מדוע קורה שתוך שעה אחת אנו יכולים להיות מלאי אמונה ולאחר מכן סקפטיים, אדיבים כלפי אדם זר אחד אך גסים כלפי האחר, חדורי השראה לבקש קדושה ולאחר מכן – נמשכים לתשוקות הנמוכות ביותר?

אנו כה מורגלים בתופעה זו שתכופות אפילו איננו תוהים על קנקנה, אך למעשה מוטב היה אילו היינו עושים זאת. האם אנו רוצים לחיות חיים של יראת שמים או לא? האם נטיותינו השליליות ומעשינו הקלוקלים מוכיחים לנו כי המחויבות והשכנוע שלנו אינם אלא מעשה התחזות? אם מחויבותנו "לעשות את הדבר הנכון" אינה שטחית, מדוע ההפך מושך אותנו בין-רגע בקלות שכזו?

התשובה לכך טמונה בהבנת השפעתם המתמשכת של מאורעות תשעה באב.

תשעה באב – היום התשיעי בחודש אב - הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. יום התשעה באב הוא היום שבו:

1) בני ישראל קיבלו את הדיווחים השגויים של המרגלים, ובכך נגרמו 40 שנות נדודים במדבר.

2) הבבלים החריבו את בית המקדש הראשון.

3) הרומאים החריבו את בית המקדש השני.

4) נפלה העיר ביתר, ובכך כבו הגחלים האחרונות של מרד בר-כוכבא נגד האימפריה הרומאית ועמה גם תקוות היהודים לריבונות על ארצם.

5) היהודים גורשו מספרד ב-1492.

6) מלחמת העולם הראשונה פרצה בשנת 1914. כידוע לנו, מלחמת העולם הראשונה הובילה באופן כמעט בלתי נמנע למלחמת העולם השנייה, שכללה את השואה ואת כל הזוועות שעוללו לעם היהודי.

יתר על כן, המצב שאליו נכנסנו בעקבות מאורעות סעיפים 2, 3 ו-4 ברשימה שלעיל – מצב הגלות – הוא הגורם לכל האסונות הפיזיים והרוחניים שבאו לאחר מכן. גלות פירושה להיות מחוץ למקומנו. גלות היא מצב של ניכור מתחושה ממשית של נוכחות אלוקים סביבנו – תחושה שהייתה לנו תמיד כל עוד היו בתי המקדש קיימים ועומדים על תילם.

הסיבה לכך היא לא כי אנו מצויים בגלות, אלא מפני שאלוקים עצמו נמצא בגלות. אלוקים נסתר מן העולם ובכך מקל עלינו לבחור ברוע ומקשה עלינו מאוד לראות את יד אלוקים המכוונת את הכל. הסתר זה נחווה על ידנו כמרחק מאלוקים וכניתוק ממנו.

אולם, כל זה נכון רק מנקודת המבט שלנו. מנקודת מבטו של אלוקים, הרי הוא ממשיך להיות מעורב ביקום ובמתרחש בו בכל רגע ורגע. למעשה, גדולי החסידות מראים לנו כי העולם לא יכול היה להתקיים אף שבריר שנייה בלי שאלוקים ייתן לו חיים וייצור אותו ex nihilo בכוח מהותו בכל רגע ורגע. גלות היא כמו ראי חד-כיווני, שבו אנו יכולים לראות רק את מגבלותינו, אך אלוקים רואה את הכל ומתייחס לכל כמו שהיה תמיד.

החלום

בפסוק תהילים קכו קיימת מטאפורה רבת עוצמה העשויה לעזור לנו להבין – וחשוב מכך, לעשות משהו – בקשר למצב ההוויה הזה. הוא מתחיל כך: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כלומר נראה את מה שהתנסינו בו בגלות כאילו היינו חולמים. מטבעה, השינה – ואחותה הייחודית, החלום – אוחזת במפתח להבנת מצב הגלות.

כשאנו ישנים אין ספק שאנו חיים. מוחנו מתפקד, וכן שאר גופנו. אולם, לדברי גדולי החסידות, כל ההיבטים הפסיכולוגיים והפיסיולוגיים של השינה ושל החלימה זורמים מדינמיקה רוחנית.

בתלמוד כתוב כי "השינה היא חלק השישים של המוות". המוות הוא הנסיגה המלאה של הנשמה מן הגוף, המנתקת אותם לחלוטין. בשינה, הנשמה נשארת בתוך הגוף ונותנת לו חיים – אך ממרחק מה. כוח החיים הראשוני של הנשמה המעניק חיוניות לחשיבה וליכולות הגבוהות שלנו, בהותירו רק שמץ של חיים – בדיוק מספיק כדי לשמר את הגוף ואת תפקודי המוח הבסיסיים.

בהיעדר מחשבה רציונלית גבוהה יותר, זיכרונות שונים ממלאים את התודעה באקראי, ומהצטלבות זיכרונות אלו אנו יוצרים את רוב חלומותינו. כיוון שהכוחות הרציונליים לא נמצאים שם כדי "לפקד" על מה שאנו רואים, הרי נוצר בליל של רעיונות שונים וסותרים היוצרים מראות וחזיונות בלתי אפשריים.

בחלום אנו יכולים להיות בו-זמנית זקנים וצעירים, להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, או בנוכחות שני אנשים שאחד מהם מת בטרם האחר נולד. בחלום כל הסתירות הן אפשריות. רק כשאנו מתעוררים אנו נוכחים לראות כי מה שראינו אינו אפשרי כלל.

זוהי מהותה של חוויית הגלות. נסיגת נוכחותו הנגלית של אלוקים מעולמנו מובילה ליכולת האשליה העצמית והסתירה העצמית. כיוון שנשמת היקום (כוחו מעניק-החיים של אלוקים) לא מחוברת ל"גופו" (כלומר, לעולמנו) באופן גלוי, הרי אנו מסוגלים לעשות דברים הסותרים ומכחישים את רצונו ואת נוכחותו של אלוקים. כפי שבחלום נפוצות הסתירות, כך אף כאן, בגלות, אנו יכולים לדחות את אלוקים בלי לקלוט כיצד סותר הדבר את עובדת קיומנו הבסיסית ביותר – את המציאות שבה עצם קיומנו הוא ביטוי לעוצמתו ולרצונו של אלוקים.

לכן אנו מקבלים את הסתירות האמורות בפתיחת מאמר זה. חלקנו העמוק ביותר נשאר מכוון לאמת של מי אנחנו ומה אנו רוצים באמת; אך אמונותינו העמוקות מתקיימות צד בצד עם עצמיות מנוכרת ומבולבלת שאינה מכירה אותן או מכחישה אותן. אין זאת שאנו מכחישים או נוטשים את המקור שלנו ואת עצמיותנו הפנימית ביותר. אנו עושים משהו שהוא, במובן מסוים, הרסני אף יותר: אנו יודעים ומתעלמים בו-זמנית, מתחייבים ופוטרים במשיכת כתף, מאמינים ומכחישים בעת ובעונה אחת.

ההתעוררות

מה אנו עושים כשחלום רק נעשה איום מכדי שנוכל לשאתו? אנו גורמים לעצמנו להתעורר, וכל הסתירות האיומות והמצבים הבלתי אפשריים של הלילה נעלמים כלא היו. מרגע שהנשמה מתחברת מחדש לגף, אנו רואים כי החלום לא יכול היה להיות ממשי.

זו תהיה ההתנסות הקולקטיבית של האנושות כשתבוא הגלות לקיצה ותבוא הגאולה. אולם, גאולה קולקטיבית זו היא הסך-הכל של גאולות אינדיבידואליות רבות. כדי שהיקום יתעורר, על כולנו להעיר את עצמנו.

אנו מתעוררים כשהכאב והסתירה שבחלומנו נעשים קשים מנשוא. אם אנו מקבלים ומפנימים את העובדה שנוצרנו בצלם אלוקים, אם נבין את הפוטנציאל העילאי שלנו ולכן גלותנו היא כלא לנשמותינו, אם נבין כי אלוקים נמצא בכל מקום וכי ביכולתנו ליצור עמו קשר באמצעות החלטה פשוטה להתחבר אליו תוך עשיית מצווה נוספת – אזי אנו יכולים להתעורר.

בכל פעם שאנו מסרבים לקבל את המגבלות שלנו, הנובעות מיכולתנו להשלות את עצמנו – אזי אנו מתעוררים.

בכל פעם שבה אנו מתעקשים שכל רגע מחיינו מסוגל וצריך לשקף את הפוטנציאל הפנימי שלנו, במקום את כוח ההרגל והמוסכמה החברתית – אנו מתעוררים.

כשאנו חולמים, אזי עובדות לא רלוונטיות עשויות להיראות גדולות כבועות ענק, כיוון שחסרה לנו מחט ההיגיון כדי לפוצצן. העובדה כי "אף אחד אחר שאני מכיר לא חי כך", אין לה כל השפעה על יכולתנו לחיות "כך". כשאנו פורצים דרך ההזיה הנוצרת כשאנו מדמיינים לעצמנו שהתנהגותם של אחרים יכולה להטיל ווטו על התנהגותנו שלנו – אזי אנו מתעוררים.

באקט זה של התעוררות זו ובסירוב לקבל את סיוט הלילה שבו היינו שרויים, אנו מנפצים את הראי החד-כיווני ונכנסים לעולם שבו אנו רואים את אלוקים בבירור כפי שאלוקים רואה אותנו.

זהו העולם שהתעורר מן הסיוט של סבל אנושי, של ריקנות ושל שנאה קטנונית. זהו העולם שחזו נביאינו: עולם חופשי מרעב, ממחלות ומקנאה, עולם שבו כל המין האנושי יתמקד יחדיו בהתנסות המלהיבה של ידיעת אלוקים ושל חיים בהתאם לידיעה זו.

עולם נפלא זה אינו חלום אוטופי. עולמנו הוא הסיוט האמיתי. כל שעלינו לעשות הוא להתעורר.