ביום העשרים לחודש מנחם-אב – ובקיצור: כ"ף אב – מציינים את יום הסתלקותו לשמי רום של הגאון המקובל, רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל (אביו של הרבי מליובאוויטש), ששימש כרב נערץ באוקראינה במשך עשרות שנים ולאחר מכן נאסר והוגלה על ידי השלטונות הסובייטיים, דבר שדירדר את מצב בריאותו עד לפטירתו בגיל 66.

ביום ה"יארצייט" נהוג ללמוד משניות שיש להם סגולה מיוחדת לעליית הנשמה (המלה "משנה" מורכבת מאותן אותיות של המלה "נשמה"). במסגרת זו נביא קטע מהמשנה במסכת "מקוואות", משנה שיש בה לכאורה תוכן פשוט ו"טכני", ונראה כיצד רבי לוי יצחק "לומד" משנה זו בדרכו היחודית והמפתיעה, ומגלה כיצד הפרטים רומזים לסודות עמוקים.

שני בורות וחור אחד

המשנה בה נעסוק הפעם (ממסכת מקוואות, ו, ז) עוסקת בדיני מקוה טהרה. כדי שהמקוה יהיה כשר לטבילה, עליו להכיל כמות של 40 "סאה". ה"סאה" היא יחידת מידה בה השתמשו בזמן חז"ל, והם הוכיחו שהמקווה צריך להכיל לפחות מים בשיעור ארבעים יחידות של סאה (מדובר בכ-332 ליטר).

בהקשר לכך מחדשת המשנה שיתכן מצב שבו ישנם שני בורות שכל אחד מכיל רק עשרים סאה של מים, ועם זאת הם כשרים לטבילה. זאת כיצד? מכיוון שיש חור בין שני הבורות, והוא מחבר אותם למקוה אחת.

אך אין די בחור מזערי, כמובן, אלא יש צורך בחור בעל גודל משמעותי. כמה באמת? אומרת המשנה: "עירוב מקוואות – כשפופרת הנוד, כעביה וכחללה, כשתי אצבעות חוזרות למקומן".

כלומר: על החור להיות בגודל של שפופרת נוד (או: נאד). נאד היה כלי ששימוש לאיחסון נוזלים אותם היו שואבים באמצעות שימוש בשפופרת (אם תרצו, הגירסה העתיקה למימיה וקשית). עבור מי שה"שפופרת" לא בהישג ידו מסבירה המשנה שמדובר בשטח שבו אפשר לסובב בקלות שתי אצבעות.

הפרשנים מסבירים שהמשנה מתכוונת לאצבע השניה בכף היד (לאחר האגודל), הנקראת "אצבע", ולאצבע השלישית הנקראת "אמה". כאשר יש לנו חור שקוטרו כרוחב ה"אצבע" וה"אמה" ביחד – הדבר מחבר בין שני הבורות והם הופכים לכשרים לטבילה.

מה מסמלים הבורות? והאצבעות?

עד כאן המשנה כפשוטה; ועתה נראה את הרמז המסתתר בפרטים טכניים אלו, כפי שמגלה לנו רבי לוי יצחק (בספרו "תורת לוי יצחק" ע' תיג ואילך):

העם היהודי גאה ומתייחס לשלושת אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב. מבין אלו ניתן כבוד מיוחד לאברהם, היהודי הראשון; לכן את הברכה הראשונה שבתפילת העמידה (הנאמרת בכל יום כמה פעמים), אנו פותחים ב"אלקי אברהם", ממשיכים ביצחק - "אלקי יצחק", וביעקב – "ואלקי יעקב", אך בסיום חוזרים שוב לאברהם: "ברוך אתה ה', מגן אברהם". אברהם הוא המתחיל, הוא המסיים, ובאמצע יש לנו את יצחק ויעקב.

