבועות, אותו יסוד לפיו ה'נעשה' קודם ל'נשמע', ברור הוא אצלכם.

כי אז תוכלו להשיג את כתר התורה.

*

זה היסוד והצד השווה בכל שלושת הוראותיו של אחיתופל.

היסוד לכל שלושת השלמויות של "כתר כהונה, כתר תורה, וכתר מלכות" – הוא קבלת עול, ביטול אל מה שמעבר להגיון.

וכדברי המשנה: שלשה כתרים הן – אבל כתר שם טוב עולה על גביהן. הכתר של העשיה, הכתר של שם טוב – הוא תנאי עיקרי לכל שלושת הכתרים.

(מעובד לפי מכתבו של הרבי, אגרות קודש חלק ג' אגרת תצ)