הלכות שביתת עשור

יש בכללן ארבע מצות: שתי מצות עשה, ושתי מצות לא תעשה. וזהו פרטן:
א) לשבות בו ממלאכה.
ב) שלא לעשות בו מלאכה.
ג) להתענות בו.
ד) שלא לאכול ולשתות בו.
וביאור כל המצות האלו בפרקים אלו:

א

מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁבֹּת מִמְּלָאכָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם". וְכָל הָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט ז) "וּבֶעָשׂוֹר" וְגוֹ' (במדבר כט ז) "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". וּמַה הוּא חַיָּב עַל עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּיוֹם זֶה. אִם עָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת. וְאִם עָשָׂה בִּשְׁגָגָה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:

ב

כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בְּשַׁבָּת סְקִילָה חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בֶּעָשׂוֹר כָּרֵת. וְכָל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּשַׁבָּת חַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם עָשָׂה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ עַל הַשַּׁבָּת. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל שֶׁאָסוּר לְאָמְרוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת כָּךְ אָסוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁזְּדוֹן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּסְקִילָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּכָרֵת:

ג

וּמֻתָּר לְקַנֵּב אֶת הָיָּרָק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. וּמַהוּ הַקִּינוּב שֶׁיָּסִיר אֶת הֶעָלִים הַמְעֻפָּשׁוֹת וִיקַצֵּץ הַשְּׁאָר וִיתַקֵּן אוֹתוֹ לַאֲכִילָה. וְכֵן מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִין וּמְפָרְכִין בְּרִמּוֹנִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אָסוּר בִּקְנִיבַת יָרָק וּבִפְצִיעַת אֱגוֹזִים וּבִפְרִיכַת רִמּוֹנִים כָּל הַיּוֹם. וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּשִׁנְעָר וּבַמַּעֲרָב שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ בְּיוֹם הַצּוֹם אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּשַׁבָּת לְכָל דְּבָרָיו:

ד

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִיא לִשְׁבֹּת בּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כט) "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אֵי זֶה הוּא עִנּוּי שֶׁהוּא לַנֶּפֶשׁ זֶה הַצּוֹם. וְכָל הַצָּם בּוֹ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בּוֹ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כט) "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה". מֵאַחַר שֶׁעָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת לְמִי שֶׁלֹּא נִתְעַנָּה לָמַדְנוּ שֶׁמֻּזְהָרִין אָנוּ בּוֹ עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכָל הָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה בּוֹ בְּשׁוֹגֵג חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:

משנה תורה להרמב"ם

משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.

ה

וְכֵן לָמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאָסוּר לִרְחֹץ בּוֹ אוֹ לָסוּךְ אוֹ לִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל אוֹ לִבְעל. וּמִצְוָה לִשְׁבֹּת מִכָּל אֵלּוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹבֵת מַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז לא) (ויקרא כג לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן שַׁבָּת לְעִנְיַן (אֲכִילָה) וְשַׁבָּתוֹן לְעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֲבָל אִם רָחַץ אוֹ סָךְ אוֹ נָעַל אוֹ בָּעַל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

ו

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּת מְלָאכָה בּוֹ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה כָּךְ שְׁבוּת לְעִנּוּי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחל עַל הַקֹּדֶשׁ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב". כְּלוֹמַר הַתְחֵיל לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת מֵעֶרֶב תִּשְׁעָה הַסָּמוּךְ לַעֲשִׂירִי. וְכֵן בַּיְצִיאָה שׁוֹהָה בְּעִנּוּיוֹ מְעַט מִלֵּיל אַחַד עָשָׂר סָמוּךְ לַעֲשִׂירִי שֶׁנֶּאֱמַר מֵעֶרֶב וְעַד עֶרֶב (ויקרא כג לב) "תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם":

ז

נָשִׁים שֶׁאוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת עַד שֶׁחֲשֵׁכָה וְהֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּצְוָה לְהוֹסִיף מֵחל עַל הַקֹּדֶשׁ אֵין מְמַחִין בְּיָדָן שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹטֵר בְּבֵית כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהַזְהִיר נָשָׁיו. וְהָנַח לָהֶן שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לָזֶה: