גוי אחד תכנן לכתוב עבודה אקדמית על התפילות היהודיות. הוא עצר יהודי ברחוב ושאל אותו כמה תפילות מתפללים היהודים ביום. "שלוש", ענה היהודי. אותו גוי זכר את האזהרה של סבתא שלו, שלא מאמינים ליהודי, ולכן החליט לעצור עוד יהודי ולהפנות גם אליו את אותה שאלה. הלה השיב: "ארבע תפילות". הגוי התבלבל והחליט לעצור יהודי שלישי, כדי לשמור על מקצועיות העבודה. האחרון השיב: "חמש תפילות ביום".

האיש המבולבל פנה לביתו של הרב וזה השיב לו תשובה יהודית טיפוסית: "כולם צודקים. היהודי הראשון שפגשת מתפלל מדי יום, ולכן הוא מכיר שלוש תפילות. היהודי השני הולך לבית הכנסת רק בשבת, והוא מכיר ארבע תפילות: שחרית, מוסף, מנחה וערבית. היהודי השלישי מופיע בבית הכנסת רק ביום כיפור והוא מכיר חמש תפילות – ארבע התפילות פלוס תפילת נעילה"...

הריטואל הדתי

זה קורה לא אחת. יהודים שמתחזקים בשמירת תורה ומצוות נתקלים בתהייה קשה וכואבת, שתמציתה: אכזבה מהחיים הדתיים. בתחילה, החוויה הדתית מהלכת קסם. בכל פעם שפותחים את הסידור, חשים התלהבות מנוכחות השכינה. אך עם הזמן, הדברים הופכים לרוטינה ומאבדים את הטעם הזוהר שלהם.

זה מפנה זרקור לאחת השאלות הגדולות שמטרידות כל אדם דתי: מה הטעם בשגרה הדתית? מה העניין להתפלל שלוש פעמים ביום, כאשר אנו לעיתים לא מרוכזים, משועממים וחסרי עניין? האם לא עדיף להתמקד בתפילה אחת בשבוע כשאנו מלאי עניין?

כך ניתן לשאול גם ביחס לכל יתר הריטואלים הדתיים. כל שגרת היום היהודית היא דקדקנית: יהודי קם בבוקר, אומר בפיו "מודה אני", נוטל את הידיים, אומר עשרים ברכות השחר, הולך לבית הכנסת, מתעטף בטלית וכן הלאה... האם לא היה עדיף להתמקד במצווה אחת שבועית בעלת עוצמה ומשמעות?

תמיד תמיד

השאלה הזו עומדת בבסיסו של מדרש מאלף, המספר על שלושה תנאים שדנו ביניהם מהו הכלל הגדול בתורה – מהו הפסוק המעביר את המסר החשוב ביותר ביהדות?

החכם הראשון אמר כי בסיס היהדות הוא האמונה באחדות השם, ההרגשה הברורה שהשם איתי ולכל מקום שאני הולך הוא מלווה אותי. החכם השני טען שהבשורה היהודית היא המוסר החברתי: "ואהבת לרעך כמוך". ואילו החכם השלישי טען ש'ההמצאה הגאונית' שהביאה התורה לעולם היא ההרגלים השגרתיים: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

כוונתו היא לקרבן התמיד, שהיה פותח ונועל את סדר היום בבית המקדש. בכל יום ויום היו מקריבים שני כבשים בבית המקדש, אחד בבוקר ואחד בערב. הריטואל הזה היה קודש קדשים ולעולם לא ביטלו אותו, אף לא ביום הכיפורים, שבו היה הכהן מקריב קרבנות מבוקר ועד ערב, וגם לא בערב פסח, כשכל עם ישראל היה מתקבץ לירושלים להקריב את קרבן הפסח. סדר היום התחיל ונגמר לעולם עם אותם שני כבשים – שהם, לפי קביעתו של רבי שמעון בן פזי, הכלל הגדול בתורה.

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:1 מָּצִינוּ פָּסוּק כּוֹלֵל יוֹתֵר וְהוּא "שֹׁמֵעַ יִשְׂרָאֵל"... בֶּן נַנָּס אוֹמֵר: מָּצִינוּ פָּסוּק כּוֹלֵל יוֹתֵר וְהוּא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אוֹמֵר: מָּצִינוּ פָּסוּק כּוֹלֵל יוֹתֵר וְהוּא "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם".

כמו מי ההלכה? המדרש מסיים: "הלכה כבן פזי". הוי אומר, יהודי אינו יכול להסתפק באמונה עזה בלב ("שמע ישראל"), הוא אינו יכול לסמוך על ערכי המוסר החברתי היהודי ("ואהבת לרעך"), אלא חייב לנהל סדר יום של הרגלים הלכתיים.

למעשה, קרבן התמיד לא בטל מעולם. הוא הבסיס למצווה הכי דומיננטית בחיים היהודיים: הסידור והתפילה. יהודי מתפלל שלוש פעמים ביום מתוך נוסח תפילה מסודר, בעקבות קרבן התמיד. חז"ל רצו להעתיק את קרבן התמיד אל החיים הפרטיים. הם רצו שכל אחד יקריב תמיד משלו. שגרת החיים של יהודי צריכה להיות כזו, שהוא מתחיל ומסיים את היום עם פנייה לאלוקים.

תִּקְנוּ2 שֶׁיְּהֵא מִנַּיִן הַתְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת: שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְּמִידִין... תְּפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֹּקֶר נִקְרֵאת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם נִקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה... וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בַּלַּיְלָה, שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם מִתְעַכְּלִים וְהוֹלְכִים כָּל הַלָּיְלָה

והשאלה המתבקשת, שוב, היא: מה תורמת שגרת ההרגלים לחיינו ולמידת הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא? מה יש בהן, בקביעות, ביציבות ובהתמדה? מה נותנים ההרגלים הקבועים, המעשיים, שמצדיקים את כל המאמץ?

יצחק נֶמֶס היה סוחר בולים גדול בארצות הברית. הוא נהג להסתובב בכל העולם, לערוך עסקאות בולים ולהעשיר את האוצר שלו.

פעם הוצעה לו עסקה מכובדת עם סוחר בולים יהודי בשם טנקל. הם הקימו צוותי משא ומתן ולאורך חצי שנה עבדו על העסקה. אולם לאחר שהושלמה כתיבת החוזה והם התכוונו לחתום עליו, פרץ ביניהם וויכוח משמעותי והעסקה התפוצצה.

נמס לקח קשה את התוצאה. חצי שנה בוזבזה, הוא כמעט לא עבד על שום דבר אחר באותם חודשים ובסוף לא יצא דבר. הוא החל להלקות את עצמו למה התפתה בכלל להיכנס לסיפור הזה, אך אז התעודד ואמר לעצמו כי הכול בהשגחה עליונה. אולי הם נפגשו מסיבה אחרת לחלוטין: כדי לעורר את אותו טנקל לקיים מצוות...

הוא נפגש עמו שוב ואמר שהוא מאמין שהכול בהשגחה פרטית ואולי המפגש ביניהם נועד כדי שהם יעשו עסקה רוחנית וטנקל יתחזק בעבודת השם. נמס הציע לו להכשיר את המטבח בביתו, אך טנקל אמר שאשתו מבוגרת ולא תסכים לשנות סדרי עולם.

חלפו כמה חודשים ואותה אישה הלכה לבית עולמה. נמס הלך לנחם את טנקל ואמר כי אולי עכשיו זאת ההזדמנות להכשיר את המטבח. טנקל החל לבכות. מי מדבר עכשיו על הכשרת מטבח? הוא אינו יודע מה יהיה על חייו ומי יבשל עבורו בכלל...

נמס ניצל את הרגע האישי והציע הצעה ‘מופרעת': הוא מוכן לבוא מדי שבוע מברוקלין ולהביא לו אוכל בשרי מבושל לכל ימי השבוע.

מאותו שבוע, נמס שינה את כל לוח הזמנים שלו והקפיד להיות בניו יורק בסוף השבוע. מדי יום חמישי היה עולה על הרכבת מברוקלין לברונקס, שם הייתה החנות הכשרה היחידה בניו יורק שמכרה אוכל מוכן, קונה שבע מנות מבושלות וממשיך עם הרכבת לרובע ריברדייל בעיר, שם גר טנקל, ומביא לו את הארגז עם האוכל. זה דרש ממנו זמן, הרבה כסף – האוכל עלה לו חצי משכורת ממוצעת – אך הוא עשה זאת בדבקות.

כך נהג במשך שנה וחצי. שמונים שבועות רצופים, פעם אחר פעם, הוא עשה את המסע. עד שבאחד מימי חמישי, טנקל אמר לו שהוא אינו צריך לטרוח, כיון שהוא אינו אוכל את הארוחות הללו. הוא בכלל לא אוהב אוכל מוכן. הוא מניח את כל הארגז שהוא מקבל במלונה של הכלב...

חלפו שנים רבות. נמס ואשתו התבגרו והילדים התפזרו בכל העולם. כדי לשמור על חוויה של שולחן שבת, הם נהגו לארח סטודנטים שהיו מגיעים להתארח ב"שבתונים" בשכונת קראון הייטס. פעם הם אירחו סטודנט מוזר, שלא דיבר ולא אכל שום דבר. הוא סיפר שהוא רק בא לראות "איך נראים אנשים יהודים". הוא הסביר כי סבא שלו סיפר כי הוא אינו יכול לשכוח יהודי אחד, דבק באמונתו, שהיה בא במשך שנה וחצי להביא לו אוכל כשר. שבוע אחרי שבוע, בקיץ ובחורף, הוא לא התייאש ועשה את המסע הארוך כדי לאפשר לו לאכול מזון כשר.

"לא האמנתי", אמר הסטודנט, "שבאמריקה של היום יש אנשים ערכיים כאלו ולכן באתי לראות בעיניים את האנשים המוזרים האלו"...

סוף הסיפור מובן מאליו.

הרגלים קטנים

האדם הוא שיקוף של ההרגלים שלו. החיים הם אוסף של מחשבות, דיבורים ומעשים קטנים שמעצבים את חיינו ומגבשים את תודעתנו. האדם הוא לא החוויות הגדולות שהוא חווה, אלא צורת ה"בוקר טוב" שהוא אומר לילדיו בבוקר ומנגינת ה"לילה טוב" שהוא מאחל להם בלילה. כך אומר משפט נהדר: החיים הם מה שקורה לנו כאשר אנו מתכננים תכניות אחרות...

וזו בדיוק החשיבות של השגרה ההלכתית: ההרגלים מעצבים את החיים. המילים הראשונות שאנו אומרים מיד עם פתיחת העיניים: "מודה אני לפניך", המעשה של נטילת הידיים אחר כך, וכן הלאה – הם המעצבים את התודעה שלנו; הם אלו שגורמים לנו להרגיש שהקדוש ברוך הוא אתנו תמיד ומלווה אותנו בכל דרכינו. אם נוציא את ההרגלים השגרתיים מסדר יומנו, לא תיוותר כל משמעות לחוויות העמוקות. אלו נשארות מרחפות באוויר ואינן משפיעות באופן אמתי על החיים.

למה הדבר דומה? בני זוג יודעים כי החיים האמתיים אינם החוויות הסוערות והטיולים העליזים לחו"ל. החיים קורים במטבח. בברכת ה"שלום" בה נפרדים בבוקר ובארוחת הערב שמכינים יחד. המפגשים הקטנים יוצרים את שיתוף הפעולה ואת תחושת ה'יחד' הבלתי ניתנת להפסקה.

הרעיון הזה נכון לא רק לגבי מבנה הנפש, אלא גם לגבי הצלחה בעסקים ובחיים בכלל. אנשים שמגיעים רחוק בחיים הם לא הגאונים, גם לא החדשנים, אלא הגאונים שהתברכו בחריצות, בהתמדה, ביכולת לעבוד קשה. אלו שבאים לעבודה מדי בוקר, בגשם ובשמש, מאירים פנים לאנשים וקוראים הררים של חומר.

וזו עצה ענקית לחיים. אדם שרוצה לעשות שינוי בחייו ולהטמיע איזה תיקון עצמי, מדיאטה ועד שיפור המידות – איך מתחילים לעשות שינוי? התשובה היא: הרגלים קטנים. אם אדם מרגיל את עצמו, כמעט בכפייתיות, לסדר את המיטה בבוקר, לומר בוקר טוב לשכנים, לעזור לאנשים אחרים – הוא מחולל שינוי כביר בנפש.

דַּע3 כִּי הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, וְלִבּוֹ וְכֹל מַחְשְׁבֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם... וַאֲפִילוּ רֶשַׁע גָּמוּר בִּלְבָבוֹ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, אִם יְעָרֶה רוּחוֹ וְיָשִׂים הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת... מִיַּד יִנְטֶה אֶל הַטּוֹב... וּבְכֹחַ מַעֲשָׂיו יָמִית הַיֵּצֶר הָרָע, כִּי אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת

היתרון שבשגרה

תורת החסידות רואה את הדברים באופן מעמיק יותר ומעניקה מבט מרומם על המשמעות החיונית של העבודה המעשית, התמידית. השגרה הרוחנית-דתית איננה רק פרקטיקה התנהגותית, אלא קוגניטיבית-תודעתית.

התורה והמצוות נועדו לחבר את האדם עם הקדוש ברוך הוא. התורה אינה מתכוונת לספק חוויות התעלות רוחניות, אלא למתוח חבל בין האדם המוגבל ובין האלוקים האינסופי ולאפשר לנו לעבוד אותו.

ודווקא העבודה השגרתית הפשוטה, היא זו שמסמלת את הביטול העמוק ביותר שלנו כלפי הקדוש ברוך הוא, ומכאן – שהיא זו שקושרת אותנו אליו. מדוע? כאשר אדם לומד תורה בחשק או מקיים מצוות מתוך חיות, הוא עושה זאת במידה רבה בגלל עצמו, כי הוא נהנה מכך. אך קשר אמתי לא נוצר כאן. דווקא הקיום המעשי, ‘היבש', דווקא אותה תפילה באותו בוקר עייף, שבו כמעט לא התרכזנו במה שאמרנו – היא משקפת את הרצון העמוק שלנו לעשות את רצון השם. אחרת, למה התפללנו? לא הייתה לנו כל סיבה אחרת לעשות זאת. כך שלמעשה, אין סיבה למחוק את המעשים השגרתיים והפשוטים, אדרבה: הם הכלי האמתי ליצירת החיבור בינינו ובין אלוקים.

החסידות מצביעה על מעלה עצומה שישנה לאותם יהודים שעובדים את אלוקים בהתמדה ובקבלת עול של שגרה, על פני הידענים, החכמים והחדשנים. לאורך זמן ניתן לתת אמון רק באנשים המוסרים את נפשם בפשטות לעבודת הבורא; אלו שעושים את עבודתם בהתמדה, בקביעות ובשגרתיות מתוך קבלת עול מוחלטת. משום שהידענים והחכמים עלולים לערבב את נטיות השכל ולאבד את הכיוון בסוף הדרך...