שנים עשר בנים היו לו ליעקב אבינו. כאשר עם ישראל החל להתגבש הוא נחלק לשנים עשר חלקים, או: שבטים.

מי היו בניו של יעקב? מה היו שמותיהם, וכיצד הם ניהלו את חייהם?

התשובה – בקצרה – לפניכם.

ראובן: ראובן היה הבן הבכור שנולד ליעקב מאשתו לאה.

שמו מבטא את הסבל שעברה אימו לאה, ואת השמחה שחשה בעקבות לידתו. למעשה, יעקב היה מעוניין לשאת רק את רחל, אחותה הצעירה של לאה, לאישה. אך לבן הארמי אביהן רימה את יעקב והעניק לו גם את לאה. כאשר נולד לה בן, הביעה לאה את שמחתה באומרה "ראה ה' בעניי!" ולפיכך העניקה לו את השם ראובן (ראה-בעניי).

את ראובן אנו מוצאים לראשונה במקרא כשהוא מלקט דודאים בשדה ומביא אותם לאימו (היא, בתורה, מעניקה זאת לאחותה רחל לפי בקשתה). עליו גם נאמר כי הוא שכב את בלהה פילגש אביו, וחכמינו זכרונם לברכה אומרים כי יש בכך רמז לעובדה שהוא בילבל את מיטת יעקב1. כעונש על-כך, העביר יעקב לפני פטירתו את שרביט המנהיגות לבנו יהודה.

במכירת יוסף היה לראובן תפקיד מרכזי. האחים ששנאו את יוסף ביקשו להרוג אותו, אך ראובן שיכנע אותם להשליך אותו לתוך הבור מתוך כוונה להציל את חייו. לאחר שראובן הסתלק מן המקום, מכרו האחים את יוסף לעבד. כשראובן חזר והכריז "הילד איננו ואני אנה אני בא?!", לקחו האחים את כתונת הפסים של יוסף, טבלו אותה בדם עז והביאו אותה ליעקב ש"הבין" כי יוסף נטרף על ידי חיה רעה.

בהמשך הסיפור, כשראובן ניסה לשכנע את אביו לשלוח את בנימין יחד עמם מצרימה, הוא הבטיח לערוב באופן אישי לחייו. "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" בחזרה, אמר ראובן לאביו. אך הרעיון להרוג את נכדיו לא הלהיב אותו במיוחד בלשון המעטה, והוא דחה את הרעיון.

שמעון: הבן השני שנולד ללאה.

השם שמעון מבטא תחושות דומות לאלו של ראובן – "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי" (שמעון מלשון שמיעה).

כאשר דינה אחותו נאנסה על ידי שכם בן חמור, שמעון יחד עם לוי אחיו הערימו על שכם ועל כל תושבי עירו. הם שיכנעו אותם למול את עצמם, וביום השלישי למילתם הם תקפו את העיר והרגו את כל הזכרים. לפני פטירתו, הביע יעקב מורת רוח ממעשה זה של שמעון ולוי.

פעם נוספת בה אנו מוצאים את שמעון היא כאשר יוסף לוקח אותו כבן ערובה כדי לוודא ששאר האחים ישובו לארץ כנען ויביאו עמם את בנימין, האח הקטן.

לוי: בנה השלישי של לאה.

שמו אף הוא מבטא את שמחתה של לאה שאמרה "הפעם ילווה אישי אליי, כי ילדתי לו שלושה בנים!"

כאמור, לוי היה שותפו של שמעון בהתקפה על שכם, וגם בו נזף אביו לפני פטירתו.

יהודה: בנה הרביעי של לאה.

כאשר נולד, אמרה אימו "הפעם אודה את ה'" והעניקה לו את השם יהודה (מלשון הודאה ותודה).

יהודה היה מנהיג של ממש בקרב האחים. הפעם הראשונה בה אנו רואים את מנהיגותו היא כאשר הוא משכנע את אחיו שלא להרוג את יוסף אלא למכור אותו לעבד ובכך מציל את חייו.

מאוחר יותר התורה מתארת בפירוט כיצד הוא נשא אישה בשם בת שוע והיא ילדה לו שלושה בנים. הבן הבכור, ער, נשא אישה בשם תמר לאישה אך מת ללא ילדים. לפי המסורת, אונן, הבן השני, התחתן עם תמר אך גם הוא מת. יהודה שחשש לחתן את תמר עם בנו השלישי ולפיכך דחה אותה בתירוצים שונים. תמר הסוותה את זהותה ונבעלה ליהודה. כאשר נודע שהיא בהריון, ציווה יהודה לשרוף אותה כעונש על זנותה; אך היא גילתה לו כי למעשה הוא הוא אב ילדיה. יהודה הודה בטעותו, ונולדו לה שני ילדים: פרץ וזרח.

כשהאחים הגיעו למצרים ויוסף – שהפך להיות משנה למלך והסווה את זהותו – ניסה לאסור את בנימין בתואנה שהוא גנב את הגביע שלו, היה זה יהודה שהתייצב להגן על אחיו בכל מחיר.

לפני פטירתו, העביר יעקב את שרביט ההנהגה והמלכות מראובן הבכור ליהודה.

דן: בנה הראשון של בלהה, שפחת רחל.

לאחר שחלפו שנים ולרחל לא נולדו ילדים, היא החליטה ללכת בדרכי סבתה שרה ולהעניק את שפחתה כאישה. היא גם זו שנתנה את השם 'דן' לבן שנולד, כסמל לכך שבורא העולם 'דן' אותה לזכות והעניק לה ילד, אם כי רק משפחתה.

לדן אין איזכורים רבים בחומש, למעט ברכתו של יעקב לדן לפני פטירתו כי הוא יהיה דיין וידון את עמו. הוא המשיל אותו לנחש וניבא לו נצחונות בקרבות בארץ ישראל.

נפתלי: בנה השני של בלהה.

גם את שמו העניקה רחל, כסמל לכך ש"נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי." בפירוש המילה נפתולים נחלקו המפרשים: ישנם המפרשים זאת מלשון חיבור, ומציינים כי היא חברה לאחותה וזכתה אף היא לילדים, דרך שפחתה. רש"י פירש זאת מלשון תפילות והפצרות לבורא העולם שנענו.

בטרם נפטר, בירך אותו יעקב כי הוא כ"אילה שלוחה הנותן אמרי שפר".

גד: בנה הראשון של זלפה, שפחת לאה.

כאשר לאה ראתה כי רחל נתנה את שפחתה ליעקב לאישה, היא החליטה לעשות זאת בעצמה ונתנה את זלפה שפחתה כאישה ליעקב.

לאחר שנולד לה הבן הראשון היא אמרה: בא גד – בא לי מזל טוב! וקראה את שמו גד.

לבנו גד העניק יעקב ברכה כי צאצאיו יהיו גיבורים וינצחו במלחמותיהם.

אשר: בנה השני של זלפה.

לאה העניקה לו את שמו כסמל לאושר שחשה כאשר הוא נולד.

יעקב בירך את אשר ביבול פורה.

יששכר (מבוטא בשי"ן אחת בלבד) היה בנה החמישי של לאה.

ראובן, הבן הבכור של לאה, מצא דודאים בשדה והביא אותם לאימו. רחל ביקשה מלאה לתת לה את הדודאים, והיא הסכימה לעשות זאת בשכר שיעקב יתייחד עמה. מכך נכנסה לאה להריון, ולילד שנולד היא קרא יששכר על שם השכר שהעניק לה בורא העולם – הילד שנולד – מכיוון שהיא נתנה את שפחתה לבעלה.

לפני פטירתו ציין יעקב כי יששכר מיוחד בשקידתו על התורה, וכי צאצאיו יהיו תלמידי חכמים ודיינים.

זבולון היה בנה השישי של לאה.

הוא קיבל את שמו לאחר שלאה ראתה בבנה השישי את מה שיגרום ליעקב בעלה לגור עמה דרך קבע. "זבדני אלוקים אותי זבד טוב! הפעם יזבלני אישי, כי ילדתי לו שישה בנים."

מעניין כי דבריה של לאה הפכו מאוחר יותר לכינוי טקס שרבים עורכים לאחר לידת בת ושמו זבד הבת. לפי כמה פירושים, זבד משמעותו מתנה ולאה הודתה לבורא העולם על המתנה שהעניק לה.

זבולון היה הבן האחרון של לאה. לאחר-מכן נולדה לה בת, לה היא קראה דינה.

לפני פטירתו, ציין יעקב כי זבולון ינחל את נחלתו בארץ ישראל על חוף הים, וכי היא יעסוק במסחר.

יוסף: הבן הראשון של רחל.

לאחר שנים של עקרות, נפקדה סוף-סוף רחל. היא קראה לבנה יוסף כיוון ש"אסף אלוקים את חרפתי", אך הייתה בכך גם תפילה כי "יוסף לי ה' בן אחר."

יותר מכל שאר האחים, סיפור חייו של יוסף מוזכר בהרחבה בחומש. הוא היה הבן האהוב על אביו אך אחיו שנאו אותו בשל חלומותיו שניבאו שהוא עומד לשלוט עליהם; הוא ירד למצרים כעבד, הושלך לבית המאסר באשמת שווא לאחר שעמד בנסיון פיתוי ולבסוף פתר חלומות לפרעה. כשכר על כך הוא הפך להיות משנה למלך.

כשאחיו הגיעו מצרימה, הם לא זיהו את אחיהם הקטן. יוסף ניצל את ההזדמנות כדי ללמד אותם לקח על מכירתו לעבד, ולאחר שבחן את נאמנותם זה לזה הוא גילה להם את זהותו.

בסוף חומש בראשית אנו קוראים על ירידתו של יעקב מצרימה ובחיי השלווה תחת שלטונו של יוסף.

ליוסף נולדו שני בנים: מנשה ואפרים, ולפי ברכת יעקב אף הם נחשבים למניין שבטי ישראל.

בנימין: הבן השני של רחל, שמתה זמן קצר לאחר לידתו.

רחל דווקא העניקה לו את השם 'בן אוני' – בן צערי שכן הוא נולד תוך קשיים מרובים, אך יעקב קרא לו בנימין.

על בנימין אנו קוראים כאשר יוסף מנסה – ומצליח – לגרום לאחים להביא אותו למצרים, שם הוא מתאחד עמו מחדש, לא לפני שהוא מאשים אותו בגניבת הגביע.

את בנימין המשיל יעקב לפני פטירתו לזאב אשר "בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל."