אחָכָם זָקֵן בְּחָכְמָה וְכֵן נָשִׂיא אוֹ אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח - אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָה לְעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו.
אֲבָל כְּשֶׁחָטָא שְׁאָר חַטָּאוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ בְּצִנְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה" - אַף עַל פִּי שֶׁכָּשַׁל, כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה. וְאוֹמְרִים לוֹ "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ".
וְכֵן כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי אָסוּר לְבֵית דִּין לִקְפֹּץ וּלְנַדּוֹתוֹ בִּמְהֵרָה - אֶלָּא בּוֹרְחִין מִדָּבָר זֶה וְנִשְׁמָטִין מִמֶּנּוּ.
וַחֲסִידֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים שֶׁלֹּא נִמְנוּ מֵעוֹלָם לְנַדּוֹת תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְנִין לְהַלְקוֹתוֹ אִם נִתְחַיֵּב מַלְקוּת; וַאֲפִלּוּ מַכַּת מַרְדּוּת נִמְנִין עָלָיו לְהַכּוֹתוֹ.
בוְכֵיצַד הוּא הַנִּדּוּי? אוֹמֵר 'פְּלוֹנִי יְהֵא בְּשַׁמְתָּא!' וְאִם נִדּוּהוּ בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ 'פְּלוֹנִי זֶה בְּשַׁמְתָּא!' וְהַחֵרֶם? אוֹמֵר לוֹ 'פְּלוֹנִי מָחֳרָם! וְאָרוּר - בּוֹ אָלָה בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ נִדּוּי'.
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
גוְכֵיצַד מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם? אוֹמְרִים לוֹ 'שָׁרוּי לָךְ וּמָחוּל לָךְ!' וְאִם הִתִּירוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ 'פְּלוֹנִי שָׁרוּי לוֹ וּמָחוּל לוֹ'.
דמַהוּ הַמִּנְהָג שֶׁיִּנְהֹג הַמְּנֻדֶּה בְּעַצְמוֹ וְשֶׁנּוֹהֲגִין עִמּוֹ? מְנֻדֶּה אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כְּאָבֵל כָּל יְמֵי נִדּוּיוֹ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וְלֹא כוֹלְלִין אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה, וְלֹא יוֹשְׁבִין עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת; אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לַאֲחֵרִים וְשׁוֹנִין לוֹ, וְנִשְׂכָּר וְשׂוֹכֵר.
וְאִם מֵת בְּנִדּוּי - בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ. כְּלוֹמַר: שֶׁהֵם רוֹגְמִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁהוּא מֻבְדָּל מִן הַצִּבּוּר; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ וְאֵין מְלַוִּין אֶת מִטָּתוֹ.
היוֹתֵר עָלָיו הַמָּחֳרָם: שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה לַאֲחֵרִים וְאֵין שׁוֹנִין לוֹ, אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ; וְאֵינוֹ נִשְׂכָּר וְאֵין נִשְׂכָּרִים לוֹ, וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ, וְאֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ אֶלָּא מְעַט עֵסֶק כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ.
ומִי שֶׁיָּשַׁב בְּנִדּוּי שְׁלשִׁים יוֹם וְלֹא בִקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ - מְנַדִּין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה; יָשַׁב שְׁלשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְלֹא בִקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ - מַחֲרִימִין אוֹתוֹ.
זבְּכַמָּה מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם? בִּשְׁלשָׁה אֲפִלּוּ הֶדְיוֹטוֹת; וְיָחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם לְבַדּוֹ.
וְיֵשׁ לַתַּלְמִיד לְהַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הָרַב.
חשְׁלשָׁה שֶׁנִּדּוּ וְהָלְכוּ לָהֶן, וְחָזַר זֶה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִגְלָלוֹ - בָּאִין שְׁלשָׁה אֲחֵרִים וּמַתִּירִין לוֹ.
טמִי שֶׁלֹּא יָדַע מִי נִדָּהוּ - יֵלֵךְ לוֹ אֵצֶל הַנָּשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.
ינִדּוּי עַל תְּנַאי, אֲפִלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ צָרִיךְ הֲפָרָה.
תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּדָּה עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ נִדָּה עַצְמוֹ עַל דַּעַת פְּלוֹנִי וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו נִדּוּי - הֲרֵי זֶה מֵפֵר לְעַצְמוֹ.
יאמִי שֶׁנִּדּוּהוּ בַחֲלוֹם אֲפִלּוּ יָדַע מִי נִדָּהוּ - צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹנִין הֲלָכוֹת לְהַתִּירוֹ מִנִּדּוּיוֹ.
וְאִם לֹא מָצָא - טוֹרֵחַ אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָא; לֹא מָצָא - מַתִּירִים לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁשּׁוֹנִים מִשְׁנָה; לֹא מָצָא - מַתִּירִין לוֹ עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹדְעִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה; לֹא מָצָא - מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לִקְרוֹת; לֹא מָצָא בִמְקוֹמוֹ עֲשָׂרָה - מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה.
יבמִי שֶׁנִּדּוּהוּ בְּפָנָיו - אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו; נִדּוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַתִּירִין לוֹ בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
וְאֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה כְּלוּם אֶלָּא מְנַדִּין וּמַתִּירִין בְּרֶגַע אֶחָד כְּשֶׁיַּחֲזֹר הַמְּנֻדֶּה לְמוּטָב. וְאִם רָאוּ בֵית דִּין לְהַנִּיחַ זֶה בְּנִדּוּי כַּמָּה שָׁנִים - מַנִּיחִין כְּפִי רִשְׁעוֹ.
וְכֵן אִם רָאוּ בֵית דִּין לְהַחֲרִים לָזֶה לְכַתְּחִלָּה, וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ אוֹ מִי שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת - מַחֲרִימִין כְּדֵי לְיַסְּרוֹ וּכְדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ הַחוֹטְאִים.
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לֶחָכָם לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ, אֵינוֹ שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה - אֶלָּא מַעְלִים אָזְנָיו מִדִּבְרֵי עַם הָאָרֶץ וְלֹא יָשִׁית לִבּוֹ לָהֶן, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ".
וְכֵן הָיָה דֶּרֶךְ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים: שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמּוֹחֲלִים לַמְחָרֵף וְסוֹלְחִים לוֹ.
וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַנָּאִים וְאוֹמְרִים: שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִדּוּ אָדָם וְלֹא הֶחֱרִימוּהוּ לִכְבוֹדָן. וְזוֹ הִיא דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁרָאוּי לֵילֵךְ בָּהּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפָהוּ בַּסֵּתֶר, אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפוֹ אָדָם בְּפַרְהֶסְיָה - אָסוּר לוֹ לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ; וְאִם מָחַל - נֶעֱנָשׁ, שֶׁזֶּה בִּזְּיוֹן תּוֹרָה; אֶלָּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הַדָּבָר כְּנָחָשׁ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְיִסְלַח לוֹ.