האזהרה שהזהרנו מלהמנע מהצלת נפש מישראל, אם נראנו בסכנת מוות ואבדן ויש לנו יכולת להצילו, כגון: שהוא טובע במים ואנו מיטיבים לשחות ונוכל להצילו, או שגוי רוצה להרגו ואנו יכולים להסיר מה שבלבו או לדחות ממנו הזקו.

ובאה האזהרה מלהתעכב להצילו באמרו יתעלה: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ואמרו שגם הכופר עדותו נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד והוא יכול להחזירו לו בכך שיגיד את האמת. וכבר בא עוד בעניין זה: "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם ה, א),

ולשון ספרא: "מנין אם יודע את לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליה? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין אם ראיתו טובע בנהר, ליסטים באין עליו, חיה רעה באה עליו - חייב אתה להצילו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין.