הציווי שנצטוו הדינים להשוות בין בעלי הדין, לתת לכל אחד מהם לומר דבריו בין שמאריך ובין שמקצר, והוא אמרו: "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו).

ובא הפירוש בספרא: "שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו: קצר דבריך".

זהו אחד העניינים שכוללם ציווי זה. ויש בו עוד: שכל אדם מצווה לדון דין תורה אם הוא בקי בכך ובעלי הדין התחילו לטעון לפניו. ובפרוש אמרו: "אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר: בצדק תשפט עמיתך".

ויש בו עוד: שחייב אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד.

וכבר נתבארנו כונות ציווי זה במקומות מפוזרים בתלמוד.