סדר דומה מוצאים אנו בענין קולות השופר. ישנם שלושה סוגים בקולות השופר: "תקיעה" כנגד אברהם, "שברים" כנגד יצחק, ו"תרועה" כנגד יעקב (תורת הקבלה מרחיבה בקשר שבין סוגי הקולות לשלושת האבות). ואכן, כשם שבתפלה אנו פותחים באברהם ומסיימים באברהם, כך בסדר הקולות של השופר: תמיד מתחילים ב"תקיעה" ומסיימים ב"תקיעה", וה"שברים" וה"תרועה" – שכנגד יצחק ויעקב – מופיעים באמצע.

עכשיו נחזור לציור שמציירת בפנינו המשנה ונראה שבעצם הוא משקף את אותו סדר:

ה"מים" מהווים סמל של נתינה וחסד, ולכן הם שייכים במיוחד למדתו של אברהם אבינו המתאפיין במדת החסד והאהבה (ואכן, ב"תפלת גשם" מזכירים את זכותו של אברהם, ואומרים: "זכור אב נמשך אחריך כמים").

שתי בורות המים מסמלים איפוא את ה"כפילות" שיש באיזכורו של אברהם אבינו, שבו מתחילים ובו מסיימים.

ובאמצע, מי שמחבר בין שתי הבורות, הוא חור עגול שקוטרו כשיעור שתי אצבעות, והם – כאמור – האצבע השניה ("אצבע") והשלישית ("אמה"). למה דוקא שתי האצבעות הללו? עכשיו מובן: האצבע השניה רומזת ליצחק השני, והאצבע השלישית רומז ליעקב השלישי; יצחק ויעקב הם אלו שנמצאים באמצע, בין ההתחלה שהיא באברהם לבין הסיום שגם הוא באברהם.

זהו גם הרמז בתואר "שפופרת", המזכיר לנו את ה"שופר" – כי אכן, הציור שבמשנה שייך במיוחד לתקיעת השופר, כמו שהסברנו.

מקוה אחת עם ארבעים סאה

וכאן מוסיף רבי לוי יצחק חשבון מעניין. הוא מראה כיצד התוצאה הסופית, העובדה שהבורות נחשבים כמקוה אחת הכוללת "40 סאה", מתחברת להפליא עם יסוד זה בדבר מעלתו של אברהם ביחס ליצחק ויעקב:

כפי שהוסבר, הסדר הוא שבהתחלה בא אברהם, ולאחריו יצחק; לאחר מכן בא יעקב, ושוב בא אברהם. מתברר שהעובדה שהם מחוברים אחד לשני יוצרת יחדיו את המספר ארבעים סאה.

כיצד?

הבור הראשון שמסמל את אברהם נמצא ליד יצחק. אם נחשב את הגימטריא של שניהם נגלה שההבדל ביניהם הוא במספר ארבעים (אברהם בגימטריא 248, ויצחק בגימטריא 208). הבור השני שמסמל אף הוא את אברהם נמצא ליד יעקב, וכשנחשב את ההבדל ביניהם נגלה את המילה סאה! (אברהם = 248, יעקב = 182, ההבדל הוא 66 בגימטריא "סאה").

לכן, לסיכום, כשיש שתי בורות – המרמזים על הכפילות באיזכור שמו של אברהם, ו"שתי אצבעות" באמצע – הרומזים ליצחק ויעקב, אנו מקבלים את התוצאה: 40 סאה!

זו דוגמא אחת מני רבות כיצד גם בהלכה מעשית "פשוטה", מסתתרים רמזים וסודות, מעבר לפירוש הפשוט והבסיסי. כתביו של רבי לוי יצחק, שהיה מקובל גדול, מלאים בפירושים ורמזים דומים, הממחישים לנו את קדושתה של התורה ועד כמה כל אות שבה מדוייקת בתכלית.

ולאמיתו של דבר, כתבי רבי לוי יצחק שהגיעו לידינו הם "טיפה מן הים" ביחס לכתבים הרבים שכתב במשך ימי חייו, שרובם אבדו באותם ימים טרופים של השלטון הסובייטי ומלחמת העולם השניה וכרגע לא ידוע מקום הימצאם. מי יתן ובקרוב נתבשר על מציאתם של כתבים נוספים מתורתו, ונזכה להתענג מהמתיקות היחודית שבדרך לימודו.