שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תש"ל

שיחת ח"י אלול תש"ה בתחלתה (סה"ש תש"ה ע' 122). וראה גם שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול תשט"ז ס"ב (תו"מ חי"ז ע' 193). וש"נ.

ומובן שככל שתגדל מעלת פתגם של חסידים – נוסף על מעלת פתגם של בנ"י בכלל, שכיון שכל אחד מהם הוא "עולם מלא" (סנהדרין לז, סע"א. וש"נ), הרי זה ענין נעלה, ועאכו"כ פתגם של יהודים שמעידים עליהם שהם "חסידים", שזוהי מדריגה גבוהה אצל בנ"י עצמם – הנה לאחרי שפתגם זה נאמר ע"י נשיא בישראל, הרי זה נעשה פתגם שלו, ולכן הרי זו תורה והוראה של נשיא ישראל לכל אחד מישראל, ובפרט שצוה לפרסם זאת, ובדפוס, כידוע פתגם הצ"צ שדבר שבדפוס הוא לדורות (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' שפב), כך, שזוהי הוראה נצחית.

שה"ש ו, ג.

וכיון שענינו של אלול הוא הזמן של חשבון הנפש על כללות העבודה בקיום התומ"צ (שענינה לפעול דירה לו ית' בתחתונים) במשך כל השנה שעברה, והכנה וקבלה טובה על השנה הבאה, והרי שלימות העבודה היא מתוך אהבה דוקא, נמצא, שב"אלול" נכלל כבר הענין ד"אני לדודי ודודי לי", שהרי "דודי" מורה על ענין האהבה.

שגם פתגם זה נתפרסם ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, כמו הפתגם ע"ד החיות שנותן ח"י אלול.

וע"פ תורת הבעש"ט (ראה כש"ט בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ) שכל דבר שבעולם (ועד לעלה המתגלגל מצד לצד, באופן זה או באופן אחר) הוא בהשגחה פרטית, אפילו בנוגע לדומם, וכ"ש בנוגע למדבר, ועאכו"כ בנוגע לבנ"י "עם קרובו" (תהלים קמח, יד), ובודאי שכן הוא בנוגע לתורה, ובפרט בפנימיות התורה שכל הענינים שבה הם בגלוי – הרי מובן שכאשר שני ענינים נפגשים יחד (ובנדו"ד, שני פתגמים שנתפרסמו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר) אין זה "מקרה נקרה", אלא הסיבה לכך היא בגלל שיש שייכות ביניהם.

וכפי שמצינו גם בנגלה – כדאיתא בגמרא (תענית כט, א. וש"נ) ש"מגלגלין זכות ליום זכאי", והיינו, שהסיבה לכך שאירע ענין של זכות ביום מסויים, היא, להיותו בעצם "יום זכאי".

שיחת ח"י אלול תש"ג (סה"ש תש"ג ע' 142 ואילך).

וכמובן גם מזה שרבינו הזקן הי' תלמיד תלמידו של הבעש"ט, וכידוע ומפורסם שרבינו הזקן הי' קורא להבעש"ט בשם "זיידע" – לא בגשמיות, אלא ברוחניות (ראה שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול תשי"ז ס"ח ואילך (תו"מ ח"כ ע' 244 ואילך). וש"נ).

נסמן בלקו"ש שבפנים ע' 252.

ואין זה בסתירה למארז"ל ש"כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן (או: "דקדוקיהן") מסיני" (תו"כ ופרש"י ר"פ בהר) – כי ישנם ענינים שנחשבים ל"פרטים" לגבי ה"כללים" שקדמו להם, ועדיין הם "כללים" לגבי "פרטים" שבאים לאחריהם, וכפי שמצינו בגמרא שיש חילוק בין "כלל גדול" ל"כלל" סתם (ראה שבת סח, א).

כולל גם ר"א הגדול, שבודאי חידש בתורה, ואעפ"כ, "לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם" (סוכה כז, סע"ב. וש"נ) – כיון שחידושיו היו רק ע"פ הכללים ששמע מרבו*.

*) ומה שענין זה נאמר על ר"א הגדול דוקא, ולא על שאר התנאים – ה"ז ענין הדורש ביאור בפ"ע (ראה גם תו"מ ח"ג ע' 25).

אבל אין הכרח שיהי' זה באותו גלגול, אלא יכול להיות גם בגלגול אחר (ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד. וש"נ).

ועפ"ז יש לבאר מה שמצינו גדולי ישראל שהעידו על עצמם שהם שייכים רק לחלק מסויים בתורה: פשט או רמז או דרוש או סוד, או לב' וג' חלקים, אבל לא לכל ד' החלקים (ראה לדוגמא תו"מ חנ"ו ע' 41 הערה 79. וש"נ) – אף שכל אחד מישראל חייב לחדש בכל ד' חלקי פרד"ס התורה – כיון שיתכן שבגלגול הקודם חידשו כבר בשאר חלקי התורה (או שיצטרכו לבוא בגלגול נוסף כו').

ראה גם שיחת ח"י אלול ה'שי"ת בתחלתה (תו"מ ח"א ע' 190). וש"נ.

כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכנראה לא שמים לב לזה, אבל זהו כלל יסודי ועיקרי בענין החילוק בין חסידות הכללית לחסידות חב"ד.

בשילוב שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול תשל"ג.

שיחת ח"י אלול תש"ד ס"ב (סה"ש תש"ד ע' 162).

פסוק ב.

שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול תשכ"ז בתחלתה (תו"מ ח"נ ע' 362). וש"נ.

בלקו"ש השבועי – נדפס לאח"ז בלקו"ש ח"ט ע' 156 ואילך.

תהלים קיח, כב.

שבת פי"ב ה"ג.

תניא פ"ה. וראה לקו"ש שבפנים ע' 247.

אבות פ"א מי"ז.

תנחומא נשא יא. במדב"ר פי"ב, ג.

ראה שיחת ח"י אלול תש"ג (סה"ש תש"ג ע' 177. ע' 179).

ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.

ויצא כח, יד.

ישעי' נח, יד.

קיח, סע"א ואילך.

ע"פ מיכה ב, יג. וראה אגדת בראשית ספס"ג. ב"ר פפ"ה, יד ובפרש"י שם.

לעיל ע' 194 ואילך.

תהלים צד, ד.

שם, טז (ובפרש"י).

ויתירה מזה – כפי שמדגיש רש"י ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים", והיינו, לא רק כפי שפירש בפ' ואתחנן (ו, ו) "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה .. אלא כ.חדשה", בכ"ף הדמיון, אלא חדשים ממש*, כך, ש"האמרת והאמירך" הו"ע שיכול להיות מיד בהתחלת היום – עוד לפני איזה ענין של עבודה – באופן של חדשים ממש, ולא רק "כ.חדשים", מצד העבודה דאתמול (וראה לקמן הערה 70).

*) וצריך ביאור: מהו הכרחו של רש"י לפרש כאן "חדשים" ממש, ולא "כחדשים", כפי שפירש בפ' ואתחנן (נתבאר לאח"ז בלקו"ש חי"ט ע' 233 הערה 48. חכ"ד ע' 193).

הובא בהראב"ע עה"פ. ולהעיר, שר' יהודה הלוי יכול לפרש גם ע"ד הדרוש והשירה כו', גם אם אין זה מחוור לגמרי בפשטות הכתובים, אבל, בנדו"ד, כותב האבן עזרא ש"יפה פירש", והרי האבן עזרא אינו גורס פירושים שאינם מחוורים לגמרי בפשטות הכתובים ופירוש התיבות כו', כפי שמאריך בענין זה בהקדמת פירושו במילים חריפות כו'.

וכמו "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (בראשית א, יז), שגם לפנ"ז היו מים שמתחת לרקיע ומים שמעל לרקיע (ולא מעורבים), אלא שהיו בסמיכות זל"ז, ואח"כ הובדלו זמ"ז.

אפילו פרעה, שאמר "לא ידעתי את הוי'" (שמות ה, ב), אבל ידע אודות "אלקים", וכפי שאמר יוסף: "אלקים יענה את שלום פרעה" (מקץ מא, טז), שזקוק אליו כו'; ורק "הי' עושה עצמו אלקה ואומר שאינו צריך לנקביו" (פרש"י וארא ז, טו), אבל הוא בעצמו ידע האמת!...

ואלו שאומרים "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט, ג) – הרי הם רק מיעוט דמיעוט, ולכן אין צורך להבהיר זאת.

ומה שאמר יתרו "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" (יתרו יח, יא), שמזה משמע שמקודם לכן לא ידע זאת – הרי כאן מדובר בנוגע לגדלות שלמעלה מהגבלות כו', שזהו ענין בפני עצמו כו'.

מנחות בסופה. – וגם להדעות שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף (ראה רמ"א או"ח סקנ"ו. הנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 41 הערה 36) – הרי ענין השיתוף הוא ע"ד "שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו" (קידושין ל, סע"ב. וש"נ), והרי מובן לכל שאין להשוות את השותפות של אביו ואמו להשותפות של הקב"ה (ראה גם לקו"ש חל"ו ע' 91 ואילך), וכן הוא בנדו"ד, שגם כשישנו ענין השיתוף, יודעים הכל שהקב"ה למעלה ובהבדלה משאר "אלקיא".

וכמו "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו כו'" (ריש יומא), שלפנ"ז נמצא הכה"ג בביתו.

ואתחנן ד, לד.

הערות לתניא ע' כט.

עקב יו"ד, יז. תהלים קלו, ב. איוב א, ו.

ועפ"ז יש לבאר מה שמביא גם התיבות "ה' אלקיכם (הוא אלקי האלקים)"* – שבזה מרומזת השייכות לעולם הבריאה, כי, "הוי' אלקיכם" הם חכמה ובינה (ראה יהל אור ע' תקעה ואילך), תרין ריעין דלא מתפרשין, בחי' המוחין**, שמאירים בעולם הבריאה (כלשון רבינו הזקן בתניא (רפל"ט (נב, סע"א)): "חכמתו ובינתו ית' המאירות שם בעולם הבריאה"), שלכן, עולם הבריאה אינו יש ממש, אלא רק נתינת מקום ליש (ראה תו"מ סה"מ ניסן ע' קנט. וש"נ), כיון שבעולם הבריאה מאיר גם הוי', שהוא היפך ענין הישות.

*) כמדובר פעם בארוכה (שיחת ש"פ נשא תשכ"ט (תו"מ חנ"ו ע' 310)) שלפעמים מביא רבינו הזקן תיבות נוספות שלכאורה אינם נוגעים כ"כ לראי' שמביא מהפסוק. ואין לומר שזהו בגלל שאינו רוצה להפסיק באמצע הפסוק, שהרי בלאה"כ אינו מסיים את הפסוק כולו.

**) ו."(אלקי ה)אלקים" – בחי' המדות (לקוטי לוי"צ שם).

ונמצא שד' התיבות "הוי' אלקיכם .. אלקי האלקים" הם ג' מדריגות. וע"ד משנת"ל (שיחת ש"פ ראה סי"א (לעיל ע' 182 ואילך). וש"נ) בביאור אאמו"ר בקטע שלפנ"ז, "לבאר היטב בהרחבת הביאור", שד' תיבות אלו הם ג' מדריגות: מלכות (לבאר) ז"א (היטב) ובינה (בהרחבת הביאור).

ויש לומר, שבזה מרמז רבינו הזקן שמעלת הנשמות על המלאכים היא לא רק בעולם האצילות, ששם אין מלאכים [כידוע שלמעלה מעולם הבריאה אין מלאכים, ובלשון הפרדס (שט"ז פ"ד): "מי נתן מלאך כו' באצילות". וכמובן גם ממארז"ל (זח"א מו, ב) ש"עוף יעופף" (בראשית א, כ) קאי על מלאכים, והרי ענין זה הי' רק לאחרי ש"בראשית ברא" (שם, א), אבל לפנ"ז, בעולם האצילות, אין מלאכים], אלא גם כפי שהיא בעולמות בריאה יצירה ועשי' (הרוחנית*), מקומם של המלאכים, גדלה מעלת הנשמות על המלאכים.

[בענין זה נזכר גם שהתהוות המלאכים היא מקיום המצוות דנש"י, כידוע החילוקים בין ההתהוות מכוונת המצוה או מגוף מעשה המצוה (ראה תו"מ חכ"ו ע' 192. וש"נ), ולכן ה"ז נוגע לענין התשובה שעל ידה נעשה תיקון הפגמים (חסר הביאור – המו"ל)].

*) לא רק לאחרי ירידתה לעוה"ז הגשמי, ששם יכולה לקיים מצוות, כמו הנחת תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין" (קידושין לה, א. וש"נ).

כמבואר ענינם באגה"ק (סוסי"ט) – לפני סימן כ' ד"ה איהו וחיוהי.

בראשית א, כו.

ראה ירושלמי ברכות פ"ב סה"ז. הובא בתוד"ה מ"ד – מו"ק כג, ב.

ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ו סכ"א. וש"נ.

ראה תניא אגה"ק סז"ך-סכ"ח.

אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

ראה לקמן הערה 59.

לא שמעתי פתגם זה מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ולכן אינני יכול לומר מאומה בענין זה, אבל כך אומרים חסידים, ובודאי שגם פתגם של חסידים הוא ענין גדול.

ראה גם אג"ק חי"ז ע' צב.

בהקדמת "היום יום".

ח"א פ"י.

תו"מ ח"א ע' 6. וראה המענה שנדפס ב"כפר חב"ד" אדר"ח אדר תשנ"ח ע' 14.

כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר גם סיפור אודות הסבא משפולי, שהלקו את הקיסר כו' (ראה גבורת ארי (לבוב, תר"ץ) אות יד (יד, ב)). ועד"ז בנוגע למהר"ל – שהתווכח עם הקיסר כו' (ראה נפלאות מהר"ל (פיעטרקוב, תרס"ט) אות ד ואילך (ג, ב ואילך)).

תהלים כז, יד.

ראה ברכות לב, ב. וראה גם נתיבות עולם (למהר"ל מפּראַג) ח"ב נתיב דרך ארץ פ"א.

כנראה נסב הדיבור אודות פרשת חטיפת המטוס ע"י מחבלים לזרקא שבמדינת ירדן, ובין החטופים מבנ"י הי' גם הרה"ג ר' יצחק הוטנר*, שעסק רבות בספרי המהר"ל. – ויש לציין שאכן תוך ימים ספורים ניצלו החטופים בדרך שלמעלה מהטבע (המו"ל).

*) ראה גם מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א אליו מימי הסליחות שנה זו (אג"ק חכ"ו ס"ע תפה ואילך): "ומענין המאורע כו'".

אודות דעת הרשב"א ודעת המהרש"א בענין זה – ראה במאמר פ"ב (לעיל ע' 196).

ומובן שהענין ד"הוי' אורי וישעי וגו'" בפעם השני' הוא באופן נעלה יותר מאשר בפעם הראשונה.

זאת ועוד: האמירה ב"פ היא כמו ענין העדות [כפי שמצינו בנוגע לאמירת ק"ש ב"פ, שהע' רבתי ד"שמע." והד' רבתי ד"אחד." הם "עד." (בעה"ט ואתחנן ו, ד), וכאשר אומרים זאת ב"פ אזי ישנם שני עדים (ראה לקו"ת ואתחנן ד, סע"ד ואילך. אוה"ת פ' שופטים ע' תתמז ואילך. ועוד). וכן בנוגע לאמירת "ויכולו" שהו"ע העדות (ראה חדא"ג מהרש"א שבת קיט, ב שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ח סי"ב. וש"נ), שא' הטעמים לאמירת "ויכולו" ב"פ הוא כדי שתהי' עדות של שני עדים (ראה של"ה מס' שבת קלז, סע"א. מאמרי אדה"ז תקס"ז ס"ע פו. אוה"ת בראשית (כרך ג) תקח, רע"א. ויקהל (כרך ו) ע' ב'קיד. ע' ב'קכח. ועוד)], והרי עדות של שני עדים פועלת שינוי המציאות.

נוסף על הענין דתקיעת שופר שבכל ימי חודש אלול (מלבד שבתות, ומלבד ערב ר"ה – בגלל טעם מיוחד) – שמצד דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) אודות הרמז שבתק"ש, "עורו ישנים משנתכם וכו'", הי' מתאים שענין זה יהי' גם בעשי"ת, ואעפ"כ רואים בפועל שמנהג ישראל ("תורה הוא") שתוקעים בשופר רק בחודש אלול, ולא בעשי"ת, ומזה מובן שהענין דתק"ש שייך במיוחד לחודש אלול.

תהלים כז, א.

שלא להתפעל מה"מלך זקן וכסיל" (קהלת ד, יג ובפרש"י), שאינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו אינה אלא כדי לנסות ולבחון את האדם, כהמשל המובא בתניא (ספ"ט. ספכ"ט) ונתבאר בארוכה בהמשך תרס"ו (ס"ע שפ ואילך), ולכן: "ממי אירא".

הוי' שבע"ק, למעלה מהוי' שבז"א (ראה זח"ג קלח, ב. הובא בלקו"ת חוקת נז, ג. ובכ"מ).

שהרי לא די בכך ש"תהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם .. בלא חטא" (ב"מ קז, סע"א), אלא יש צורך בענין של עלי', שכללותה הו"ע התשובה*.

*) ובנוגע לבינוני ש"לא עבר עבירה כו'" (תניא רפי"ב) – הרי זה הענין דבירור הגוף ונה"ב, שבשביל זה ירדה הנשמה למטה, "כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז כו' רק כדי להמשיך אור לתקנם כו'" (ע"ח – הובא בתניא פל"ז (מח, ב)).

נוסף על ענין החיים באופן ד"תמים תהי' עם ה' אלקיך" (פ' שופטים יח, יג) – השלימות דרמ"ח אברים ע"י קיום רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים ע"י שמירת שס"ה מצוות לא תעשה (ראה לקו"ת נצבים מה, ג).

תהלים כז, ד.

וכמו כללות העבודה דחודש אלול בחשבון הנפש – שלהיותו חשבון על כל השנה כולה הרי זה ענין כללי, וכלל זה צריך להמשיך בפרטים, שהחשבון יהי' בנוגע לכל הפרטים של כל השנה כולה.

להעיר, שההכרח לפרש "שהוא לשון הפרשה והבדלה" הוא רק לפי הפירוש ש"היום הזה" הוא באופן ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים" (ממש), אבל אם נאמר שזהו רק "כ.חדשים", יש לפרש כפי ש"מצאתי להם עד" ש"הוא לשון תפארת"*, כי, מצד עבודתו אתמול ישנו ענין התפארת (באופן ד"כחדשים") מיד בהתחלת היום (ראה לעיל הערה 33).

*) להעיר מהמבואר בהדרושים על הפסוק (פ' שופטים יט, טו) "על פי שני עדים או שלשה עדים גו'", ששלשה עדים הו"ע התפארת (אוה"ת בראשית שבהערה 61).

ועפ"ז י"ל, שהפירוש "שהוא לשון הפרשה והבדלה" שייך לעבודה שמצד הרצון (וכן תענוג), שבכחו לשנות את המציאות שיהיו "חדשים" ממש (כידוע הסיפור (ראה תו"מ חמ"ו ע' 40. וש"נ) שתוקף הרצון להשאר בחיים פעל מיעוט במדת הגוף כו'); והפירוש "שהוא לשון תפארת" שייך לעבודה שמצד השכל, שאינה משנה את המציאות (שהרי ענין ההתבוננות לא הי' מועיל לפעול מיעוט במדת הגוף כו'), ולכן ה"ז רק "כחדשים".