פרשת השבוע, לך לך, מספרת את סיפור חייו של היהודי הראשון – אברהם אבינו. גם אם לא נעמיק ונפיק לקחים מן המאורעות הרבים בפרשתנו, נוכל להפיק מסר אקטואלי בחיי היום יום אפילו משמה של הפרשה: לך לך. זה היה הציווי הראשון של אלוקים לאברהם.
כבר בגיל שלוש התחיל אברהם להכיר את בוראו. הוא היה משוטט בטבע, מתבונן ביופי הבריאה ובברואיה, וכך הגיע למסקנה שיש בורא לכולם. אברהם הוסיף והכיר את בוראו יותר ויותר עד לבגרותו. אז כבר הייתה דעתו מגובשת ומושלמת באמונתו בא-ל אחד ובהליכה בדרכיו – ואז היה אברהם מושלם מבחינה אישית, השקפתית ורוחנית-יהודית.
בשנים שלאחר מכן החל אברהם גם להפיץ את משנתו ודעותיו, שהלכו וכבשו חלקים נרחבים מן האנושות. רבבות אנשים נהרו אחריו והצטרפו לאמונתו. השפעתו ומעמדו חבקו עולם.
ולמרות זאת, ציווה עליו האלוקים – "לך לך": לֵך, תתקדם. אל תסתפק במקום שאליו הגעת, אל תסתפק במה שכבר עשית. הדבר הראשון שנדרש מיהודי הוא ללכת, להתקדם, להתעלות. אם באפשרותו להמשיך ולהתקדם אל לו לעצור ולומר השגתי מספיק; תמיד יש לצעוד קדימה.
מסר זה צריך להוות אחד היסודות המרכזיים בחיינו, לא להסתפק במה שהגענו, ולא להסתפק במה שכבר עשינו, אם ביכולתינו להמשיך ולהתקדם – עלינו למלאות יכולת זו ולשפר מה שביכולתינו.
מוטיב זה צריך להשפיע בכל תחומי החיים. בתחום האישי, בתחום הבין-אישי ובתחום הרוחני-יהודי:
יש לך אדם שמגיע לציון דרך בחייו האישיים והוא מחליט עד כאן. עשיתי הרבה בחיי, עבדתי, צברתי הון, גידלתי ילדים – עתה עלי לפרוש ממרוץ החיים ולנוח על זרי הדפנה.
יש לך אדם בעל השפעה, אשר לו אוהדים רבים המצפים למוצא פיו ולהוראותיו, המחליט להסתפק בכך. יש לו השפעה מוסרית טובה על מספיק אנשים, ואין צורך להרחיב את מעגל ההשפעה.
יש לך יהודי שעבר את חודש החגים העמוסים בטעם נפלא של רגעי יהדות ומסורת והוא מתחיל את התקופה היבשה שלאחריה בתחושת סיפוק. הייתי בבית הכנסת בתפילות החגים, צמתי ביום כיפור, שמעתי תקיעת שופר, התקדמתי מספיק בשנה זו.
לכל אלו בא ציוויו האקטואלי של אלוקים לומר: "לך לך" – תתקדם, תמשיך, תשתכלל. אם ביכולתך להמשיך הלאה ולשפר, אל לך לנוח ולעצור. אם יש לך עוד יכולת ליצור בחיים, אם יש לך יכולת להגדיל את חוג המושפעים ממך לטובה, אם יש לך עוד יכולת להמשיך ולהתקרב אל אלוקים יותר ממה שהיית עד כה – אין לך רשות לעצור, עליך להמשיך ולנצל את היכולת והאפשרות שניתנו בידך עד תום.
באביב 1972 מלאו לרבי מליובאוויטש שבעים שנה. באותם ימים קיבל הרבי מכתבים רבים מדורשי שלומו. כמה מהם הציעו שישקול להפסיק את פעילותו הנמרצת לאחר שנותיו הפוריות הרבות כמנהיג וכפעיל; אולי הגיע הזמן לנוח, הם הציעו.
כתגובה, בדרשתו הארוכה שהיתה באותו הלילה, החליט הרבי להעביר מסר אוניברסלי לציבור המבוגר. הרבי אמר שאל להם למבוגרים להיכנע לחשיבה המקובלת ולהפסיק לנהל חיים יצרניים. ההפך הוא הנכון. הם חייבים להשתמש בתוספת שנות החכמה והניסיון שיש להם ולהמשיך וליצור כפי יכולתם השנים הבאות. אם ניתנה להם היכולת ליצור, אם ניתנו להם השנים לחיות, עליהם להמשיך, להתקדם ולהשפיע ככל שביכולתם.
כתוב תגובה