חלק ניכר מספר בראשית מוקדש לחייו של אברהם, היהודי הראשון. אולם למרבה הפלא, אנו פוגשים את אברהם בגיל די מאוחר בחייו רבי התהפוכות. האירוע הראשון בחיי אברהם המתואר בתורה התרחש כאשר הוא היה בן שבעים וחמש שנה!

בזמן הזה, אברהם היה מסוגל כבר לסכם חיים שלמים של הישגים חשובים וחסרי תקדים. כילד צעיר, סקרנותו הובילה אותו להבחין באמת גדולה יותר הגלומה במתרחש ביקום והוא הגיע להכרה של אלוקים האחד והיחיד. כאדם בודד שניצב אל מול העולם כולו הוא נאבק בעבודת האלילים שהייתה מושרשת בתקופתו, וקירב נפשות רבות לחיים של אמונה ואתיקה מונותיאיסטיות.

אך אז הגיע אירוע בעל משמעות כה רבה שהוא האפיל על כל שבעה וחצי העשורים הקודמים של חיי אברהם. אירוע זה סימן את היווצרות תופעה חדשה – היהודי – והגדיר מחדש את מסע החיים.

אירוע זה היה קריאתו של אלוקים לאברהם "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". עכשיו, לאחר שנוכחת במלוא העוצמה של יכולותיך המודעות, לך לך. אני אראה לך את המקום שמהווה תמצית עצמיותך שלך, מקום השוכן מעבר לארץ הזאת, למולדתך, ולבית אביך אשר הכרת.

אינסטינקט, סביבה והיגיון

את אינספור הגורמים המעורבים בהפיכתנו למי שהננו, ניתן לסכם בהכללה תחת שלוש קטגוריות: הטבעי, המוטבע והנרכש.

אנו מתחילים את חיינו כשאנו כבר מתוכנתים לנטיות ולדחפים שיוצרים נפש ואופי מולדים. לאחר מכן, מרגע הלידה ואילך, מתחילה לפעול השפעת הסביבה שלנו, כאשר הורים, מורים ובני גילנו מטביעים את מנהגיהם וגישותיהם על נשמותינו. לבסוף מגיעה השפעה שלישית ומכריעה, כאשר אנו מגיעים לבשלות אינטלקטואלית: האדם, יחד עם שאר ברואי הא-ל, קיבל שכל אובייקטיבי שבעזרתו הוא יכול במידה מרובה לשלוט על הגירויים שאליהם הוא חשוף ולאופן שבו הם ישפיעו עליו. בעזרת שכלו הוא מסוגל להתפתח אל מעבר לעצמיותו הגנטית והמותנית ואף בניגוד לה.

זוהי המשמעות העמוקה של המלים "ארצך, מולדתך ובית אביך" בקריאת אלוקים לאברהם. ארץ, שמשמעותה גם ארציות, קשורה מבחינה אטימולוגית למלה רצון. לכן "ארץ" פירושו גם רצונותיו הטבעיים של האדם.

מולדתך זו התייחסות להשפעת הבית והחברה. ובית אביך מתייחס לאדם כאל יצור בוגר והגיוני אשר יוצר את תבנית תודעתו ואת עצמיותו באמצעות השכל המגשר ומפשר האובייקטיבי. אולם לאמיתו של דבר, השכל עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מאנושיותנו, ונשאר תמיד כפוף לפגמים ולמגבלות של ההוויה האנושית. אמנם הוא עשוי להתגבר על גבולות המוטבע והחרות בנו מלידה, אולם בסופו של דבר, השכל אף פעם לא לגמרי חופשי מן האגו ומן הדעות הקדומות שלו.

אך לאדם יש גם עצמיות גבוהה יותר, עצמיות חופשייה מכל מה שמגדיר את האדם וכובל אותו. זהו הניצוץ האלוקי המהווה את גרעין נשמתו – התמצית השמימית שאותה נשף אלוקים לתוכו, צלם אלוקים שבו הוא נברא, הארץ שאלוקים הבטיח להראות לאברהם.

[זה מסביר את הסדר שבו מופיעים בפסוק הארץ, המולדת ובית האב. כאשר אדם יוצא למסע, הוא ראשית כל עוזב את בית אביו, לאחר מכן יוצא מעירו (מקום מולדתו) ורק אז עוזב את גבולות ארצו. אולם בפסוק הזה, המונחים הללו מופיעים בסדר הפוך. אלא שלפי המשמעות העמוקה יותר של המונחים הללו, הסדר הוא נכון ומדויק. קודם כל עוזב אדם את האינסטינקטים הבסיסיים שלו, הודות לחינוך ולהשפעות סביבתיות. לאחר מכן הוא מתגבר על ההשפעות הללו בעזרת יכולת החשיבה האובייקטיבית שלו; ולבסוף, הוא נקרא להתעלות אפילו מעל לעצמיות הרציונאלית שלו במסעו לקראת תמציתה האלוקית של נשמתו].

במסע התגליות שלו, אברהם מוכרח כמובן לעזוב את הארץ, את המולדת ואת בית אביו שנמצאו כולם בארץ שבה נולד. ברור שעליו לדחות את תרבות עבודת-האלילים של אור כשדים ושל חרן. אך אין זו הפרידה שעליה אנו מדברים בפסוק שצוטט לעיל. שכן, אברהם קיבל את הקריאה הזאת שנים רבות לאחר שהוא נטש את דרכי עבודת האלילים של משפחתו ושל מולדתו, הכיר באלוקים והייתה לו השפעה עמוקה על החברה שבה חי. ובכל זאת נאמר לו: לך לך! עזוב את טבעך, את ההרגלים שלך, את עצמיותך הרציונאלית. אחרי שתדחה את שורשיך השליליים ועובדי האלילים, עליך גם להתעלות מעל עברך החיובי ורב ההישגים. שאף להתעלות מעבר לעצמך, אף אם זהו עצמי מושלם.

מושלמות אנושית פשוט אין די בה. שכן, כל דבר אנושי – אפילו השכל האובייקטיבי, הנשגב – עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מן המציאות הנבראת, תמיד כפוף לה ומוגדר על ידה. ועם זאת, אלוקים מזמין אותנו – בפקודתו הראשונה לראשון היהודים – לחוות את היסוד שמתעלה מעל כל גבול והגדרה: את עצמו יתברך.

אך קודם כל עלינו ללכת אליך. התרחק מעצמיותך הסופית והגע לעצמך כפי שרק אלוקים מסוגל להראותו לך – אותו "אתה" שמהווה חלק מאלוקים.