אהָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ שֶׁעָשְׁתָה לְקַבָּלָה.
וְכָל שֶׁהִיא סְפֵק גְּרוּשָׁה, הֲרֵי זוֹ לֹא תֹאכַל.
הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׁתָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ, אֲסוּרָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד.
וְאִם אָמְרָה לוֹ 'קַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי' - אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שָׁלִיחַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם.
שָׁלְחָה שָׁלִיחַ לַהֲבָאַת גִּטָּהּ, אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ.
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ 'הֲרֵי זֶה גִּטֵּיךְ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם לְמִיתָתוֹ' - אֲסוּרָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה מִיַּד.
בעִיר שֶׁהִקִּיפוּהָּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְהַיוֹצֵא לִדּוֹן - הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת קַיָּמִין; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מְפָרֵשׁ וְיוֹצֵא בְּשַּׁיָרָא.
אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיוֹצֵא לֵהָרֵג מִבָּתֵּי דִּינֵי גּוֹיִים, וּמִי שֶׁגְּרָרַתּוּ חַיָּה, אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר - נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים.
לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן - הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ.
אֲבָל מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין, וְהִנִּיחוּהוּ בְּבֵית הַסְּקִלָה לֵהָרֵג - הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מֵת, וְלֹא תֹאכַל אִשְׁתּוֹ.
גהִנִּיחָה בַּעְלָהּ גּוֹסֵס בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, בֵּין שֶׁהָיְתָה כּוֹהֶנֶת אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרְאֵלִית אֵשֶׁת כֹּהֵן - לֹא תֹאכַל; שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה.
אֶחָד אוֹמֵר 'מֵת בַּעְלָהּ', וְאֶחָד אוֹמֵר 'לֹא מֵת' - הֲרֵי זוֹ לֹא תֹאכַל.
דאָמְרָה לָהּ צָרָתָהּ, אוֹ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לְהַעִידָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ - הוֹאִיל וְאֵינָהּ נִשֵּׂאת עַל פִּיהֶן, הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁבַּעְלָהּ קַיָּם, עַד שֶׁיָּעִיד לָהּ שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְהַשִּׂיאָהּ עַל פִּיו.
ההַמְּשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ - מִשֶּׁיִּזְכֶּה לוֹ בְּגֵט שִׁחְרוּר, פְּסָלוֹ מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה.
וְכָל עֶבֶד שֶׁיָּצָא לְחֵרוּת, וַעֲדַיִן הוּא מְעֻכָּב שִׁחְרוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֲבָדִים - אַף עַל פִּי כֵן, הֲרֵי הוּא אָסוּר לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה.
והַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְזָכָה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, וְשָׁתַק זֶה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ וְאַחַר כָּךְ צָוַח - הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ, וַעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ מֵרְשׁוּת רִאשׁוֹן, אוֹ זֶה שֶׁצָּוַח אַחַר שֶׁשָּׁתַק חָזַר בּוֹ.
לְפִיכָךְ אֵין אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, בֵּין שֶׁהָיָה רַבּוֹ רִאשׁוֹן כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי יִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁהָיָה רַבּוֹ רִאשׁוֹן יִשְׂרָאֵל וְהַשֵּׁנִי כֹּהֵן.
זיִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר בְּהֵמָה מִכֹּהֵן, מַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה.
וְכֹהֵן שֶׁשָּׂכַר בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ - לֹא יַאֲכִילֶנָּה תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ "קִנְיַן כַּסְפּוֹ" (ויקרא כב, יא).
חיִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן לְפַטְּמָהּ, וְלִהְיוֹת הַשֶּׂבַח בֵּינֵיהֶן - לֹא יַאֲכִילֶנָּה תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַכֹּהֵן חֵלֶק בִּשְׁבָחָהּ.
אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִשְׂרָאֵל לְפַטְּמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בַּשֶּׁבַח, הוֹאִיל וְגוּפָהּ לַכֹּהֵן, שֶׁהֲרֵי שָׁמָהּ עַל עַצְמוֹ - הֲרֵי זֶה מַאֲכִילָהּ הַתְּרוּמָה.
טפָּרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּלְדָה בְּכוֹר - מַאֲכִילוֹ תְּרוּמָה, שֶׁהַבְּכוֹר לַכֹּהֲנִים.
וְאוֹצֵר אָדָם כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה לְתוֹךְ שׁוֹבָכוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הַיּוֹנִים שֶׁלּוֹ וְיֹאכְלוּ אוֹתָן.
ייֵרָאֶה לִי, שֶׁאִם מָכַר הַכֹּהֵן פָּרָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְלָקַח הַדָּמִים, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ - הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהַאֲכִילָהּ תְּרוּמָה; שֶׁדִּין תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מֶקָּח וּמִמְכָּר.
וְאִם מָכַר יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הַדָּמִים - לֹא תֹאכַל בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ
