בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שא' המסובים יקדש ויוציא י"ח את כל אלו שעדיין לא שמעו קידוש, ואח"כ אמר:]

ההוראה שא' יעשה קידוש ויוציא י"ח את כולם, אינה בסתירה להמבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר (שכבר נדפסה1 ) שבשמח"ת צריך כל אחד לקדש בעצמו, כי, בעת אמירת הוראה הנ"ל הי' הדבר נוגע רק ליחידים, ואצלם לא הי' צורך להבהיר ענינים מסויימים, משא"כ עתה שנמצאים הרבה אנשים, כולל גם "פנים חדשות" שלא היו כאן בפעמים קודמות, וביניהם גם כאלו שאינם מבינים אידיש, או שאינם מבינים את התוכן של קידוש, וכן גם אלו שמתביישים שכבר עומדים שעה לאחרי השקיעה ועדיין לא עשו קידוש...

ולכן, בנוגע למעשה בפועל, יש צורך להבהיר2, שכיון שישנם כאלו שאוחזים עדיין לפני קידוש, יעשה מישהו קידוש ויוציא י"ח את כולם.

ב. כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לכהנים (מבין העולים החדשים מרוסיא), ואח"כ אמר:

באמת היו צריכים ליתן לכולם משקה, שפועל חיות וחמימות כו'.

ואכן הכוונה היא שיחלקו מהמשקה לכל הקהל,

והעיקר, שהפעולה הגשמית של חלוקת המשקה תפעל גם ברוחניות הענינים – שימשיכו לכולם גם מהמס"נ שלהם, שתומשך (גם אצלם) באופן ד"כן (הלואי) בקודש חזיתיך"3,

לכל לראש – בנוגע להמשך כללות עבודתם בשמירת וקיום התומ"צ בהידור, ובפרט בנוגע להשפעה על הנשים וחינוך הילדים (עוד לפני בר-מצוה, כמובן ממ"ש הרמב"ם4 ש"מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר") באופן של הידור, וכללות ההשפעה על הזולת, שעי"ז גופא יתוסף גם אצלם, כמובן ממארז"ל5 "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב",

ובאופן שההוספה בעניני התומ"צ פועלת גם בחלקו בעולם (לבטל את החמימות הבלתי-רצוי' שבעולם כו'), ועד לאופן שנעשה "עולם חדש"6.

ועד שעי"ז זוכים לשלימות ההידור בקיום התומ"צ – "כמצות רצונך"7, בביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה בימינו ממש.

* * *

ג. בנוגע לשמע"צ שעליו נאמר8 "ביום השמיני עצרת תהי' לכם" – הנה ע"פ הידוע9 שכל ענין בתורה הוא מדוייק, ובפרט בפסוק בתושב"כ שכל תיבה ותיבה היא בתכלית הדיוק (שהרי התוכן של כל תיבה יכול להתבטא גם בלשון אחר, ועכצ"ל שלשון זה הוא בתכלית הדיוק)10, יש לבאר הענין המיוחד וההוראה הברורה (באופן שאין מקום לטעות כו') שלמדים מכל פרטי הענינים שבפסוק זה.

ולכל לראש – הענין ד"עצרת", שהוא מלשון קליטה11, והיינו, שבשמע"צ נעשית הקליטה של כל עניני המועדים שלפנ"ז – חג הסוכות, ולפנ"ז, ר"ה עשי"ת ויוהכ"פ, שכולם באים באופן של קליטה בשמע"צ.

ועז"נ שהענין ד"עצרת" צריך להיות באופן ד"ביום השמיני עצרת תהי' לכם", כדלקמן.

ד. "ביום":

ענינו של "יום" הוא – כפי שקורין בשמח"ת – "ויקרא אלקים לאור יום"12, היינו, ש"יום" הו"ע האור.

והענין בזה13 – שאור אינו פועל מציאות חדשה; המציאות היא אותה מציאות כמקודם, אלא שע"י האור יכולים לראות ולבחון ולהכיר את מציאות הדבר לאמיתתו, ולדוגמא: כשיש פירצה, הנה ע"י האור יכולים להבחין אם זו פירצה שמוליכה לבור, או דלת שמוליכה לחדר וכיו"ב.

ועד"ז בנוגע לענין ד"עצרת", שנוסף לכך שכל הענינים הם באופן של קליטה, יש צורך גם בענין האור ("יום") – לידע כיצד להשתמש ולנצל את הענינים שנעשו אצלו באופן ד"עצרת".

[ולהעיר, שאע"פ ששמע"צ מתחיל מהלילה, הרי אין זה סתם לילה, חושך, כמו בימות החול, אלא זהו חלק מהיו"ט ד"יום השמיני עצרת", שמתחיל דוקא מהלילה, כמו במצות סוכה שזמן חיובה מתחיל בלילה14 (לא כמו לולב ואתרוג, שזמן חיובם ביום15, כמו קרבנות היום, החל מקרבן תמיד שזמנו כש"האיר16 פני כל המזרח עד שבחברון"17 ), והיינו, שגם בלילה נעשה ענין ה"יום" – אור].

ה. "(ביום ה)שמיני":

ידוע פירוש הרב המגיד18 ש"שמיני" הוא מלשון שמנונית.

ועפ"ז מובן גם הפירוש ד"שמיני עצרת" – שכל הענינים שבאים באופן של קליטה ("עצרת") בשמע"צ, נעשים באופן של שמנונית.

והיינו, שנוסף לכך שחודש השביעי הוא "משובע בכל"19, שיש בו כו"כ ימים טובים, ר"ה ויוהכ"פ כו' – הנה כל ענינים אלו באים בקליטה בשמע"צ באופן של שמנונית.

ועאכו"כ בנוגע לחג הסוכות, ששמע"צ הוא יום השמיני שלו – שפועל שמנונית בכל עניני חג הסוכות, והיינו, שנוסף על ענין ההידור שבחג הסוכות, כפי שלמדים מאתרוג ("פרי עץ הדר"20 ) גם בנוגע לשאר ג' המינים שצריכים להיות באופן של "הדר"21 (וכן בנוגע לסוכה שצריכה להיות באופן של "הדר"22 ), הנה בשמע"צ ניתוסף בזה גם ענין השמנונית.

ועוד ענין ב"שמיני" – שמן י':

אות י' מורה על ענין הביטול והעדר תפיסת מקום, כמרומז בתמונת אות י' – כידוע ש"כל אות (מלשון "אתא בוקר"23, שהו"ע הגילוי) היא בתמונה מיוחדת פרטית המורה על ציור ההמשכה והתגלות האור כו'"24 – שהיא באופן של נקודה בלבד, ללא התפשטות כלל לאורך ורוחב כמו בציור שאר האותיות. ולכן מבואר בספרי קבלה שאות י' מורה על בחי' החכמה25 ; אבל אעפ"כ, גם הנקודה של אות י' היא מציאות.

והענין וההוראה בעבודה – שצריך להיות ענין הביטול והעדר תפיסת מקום, אבל ביחד עם זה צריך להיות ענין של מציאות, והיינו, שלא לחשוב מי אני ומה אני, ומה כבר יוכל לפעול ע"י עבודתו כו', אלא צריך לידע שיש לו מציאות, ועבודתו נוגעת למעלה – צורך גבוה26, ולכן צ"ל אצלו גם ענין השמנונית, אלא שהשמן הוא באופן של י' ("שמיני", שמן י'), מתוך ביטול, באופן שכל מציאותו אינה אלא למלא את שליחותו של הקב"ה למטה.

ו. "(ביום השמיני עצרת תהי') לכם":

כל הענינים שבאים בקליטה ("עצרת"), באופן של אור ("ביום") ובאופן של שמנונית ("השמיני") – צריכים להיות באופן שנעשים "לכם", היינו, שיודע שהכוונה היא אליו ("דאָס מיינט מען אים אַליין"), והענין בא בפנימיותו ומתאחד עמו באופן שנעשה המציאות שלו, עד שהוא נעשה בעה"ב על הענין, לפעול אותו גם למעלה.

ועפ"ז מתורצת הסתירה שמצינו בנוגע לכללות ענין העבודה, שמחד גיסא נאמר27 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"28, היינו, שכללות ענין המצוות נמשך מלמעלה ע"י הקב"ה, ולאידך גיסא נאמר29 "ועשיתם אותם", אתם כתיב, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני30, שזהו שרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא31 (ועד"ז בנוגע לשס"ה מצוות לא תעשה), והיינו, שענין המצוות נעשה ע"י בנ"י למטה, והם פועלים את ענין המצוות למעלה32 – כי, לכתחילה באים המצוות מלמעלה, שהקב"ה מצוה אותם כו', אבל כאשר יהודי מתחיל ללמוד תורה ולקיים מצוות, ועושה זאת באופן שמתאחד עם התומ"צ – הנה אדרבה: הוא נעשה בעה"ב על התומ"צ, ופועל אותם גם למעלה.

ולדוגמא – במצות תפילין: הסיבה לכך שיהודי מניח תפילין היא בגלל שהקב"ה צוה עליו להניח תפילין. אבל בשעה שמקיים את המצוה ומניח התפילין, הנה אף שבתחילה היתה מציאותו ומציאות התפילין שני ענינים נפרדים, הרי קיום המצוה הוא באופן שמתאחד עם התפילין עד שנעשים מציאות אחת [שהרי קיום מצות תפילין היא לא בשעה שהתפילין מונחים על השולחן33, אלא דוקא כשיהודי מניחם על ידו ועל ראשו, כך, שהמציאות שלו היא חלק מהמצוה], ועד"ז בשאר המצוות, שהרי "הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה34 ) לתפילין"35.

ועד"ז בלימוד התורה – שאף שבתחילה ישנה מציאות התורה ומציאות האדם באופן שהם שני ענינים נפרדים, הרי ע"י לימוד התורה מתאחד האדם הלומד עם התורה באופן שנעשים מציאות אחת.

ולא עוד אלא שיהודי נעשה בעה"ב על התומ"צ, ופועל אותם למעלה באופן חדש, וכמו בתורה, שהקב"ה אומר על בנ"י שלומדים תורה למטה: "נצחוני בני נצחוני"36, והם פועלים הענין דלימוד התורה למעלה, כמארז"ל37 "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"; ועד"ז בנוגע למצוות, שע"י קיומם למטה פועלים בנ"י הענין דרמ"ח אברים דמלכא.

וענין זה מודגש גם בשמע"צ ושמח"ת – שבתחילה ישנה מציאותו של יהודי כפי שמקבל מהתורה, באופן שמבטל את עצמו אל התורה, ועד שנעשה בבחי' הרגלים של התורה38, ועי"ז מתאחד ונעשה מציאות אחת עם התורה, ועד שפועל בתורה להמשיך בה בחי' כתר תורה.

ז. "(ביום השמיני עצרת) תהי' (לכם)":

"תהי'" – הוא לשון ציווי, וגם לשון הבטחה שכך יהי' בפועל בעתיד (כמ"ש רבינו הזקן בלקו"ת39 ).

והענין בזה – שהתורה מבטיחה שהענין ד"ביום השמיני עצרת .. לכם" יהי' בפועל אצל כל אחד מישראל, שהרי "לא ידח ממנו נדח"40.

אבל ביחד עם זה ישנו גם הציווי "ביום השמיני עצרת .. לכם", היינו, שהאדם עצמו צריך לעשות משהו ולמלא את חלקו בענין זה, כדי שלא יהי' באופן של "נהמא דכיסופא"41.

וכיון שישנו ענין של ציווי – הרי "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"42, כי, מי שאינו מצווה ועושה, יכול להגיע ע"י עבודתו רק עד שרש הנבראים, אבל מי שהוא מצווה ועושה, הנה ע"י המצוה, שהיא מלשון צוותא וחיבור43, ה"ה מגיע למעלה משרש הנבראים44.

* * *

ח. בנוגע להאמור לעיל (ס"ג) ששמע"צ כולל את כל עניני ר"ה ויוהכ"פ וחג הסוכות – צריך להבין:

שמע"צ הוא יום אחד בלבד. וגם בחו"ל שיש גם שמח"ת, הרי איתא במדרש45 בנוגע ליו"ט שני של גלויות: "אמרה כנסת ישראל, בא"י הייתי שומר יום אחד, עכשיו שני ימים, סבורה הייתי לקבל שכר על שניהן, ואיני מקבלת אלא על יום אחד", "שהרי באמת אותה ההארה המאיר בחו"ל בשני ימים, מאיר בא"י ביום אחד כו'"46.

ולכאורה, איך אפשר שביום אחד יהיו כל ריבוי הענינים שבר"ה ויוהכ"פ וחג הסוכות?

ובפרטיות יותר:

בנוגע לר"ה – הנה נוסף על כללות הענין ד"תמליכוני עליכם"47, הרי הוא בדוגמת ה"ראש" שבגוף האדם, שעם היותו קטן ביחס לשאר הגוף48, הרי הוא כולל את החיות של כל הגוף, וכמו"כ כולל ר"ה את כל ימי השנה49, כך, שיש בו ריבוי ענינים כו'.

ועוד זאת, שיש בו שני ימים – כפי שהי' גם בזמן הבית, כשהיו מקדשים ע"פ הראי'50. וכיון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"51, כולל גם בנוגע לענין הזמן, ובפרט זמן שהוא כללי, כמו הזמן של חודש תשרי, שכל המועדים שבו הם מועדים כלליים שמהם נמשך על כל השנה כולה52, החל מר"ה שהוא ה"ראש" של כל השנה – הרי מובן שהעבודה דר"ה דורשת את כל אריכות הזמן של שני ימים, כי, אילו היו יכולים לפעול זאת במשך זמן קצר יותר, לא היו מקדישים לזה זמן ארוך יותר.

וכמו"כ ישנו ענינו של יוהכ"פ, שבו ישנו ענין התשובה והסליחה כו' באופן ד"לפני ה' תטהרו"53 ; וכן ענינו של חג הסוכות, "זמן שמחתנו". ובינתיים ישנם גם עשרת ימי תשובה, וכן ד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, כך שמדובר אודות ריבוי ענינים שדורשים זמן רב – כ"א יום54.

ולכאורה, איך אפשר לפעול כל ענינים אלו בשמע"צ שאינו אלא יום אחד בלבד – שאינו מספיק אפילו להתבוננות בלבד בכל ענינים אלו?!

ט. ויש לבאר זאת ע"פ ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר55 בנוגע לכללות חודש תשרי, שזהו כמשל ההליכה אל ה"יריד"56 שבו רוכשים "סחורה" עבור כל השנה כולה, שלכן צריך לרכוש ריבוי סחורה הן בכמות, שתספיק על כל השנה כולה, והן באיכות, כל מיני סוגים של סחורה, כל אחד לפי ענינו ולפי צרכיו כו' (כפי שמבאר בארוכה פרטי הדברים, שכולם שייכים ונוגעים להבנת הענין); ודוגמתו בנמשל, שחודש תשרי הוא זמן מרכזי שבו רוכשים את כל הענינים הדרושים על כל השנה כולה, ואח"כ מתחילה העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"57, שאז פורקים את הסחורה, ומעמידים כל סוג וסוג במקומו כו' בסדר מסודר, כדי שיוכלו להשתמש בזה במשך כל השנה.

[והטעם שרוכשים "סחורה" למשך שנה אחת בלבד – כי, אע"פ שזוהי סחורה טובה, הרי זה רק לפי ערך המעמד ומצב דעתה, ואילו בר"ה הבא יומשך "אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם (אפילו בזמן הבית) אור עליון כזה"58, והיינו, שבר"ה תשל"ב נמשך אור נעלה יותר ממה שנמשך בשנים שלפנ"ז (ובפרט אם משיח יבוא במשך השנה, אזי צ"ל אור נעלה הרבה יותר), ובר"ה תשל"ג יומשך אור נעלה עוד יותר, ולכן יצטרכו אז לרכוש "סחורה" חדשה וכו'].

ועפ"ז יש לבאר את ענינו של שמע"צ – עצרת מלשון קליטה – שכל ה"סחורה" שרכשו בזמני המועדים דחודש תשרי, ר"ה ויוהכ"פ וחג הסוכות, הנה בבוא שמע"צ אוספים ואורזים את כל ה"סחורה" לתוך ה"עגלה".

וזהו הביאור בפשטות איך יתכן שבשמע"צ שהוא יום אחד יהיו כל הענינים שהיו לפנ"ז במשך כ"א יום – כי, כדי להמשיך את הענינים מלכתחילה יש אמנם צורך בריבוי זמן, אבל לאחרי שכבר נמשכו, וצריך רק לאסוף ולקלוט אותם, אזי מספיק יום אחד.

וכמובן גם ממשל הנ"ל, שבתוך ה"עגלה" נמצאת כל ה"סחורה" ביחד (ולא כמו בשעה שפורקים את הסחורה, שמעמידים כל דבר במקומו), ודוגמתו בנמשל, שכל הענינים דר"ה ויוהכ"פ וחג הסוכות כלולים ביום אחד – שמע"צ.

וזהו גם הביאור בענין גודל השמחה שבשמע"צ אצל כל בנ"י שכולם רוקדים ביחד [שהרי אע"פ שעיקר השמחה היא בשמח"ת, כפי שראינו אצל רבותינו נשיאינו החילוק שבין שמע"צ לשמח"ת59, הרי גם בשמע"צ עורכים "הקפות" בשמחה גדולה60 ] – כי, בשעה שה"סחורה" שרכש כל אחד מישראל נמצאת כבר בתוך ה"עגלה", הרי בודאי אין מקום לענין של מרה שחורה... אלא כולם עומדים במעמד ומצב של מרה לבנה, מתוך שמחה גדולה!

י. ומזה מובן גודל היוקר של שמע"צ – כיון שבשעה אחת יכולים לפעול מה שפועלים בדרך כלל במשך יום שלם.

וכאמור, שלאחרי שמע"צ פורקים את ה"סחורה" ומשתמשים בה לצורך העבודה במשך כל השנה כולה.

וכאשר בנ"י עובדים עבודתם באופן ד"יגעת", אזי נעשה הענין ד"מצאת"61, ובלשון הכתוב62 : "וימצא גו' ויברכהו ה'", והיינו, שנמשכת ברכתו של הקב"ה באופן של מציאה.

ועד שזוכים לענין ד"מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"63 – ביאת משיח צדקנו באופן של מציאה64, במהרה בימינו ממש.

* * *

יא. אע"פ ששמע"צ כולל את כל הענינים, ר"ה שענינו קבלת עול, יוהכ"פ שענינו תשובה, וחג הסוכות ("זמן שמחתנו") שענינו שמחה – הרי צירוף וקליטת כל הענינים בשמע"צ נעשים ע"י ענין השמחה.

ובענין השמחה גופא – הרי זו שמחה גדולה יותר אפילו מהשמחה של חג הסוכות65 :

לכל לראש – מצד הכלל ש"מעלין בקודש ואין מורידין"66, שלכן, גם בחג הסוכות עצמו צריכה להיות השמחה באופן נעלה יותר מיום ליום, ומטעם זה הנה גם השמחה דשמע"צ צריכה להיות גדולה יותר מהשמחה של חג הסוכות.

ונוסף לזה יש בשמע"צ ענין חדש של שמחה שהוא נעלה יותר באין ערוך מהשמחה שלפנ"ז, שלכן, השמחה דשמע"צ אינה כמו שמחת בית השואבה שבה היו חילוקים בין בנ"י, ש"לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע"67, ואילו בשמחה דשמע"צ ושמח"ת אין חילוקים בין בנ"י, אלא כולם רוקדים ביחד, גדולי חכמי ישראל כו' יחד עם כל העם68.

ומובן, שהעילוי שבשמחה זו הוא לא רק לגבי כל העם, אלא גם לגבי גדולי חכמי ישראל, שהרי לא יתכן שאצל כל העם תהי' השמחה דשמע"צ ושמח"ת בעילוי שבאין ערוך, ואילו אצל גדולי חכמי ישראל לא יהי' עילוי זה69.

יב. והסיבה לכך שגם הקליטה של עניני ר"ה ויוהכ"פ היא ע"י ענין השמחה שבשמע"צ – לפי שבר"ה ויוהכ"פ עצמם מודגש ענין השמחה:

בנוגע לענינו של ר"ה, "תמליכוני עליכם" – הרי הכתרת המלך צריכה להיות (לא בהכרח, אלא) באופן ד"מלכותו ברצון קבלו עליהם"70, "בשמחה גדולה"71, ודוקא אז מתקבל ונקלט יותר אצל המלך ענין ההכתרה.

וכן בנוגע לענינו של יוהכ"פ, ענין התשובה – שכאשר התשובה היא בשמחה, אזי היא בשלימות גדולה יותר.

ובהקדים מ"ש הרמב"ם בהמשך לענין שמחת בית השואבה72 : "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא .. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר73 ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר74 והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

והענין בזה – שקיום כל מצוה צ"ל בשמחה, כמו שהאדם שש ושמח כשנופל לו הון עתק75 – שזכה לקיים את רצונו של הקב"ה ועי"ז להתקשר עמו (שזהו הפירוש ד"מצוה" – מלשון צוותא וחיבור43), ובשביל זה מבטל את עצמו לגמרי ומקבל עליו עול מלכותו ית', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בענין השמחה.

ויש להוסיף ולבאר דברי הרמב"ם שמביא דוגמא מדוד המלך, אף ששמחה זו צריכה להיות אצל כל אדם – כדי להדגיש שענין הביטול הקשור עם השמחה ("שמשפיל עצמו ומקל גופו כו") הוא לא בגלל שאין לו במה להתגאות כו', אלא אדרבה: אע"פ שיש אצלו גדולה וכבוד, כמו אצל דוד המלך, שאצלו הי' עיקר ענין המלוכה בישראל (כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים76 ), ה"ה יודע ש"אין הגדולה והכבוד אלא (לבטל את עצמו ו)לשמוח לפני ה'", והיינו, שהיו אצלו שתי הקצוות: תכלית הכבוד והגדולה – מחד גיסא, ולאידך גיסא – תכלית הביטול. וענין זה הובא ברמב"ם בתור פסק הלכה – שגם מלך גדול צ"ל בתכלית הביטול.

ואם קיום כל מצוה צריך להיות בשמחה – הרי מובן במכ"ש וק"ו גודל השמחה שצ"ל במצות התשובה77, שכן, מבלי הבט על כך שעבר על מצוות התורה, נתן לו הקב"ה אפשרות לחזור ולהיות עמו בצוותא וחיבור ע"י מצות התשובה, בידעו שאף פעם לא אבוד, ואפשר לתקן כו', ועד שב"מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו"78, כיון שאצל בעל תשובה ישנו העילוי ש"זדונות נעשו לו כזכיות"79.

[ומובן, שאע"פ שהענין ד"זדונות נעשו לו כזכיות" הוא רק בתשובה עילאה80, צ"ל ענין השמחה גם בתשובה תתאה, כי, כדי לבוא לתשובה עילאה צ"ל תחילה השלב הראשון בתשובה – תשובה תתאה, ולכן, כשמתבונן שמזה יבוא אח"כ לתשובה עילאה, שעל ידה יהפכו הזדונות לזכיות, יהי' אצלו ענין השמחה גם בשעה שאוחז עדיין בתשובה תתאה].

יג. אמנם, אע"פ שגם בר"ה ויוהכ"פ ישנו ענין השמחה, הרי השמחה היא בהעלם, ומתגלית בחג הסוכות, "זמן שמחתנו", כמ"ש81 "ושמחת בחגך", כידוע בענין "בכסה ליום חגינו"82.

ולאחרי כן, בשמע"צ, באים כל ענינים אלו בקליטה בפנימיות – ע"י ענין השמחה.

* * *

יד. בהמשך להמדובר לעיל (סי"א) אודות השמחה דשמע"צ ושמח"ת שהיא אצל כל בנ"י בשוה – יש להוסיף:

גם בר"ה מודגשת אחדותם של כל בנ"י, כמ"ש83 "אתם נצבים היום (דקאי על ר"ה84 ) כולכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך".

וכיון שהקליטה דר"ה היא בשמע"צ, לכן גם בשמע"צ (ושמח"ת) מודגשת אחדותם של כל בנ"י – שכולם רוקדים עם התורה, שניתנה לכל אחד מישראל, שזהו שלכל אחד מישראל יש חלק (אות) בתורה85, ועי"ז הוא מקושר עם התורה כולה, כי, העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו86, ועד שהתחלת עשה"ד היא "אנכי הוי' אלקיך"87, כחך וחיותך88 – בלשון יחיד89, לכל אחד מישראל, ובאופן ש"פנים בפנים דבר ה' עמכם"90.

זאת ועוד:

השמחה דשמע"צ ושמח"ת קשורה עם הענין ד"יום חתונתו זה מתן תורה"91, יוהכ"פ, שבו ניתנו לוחות שניות92. והרי התכלית של ענין הנישואין (היחוד והקליטה כו') הוא ענין ההולדה – "והיו לבשר אחד"93. ובנוגע ליחוד של בנ"י עם הקב"ה – ענין ההולדה הוא הפעולה בעולם, שנעשה גילוי אלקות בעולם.

וענין זה נפעל כבר בר"ה – שהרי בר"ה, יום ברוא אדה"ר, אמר אדה"ר לכל הנבראים "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה'"94, היינו, שפעל גילוי אלקות בעולם, ועד שעי"ז "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"95, והרי ענין השותפות הוא באופן שכל נקודה ונקודה היא בבעלות שניהם בשוה96 (אע"פ שנקודה אינה מתחלקת).

ואין לטעון שענין זה שייך רק לאדה"ר, שהי' יציר כפיו של הקב"ה97, משא"כ מי שנמצא בחושך כו' – שהרי מפורש במשנה98 "לפיכך נברא אדם יחידי וכו'", "להראותך שמאדם אחד נברא מילואו של עולם"99, כך, שכל אחד מישראל הוא כמו אדם הראשון – "עולם מלא".

* * *

טו. דובר אודות עבודתו של כל אחד מישראל לפעול בעולם שיהי' כלי לאלקות (כמארז"ל100 שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים), שצריכה להיות בכל המצבים, הן בזמן שנמצא במעמד ומצב של מצור ומצוק, והן בזמן שנמצא במעמד ומצב של הרחבה.

ובהקדמה – שבכל אחד מהם יש מעלה וחסרון כו', וכמו החילוק בין הנסיון של עשיר לנסיון של עני101, שעשיר (בממון וכיו"ב) צריך להזהר יותר מהשוחד102 של אהבת עצמו, והיינו, שגם בהיותו מאמין בהקב"ה ובהשגחה פרטית, ובידעו שאין זה באופן ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"103, יכול לעשות חשבון שהקב"ה נתן לו עשירות בגלל שנותן בו אימון כו', ולכן מביט על העני (שהקב"ה לא נתן לו כו') מלמעלה למטה104, והנסיון שלו הוא לשלול ולבטל הרגש זה כו'; ואילו העני105, יש לו נסיונות אחרים – שצריך להתמודד עם טענתו להקב"ה מדוע מגיע לו להיות עני106, ואפילו אם מגיע לו, מדוע צריכים בני ביתו לסבול מזה כו'.

ודוגמתו בזמני השנה – שבחודש תשרי נמצאים במעמד ומצב של עשירות, שעומדים בתנועה של התעוררות וכו', משא"כ בשאר ימות השנה יש זמנים שאינם באופן כזה, כפי שידע איניש בנפשי'.

והעצה לזה – שבבוא הזמן ד"ויעקב הלך לדרכו"57 לעבודת כל השנה כולה, צריך ליקח נתינת כח משמיני-עצרת ושמחת-תורה, היינו, שקליטת כל עניני חודש תשרי היא באופן שחדור עם שמחת התורה – תורת חיים, "כי הם חיינו"107, ובנוגע לענין החיים108 לא שייך לחלק ולומר שיש זמנים שבהם הוא חי ויש זמנים כו', שהרי ענין החיים הו"ע תמידי44.