הציווי שנצטווינו לספור את השנים, עת השתלטנו על הארץ והחזקנו בה שבע שבע שנים עד שנת היובל. ומצווה זו, כלומר: ספירת שני שמטה, היא מסורה לבית דין, כלומר: סנהדרי גדולה, שהם הם שסופרים שנה שנה מחמשים השנים, כדרך שכל אחד ואחד ממנו מונה ימי העמר. והוא אמרו יתעלה: "וספרת לך שבע שבתת שנים וגו'" (שם שם, ח).
ולשון ספרא: "יכול יספר שבע שמטים זו אחר זו ויעשה יובל? תלמוד לומר: "שבע שנים שבע פעמים" (שם) הא עד שיאמרו שני כתובים; ואם לאו לא שמעינן" כלומר: מצווה זו לא תושג איכות עשייתה אלא משני כתובים, היינו שנמנה השנים לבדן ונמנה גם השמיטין עמהן.
כיון שאמר, שעניין זה לא יושג אלא משני כתובים, משמע שהיא בהחלט מצווה אחת. כי אילו היו שתי מצוות, כלומר: מנין שנים ומנין שמטין - לא היה אומר 'עד שיאמרו שני כתובין', כי כך משני כתובים נלמדות כל שתי מצוות, וכן כל מצווה ומצווה מכתוב שלה, ולעולם אין אומרים "הא עד שיאמרו שני כתובים" אלא כמצווה אחת, שלא נשלמת ידיעת דיניה אלא משני כתובים.
כמו הבכור שאמר בו הכתוב: "כל פטר רחם לי" (שמות לד, יט), כי כתוב זה לבדו מורה שהבכור לה' - בין זכר בין נקבה - ובא כתוב אחר, "הזכרים לה'" (שם יג, יב); ופסוק זה לבדו מורה, שכל זכר לה' - בין בכור בין פשוט. אבל משני הכתובים השג עניין המצווה, שהוא בכור זכר בלבד כמו שביארו במכילתא.
הוסיפו תגובה