לפניכם רמזים וגימטריאות מרתקות לפרשת לך לך.

לך לך = חמישים, וגם מאה. מה זה רומז?

הפרשה נקראת בשם "לך לך", על שם התחלתה: "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הבורא פוקד על אברהם לצאת ממקומו וללכת אל הארץ המיוחדת, וכאן מתחיל ונוצר הקשר העמוק שבין עם ישראל, זרעו של אברהם, אל ארץ הקודש.

מטבע הלשון היחודית והכפולה: "לֶךְ לְךָ" העסיקה פרשנים רבים והם הטעימו זאת בדרכים שונות. כאן נביא כמה פירושים המתבססים על הערך המספרי של המלים הללו (מתוך דברי 'בעל הטורים').

1) הערך המספרי של המלה "לך" הוא 50, והמלים "לך לך" רומזות לכך שצפויה הליכה ("לֶך") בדור ה-50 (גימטריא של "לך"). הכוונה היא לדורו של צדקיהו מלך יהודה, שבו נחרב בית המקדש ועם ישראל גלה מארצו – והוא היה הדור החמשים לבריאת העולם (מאדם הראשון ועד אברהם היו 20 דורות, ומאברהם עד צדקיהו עוד 30). הווי אומר: כרגע יש הליכה חיובית של אברהם אל הארץ – אך בדור ה-50 עתידים בניו לעשות את אותה הליכה בכיוון ההפוך והשלילי.

2) אם "לך" שווה 50, הרי פעמיים – "לך לך" – עולה 100. הקב"ה רומז לאברהם כי לאחר ההליכה אל הארץ צפויים לו עוד 100 שנות חיים: אברהם היה אז בן 75, ונפטר לאחר מאה שנים (בגיל 175).

3) כשהקב"ה מצוה את אברהם ללכת לארץ הקודש, הוא ממשיך ומבטיח לו ששם הוא יזכה לזרע של קיימא: "ואעשך לגוי גדול". ובכן, במלים "לך לך" נרמז מתי בדיוק עתידה הבטחה זו להתקיים – כשאברהם יהיה בן מאה, בגימטריא "לך לך" (ואכן, כשמלאו לאברהם 100 שנים נולד לו יצחק בנו).

"כה"(25) יהיה זרעך!

הבטחת הקב"ה לאברהם אודות ה"גוי גדול" שייצא מחלציו, מופיעה גם בהמשך הפרשה (טו, ה): "ויוצא אותו (הקב"ה הוציא את אברהם) החוצה, ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים – אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו, כה יהיה זרעך"!

הפירוש הפשוט של המלים "כה יהיה זרעך" הוא שהזרע עתיד להיות גדול ורב, ככוכבי השמים. אך קיים גם רמז בערך המספרי של המלה "כה" (כפי שמביא 'בעל הטורים'):

אברהם היה אז בן 75 (כפי שהזכרנו), וזהו איפוא הרמז במלים "כה יהיה זרעך" – זרעך יבוא בעוד "כה" (=25) שנים, כשתהיה בן מאה.

[למען הדיוק, יש הסוברים כי באותה שעה היה אברהם בגיל 70, כך שנותרו עוד 30 שנה עד לידת בנו יצחק (נכון שבתחילת הפרשה כתוב במפורש שאברהם היה אז בן 75, אולם לדעתם "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ובהמשך הפרשה חוזרים אחורה ומספרים על מה שאירע כשהיה בן 70). מסתבר ששיטה זו תמצא את הרמז לא במלה "כה", אלא במלה הבאה: "יהיה" – "כה יהיה זרעך" – שערכה המספרי הוא בדיוק 30].

הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש), מחבר בין הערך המספרי של המלה "כה" (25) לברכת הזרע בכלל1 :

ב'שטר התנאים' – נוסח עתיק-יומין של הסכם שנוהגים (בעדות אשכנז) לחתום בין שני הצדדים שסיכמו על 'שידוך', לקראת החתונה – באה התחייבות הדדית שהחתן והכלה יתחתנו "בחופה וקידושין כדת משה וישראל", וממשיכים ומתארים את טיב היחס בין בני הזוג שיהיה ישר וכֵנה – "ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה".

את החתן מכנים כאן בשם "זה", ואת הכלה – "זו". הערך המספרי של "זה" הוא 12 ואילו הערך המספרי של "זו" הוא 132 ; וכשמחברים את "זה" עם "זו" – החתן עם הכלה – מקבלים תוצאה של 25 = "כה יהיה זרעך"... זרעא חייא וקיימא. בעזרת השם.

לריב כמו גברים

אחד הנושאים המרתקים בפרשה הוא צורת ההתנהלות של אברהם (שנקרא אז עדיין בשם 'אברם') מול אחיינו לוט שליווה אותו במסעותיו.

לוט לא היה צדיק גדול. אפילו שמו מורה על כך: המלה "לוט" בארמית יש בה משמעות של קללה (לדוגמא: על הפסוק "ארורה האדמה" מתרגם אונקלוס: "ליטא ארעא"). ואכן, בשלב מסויים התגלע ריב בין אנשי לוט לאנשי אברהם, שנבע כתוצאה מהעובדה שאנשי לוט הרשו לעצמם מעשים בלתי ראויים שאנשי אברהם לא יכלו להסכים להם.

אברהם החליט לעשות הפרדת כוחות. וכך מספרת הפרשה (יג, ז-ט):

"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט .. ויאמר אברם אל לוט: אל נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלוא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי – אם השמאל ואיימינה, ואם הימין ואשמאילה".

בספר 'שני לוחות הברית' מביא חידוד נאה בלשון המקרא: בתחילה נאמר "ויהי ריב", ולאחר מכן אומר אברהם ללוט – "אל נא תהי מריבה". מה פשר השינוי מלשון זכר ("ריב") ללשון נקבה ("מריבה")?

אלא: הנקבה היא זו שיולדת, מתרחבת ומגדילה את המשפחה עוד ועוד, ואילו הזכר נשאר כמו שהוא. אומר אברהם ללוט – בינתיים יש בפנינו מצב של 'ריב' מצומצם ונקודתי כזכר; הבה ונעצור זאת עכשיו, לפני שתהיה 'מריבה' של ממש, המתפשטת וגודלת כאופיה של הנקבה...

מה הקשר בין רבא, חכם התלמוד, לבין לוט?

ואכן, אברהם התגורר בחברון, ואילו לוט הלך והשתקע בעיר סדום. למרות המרחק, המשיך אברהם לעקוב אחרי אחיינו ולדאוג לו, וכאשר התחוללה מלחמה ולוט נפל בשבי – נחלץ אברהם ויצא להצילו.

לפי המבואר בתורת הסוד3 , מעבר לקשר המשפחתי ידע אברהם כי בלוט יש 'ניצוצות' קדושה גבוהים מאוד. העובדה שאברהם ולוט היו דומים חיצונית במראה פניהם4 , ביטאה גם קשר פנימי עמוק, כי באישיותו של לוט צפונה היתה אנרגיה אלוקית אדירה, והדבר נרמז בכך ש"לוט" בגימטריא "אדם" (45): השם "אדם" כשלעצמו מהווה סמל לשלימות, ובמיוחד לפי הנוטריקון א'דם ד'וד מ'שיח – נשמותיהם של דוד המלך ושל מלך המשיח, שעתיד להחזיר את העולם למצבו האידיאלי כפי שהיה בימי אדם הראשון (לפני שחטא).

ואכן, ללוט נולדו שני בנים – מואב ועמון (כפי שמסופר בפרשה הבאה, פרשת וירא), שבהמשך יצאו מהם אורות גדולים: דוד המלך הוא – כידוע - מצאצאיה של רות המואביה, ושלמה בנו נשא לאשה את נעמה העמונית (לאחר שהתגיירה, כמובן). בנה של נעמה, רחבעם, הוא שהמשיך את מלכות בית דוד הלאה (נכדיו הם המלכים הגדולים והצדיקים: חזקיהו, יאשיהו ועוד), ומזרעו עתיד לבוא הגואל האחרון – מלך המשיח.

האריז"ל מגלה אישיות חשובה נוספת שהיתה טמונה בלוט, ושמה מבצבץ מתוך המלים בפרשה המספרות על נפילתו של לוט בשבי בידי האויבים (יד, יב): "ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם". הסגנון נראה קשה: המלים "בן אחי אברם" מתייחסות הרי ללוט עצמו ולא לרכוש. מדוע איפוא לא אמרנו פשוט: "ויקחו את לוט, בן אחי אברם, ואת רכושו"? למה המלים "ואת רכושו" צריכות לבוא ולהפריע באמצע הענין, בין "לוט" לבין הגדרתו כ"בן אחי אברם"?

מסביר האריז"ל, שיש כאן כוונה לרמוז לאחד מגדולי חכמי התלמוד, הלוא הוא רבא (חברו של אביי המפורסם). ראשי התיבות של המלים "רכושו בן אחי" הם רבא, שמקור מוצאה של נשמתו הוא בלוט. וכמובן, אם רבא שייך ללוט יש לו קשר חזק עם אברהם דודו – ואכן, בהמשך המקרא נרמז שמו של רבא בדברי אברהם שאמר "בלעדי רק אשר" (יד, כד); גם ראשי התיבות של המלים הללו מביא לנו את רבא. ומלבד זאת, הרי שמו של רבא מורכב מאותן אותיות של שמו של אברהם (שאז עדיין נקרא "אברם"5 ).

בספר "לקוטי לוי יצחק"6 מסביר בהקשר זה דבר מעניין:

בגמרא מסופר7 , שרבא הדריך את בני העיר מחוזא – עיר בבלית שבה התגורר רבא – לכבד את נשותיהם, ואמר להם שכאשר מכבדים את האשה הדבר מביא לעושר. האסמכתא לכך היא מפרשת השבוע (יב, טז), שם מסופר על כך שאברהם זכה לעושר בזכות שרה אשתו – "ולאברם היטיב בעבורה (=בזכותה)".

מדוע מיוחסת הדרכה זו דוקא לרבא? לפי דברי האריז"ל זה יוצא טוב – רבא, מצד שורש נשמתו, קרוב לאברהם, וטבעי שדוקא הוא המעלה על נס את הקשר שבין אברהם לשרה ומורה ללמוד ממנו בחיים. מה שמפליא הוא שאפילו המקום בו התגורר רבא מתקשר לאברהם: רבא גר בעיר 'מחוזא', ובפרשתנו אנו קוראים (טו, א) "ויהי דבר ה' אל אברם – בַּמַחַזֶה"...

[לחובבי החשבונות נוסיף עוד: אם נחשב את המלה "מחזה" ב'ריבוע' – כלומר: מ (40)-מח (48)-מחז (55)–מחזה (60) – נקבל את המספר 203, בדיוק הגימטריא של "רבא"].