לפניכם רמזים וגימטריאות מהמדרשים, המפרשים ועוד לפרשת ויצא.

מה מסתתר בסולם יעקב?

בפרשתנו מסופר על החלום המפורסם של יעקב: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

רמז מפורסם במלה "סלם" (בפרשה היא כתובה בכתיב חסר) – קושר אותה עם "סיני": שתי המלים בגימטריא 130. המשמעות בכך היא, שהקב"ה הראה ליעקב בחלומו את מעמד הר סיני, שבו עתידים להתחבר הארץ והשמים ("מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה").

ועוד מביא 'בעל הטורים': "סלם" בגימטריא "זה כסא הכבוד".

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש)1 , קושר את מראה הסולם עם נשותיו של יעקב – מהם הוא עתיד להעמיד את בית ישראל: לאה ורחל. מה הקשר? אם 'נפתח' את האותיות של המלה "סלם" ונכתוב אותם במילואם: סמ"ך למ"ד מ"ם (120 ועוד 74 ועוד 80) נקבל את המספר 274, וזו הגימטריא של "לאה" ו"רחל" ביחד = 274.

גם תפילה, גם פרנסה

הסולם מיועד לעליה וגם לירידה, וכך באמת ממשיך הפסוק: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו".

בעל הטורים ופרשנים נוספים רואים כאן סמל לשני נושאים מרכזיים בחיינו: נושא התפלה – ולהבדיל, נושא הפרנסה (הערה: בפיסקא זו אנו מחשבים את המלה "סולם" בכתיב מלא, כצורת קריאתה, בשונה מהרמזים שבפיסקא הקודמת שהיו בכתיב חסר כצורת הכתיבה).

תפילה כיצד? "סולם" בגימטריא "קול" (=136). קול התפלה עולה מהארץ ומגיע לשמים; והמלאכים "עולים ויורדים בו" – "עולין ויורדין, ורואין: איזה תפלה שבכוונת הלב – יקבלו, או לא יקבלו, ודנין הממונין זה כנגד זה" (מדברי רבי יהודה החסיד2 ). כלומר: המלאכים חושבים ומכריעים איזו תפלה תעלה למעלה ואיזו תישאר חלילה למטה.

וכלכלה כיצד? "סולם" שווה בערכו ל"ממון" (=136) וגם ל"עוני" (=136). העובדה שבסולם "עולים ויורדים" מלמדת כי המצב בענין זה אינו סטטי, אלא יש עליות וירידות, וכפי שנאמר בספר תהלים3 : "כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים" – זה שאתמול היה לו "ממון" נופל ל"עוני", וזה שאתמול היה ב"עוני" זוכה פתאום ל"ממון". זהו הרמז במלים "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה": ה'סולם' של העושר והעוני, שעומד בארץ, נקבע על פי גזירת שמים.

המסר לאדם הוא כי אין להתייאש; גם אם היום אתה למטה – מחר תהיה למעלה. על כך אמרו חז"ל4 : "גלגל חוזר בעולם", ומעניין: המלים שנאמרו על הסולם – "מוצב ארצה" – הם בגימטריא "גלגל חוזר בעולם" (אף רמז זה מדברי רבי יהודה החסיד5 ).

שחרית, מנחה, ערבית והקשר לאברהם, יצחק ויעקב

בפרשה שלנו בא סדר התפילה היומיומי לשלימותו.

שלושת התפילות שאנו מתפללים בכל יום – שחרית, מנחה וערבית – מיוחסות לשלושת האבות. בפרשיות קודמות היו רמזים לכך שאברהם תיקן את תפילת שחרית בבוקר ויצחק תיקן את תפלת המנחה שזמנה אחר הצהריים, ובתחילת הפרשה הנוכחית בא רמז לתפילת ערבית שתיקן יעקב: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" – רש"י מפרש את המלה 'ויפגע' במשמעות של תפילה, ויש כאן רמז לכך שיעקב תיקן את תפילת ערבית שאותה מתפללים בזמן השינה, לאחר שהשמש כבר שקעה.

האבודרהם מביא בענין זה רמז יפה: כשתרצה לדעת למי מהאבות שייכת כל תפלה – תבדוק באות השניה של שמו. האות השניה בשם 'אברהם' היא ב' – בוקר, האות השניה ב'יצחק' היא צ' – צהריים, והשניה ב'יעקב' היא ע' – ערב.

חז"ל מבדילים בין תפלות שחרית ומנחה לבין תפלת ערבית, ומגדירים את הראשונות כ'חובה' ואת האחרונה כ'רשות'. למעשה, במהלך הדורות קיבל העם על עצמו גם את תפילת ערבית כחובה, אך עדיין נותרו סימני היכר להבדל בין התפלות, כמו זה שבתפלת ערבית אין השליח-ציבור עושה 'חזרה' על התפלה, כמו בשחרית ומנחה; כך גם נשים רבות נוהגות להתפלל שחרית ומנחה – ולא ערבית (בשונה מהגברים שמקפידים על כל שלושת התפילות).

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון6 עושה הקבלה מעניינת בין תפלת ערבית לתפילין של רבינו תם:

התפילין שכולנו מניחים מידי יום מיוחסים לפרשן הגדול של התורה – רש"י, משום שהם נעשים לפי שיטתו; אולם קיים סוג נוסף של תפילין הנקראים 'תפילין של רבינו תם'. רבינו תם היה נכדו של רש"י, שחלק עליו בצורת עשיית התפילין וגרס שיטה אחרת, והמחמירים נוהגים להניח גם את התפילין הללו (לאחר שסיימו עם התפילין של רש"י).

ובכן, התפילין של רש"י מקבילות לתפלת מנחה שתיקן יצחק אבינו – כי רש"י נקרא על שם אביו יצחק: ר'בי ש'למה י'צחקי, ולכן הם חובה גמורה ומוחלטת בדומה לתפילת מנחה;

ואילו התפילין של רבינו תם מקבילות לתפלת ערבית שתיקן יעקב אבינו – כי שמו של רבינו תם היה יעקב, והוא נקרא "רבינו תם" על שם הכתוב7 "ויעקב איש תם". ואכן, כשם שתפלת ערבית נחשבת כ'רשות', כך בהנחת התפילין של רבינו תם אין חובה גמורה והיא נחשבת כ"תוספת" לעיקר המצוה.

מי חיבר את תפילת מוסף של ראש חודש?

שלושת התפילות הקבועות בכל יום מקורם בשלושת האבות, כאמור; קיימות גם תפילות הנאמרות רק בימים מיוחדים, והן מתחברות עם שתי דמויות מרכזיות שאנו מתוודעים אליהן בהמשך הפרשה: רחל אמנו ובנה יוסף.

את טביעת חותמה של רחל אנו רואים פעם בחודש – בתפילת מוסף של ראש חודש, שהברכה המרכזית שלה מתחילה במלים: "ראשי חדשים לעמך נתת"; המלים "ראשי חדשים לעמך" הם נוטריקון רחל. ואכן, בספר "ברכי יוסף"8 אומר במפורש: "מוסף של ראש חודש, רחל אמנו תקנתהו, ורמזה שמה בראשי תיבות ר'אשי ח'דשים ל'עמך" [רעיון זה מתחבר יפה עם העובדה המפורסמת9 שראש-חודש נחשב חג 'נשי', כלומר: הנשים חוגגות ביום זה יותר מאשר הגברים, ומתאים הדבר שגם התפלה ביום זה מיוחסת לאשה].

וביחס לתפלת מוסף של שבת נאמר בקבלה שהיא שייכת ליוסף – ואכן, המלים "מוסף" ו"יוסף" דומים מאוד. ההבדל הוא רק באות הראשונה: ב"יוסף" יש י' ואילו ב"מוסף" יש מ'. בכתבי האריז"ל מוסבר10 , שהאות י' והאות מ' מתחלפים ביניהם לפי הסדר המפורסם של א"ת ב"ש (כלומר: האות א' – הראשונה – שייכת לאות ת' – האחרונה, לאחר מכן האות השניה מההתחלה – ב' – מתחברת עם האות השניה מהסוף – ש', וכן הלאה. לפי סדר זה, י' – האות העשירית מההתחלה - מתחברת עם מ' – העשירית מהסוף).

רבי לוי יצחק שניאורסון מוסיף11 , שההפרש המספרי בין "יוסף" ל"מוסף" הוא 30. ובכן, יוסף עלה לגדולה ונעשה משנה למלך בהיותו בן שלושים, כמו שאומרת התורה במפורש12 : "ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים"; אם כן, המלה "מוסף" רומזת ליוסף – בתוספת המספר 30 שהביא אותו לגדולתו.

כמה ברכה הביא יעקב ללבן?

ונסיים ברמז קצר ונחמד על האישיות הדומיננטית בפרשה – לבן.

יעקב היה אצל לבן שנים רבות, וכאשר בשלב מסויים רצה לחזור הביתה – ביקש ממנו לבן להישאר, באמרו לו: "ויברכני ה' בגללך", כלומר: בזכותך יש לי ברכה ולכן אני מעוניין שתישאר אצלי.

בספר הזוהר13 נאמר על כך שהברכה שלבן התברך בה בזכות יעקב היתה במספר מאה: בכל חודש היה לבן מוצא בזכותו של יעקב תוספת של מאה צאן, מאה כבשים ומאה עזים. ועוד דיעה מביא הזוהר, שלבן התברך בכל חודש במספר של אלף.

הדיעה השניה מובנת: אלף הוא מספר מתאים לניסים, שהרי אלף אותיות פלא14 ; אבל מה הענין – לפי הדיעה הראשונה - במספר מאה דוקא?

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון עושה חשבון פשוט15 : "לבן" בגימטריא 82, ואילו "יעקב" בגימטריא 182. התוספת ש"יעקב" (=182) מביא על "לבן" (=82) היא איפוא בדיוק מאה!...