אותיות גדולות וקטנות
אם תסתכלו בתוך ספר תורה, תוכלו לראות שאותיות מסוימות נכתבות גדולות או קטנות יותר משאר האותיות. זו לא תוצאה מכתיבה רשלנית של הסופר, האותיות הספציפיות האלה שונות בגודלן בכל ספר תורה שתבדקו. הסוד המפרט אֵילו אותיות בדיוק יש לכתוב בגודל שונה עובר במסורת היהודית מדורי דורות1, ולפי כמה דעות2 המסורת הזאת הולכת אחורה עד משה רבינו שלימד את כללי כתיבת ספר התורה3.
מרתק לדעת, שאם נקבץ את כל האותיות הגדולות והקטנות שבתורה נראה שהן משלימות יחד סדרה של את כל אותיות הא' ב'4. חכמי התורה מלמדים אותנו, שבכל אחת מהאותיות האלה טמונות משמעויות עמוקות ביותר וסודות תורה גדולים. אז מה באמת מסמלים הגדלים השונים של האותיות?
ההסבר על פי הקבלה: חסד וגבורה
המקובלים מסבירים שהאנרגיה האלוקית שמחיה את העולם ומאפשרת את קיומו, זורמת דרך האותיות של התורה. האותיות הגדולות של התורה מייצגות את 'מידת החסד' של הבורא שמאופיינת בשפע והרחבה, ואילו האותיות הקטנות מייצגות את 'מידת הגבורה' שמאופיינת בנתינה במידה מצומצמת ומוגבלת5.
הנה כמה דוגמאות שממחישות את המשמעות העמוקה הטמונה מאחורי האותיות הללו. (זוהי רק הצצה לעולם המופלא של סודות התורה, וגם בדוגמאות הבאות יש עוד הסברים עמוקים, הרבה מעבר למה שנכתב כאן):
האות ה' הקטנה של הבריאה
בסיפור בריאת העולם מופיע הפסוק הבא: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"6.
המילה בְּהִבָּרְאָם, נכתבת עם ה' קטנה.
ההסבר: הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כשהוא מסתיר את הכוח האלוקי הבורא7, כך שבמבט ראשוני העולם נראה כאילו הוא דבר שקיים ומתנהל בזכות עצמו ובכלל איננו חשים בקיומו של הבורא.
תכונה זאת, של הסתתרות הבורא, מבטאת את מידת הגבורה והצמצום האלוקית, כאשר הבורא כביכול "מצטמצם" ונעלם מפני העולם שאותו הוא בורא.
ניתן גם לקרוא את כל המילה בצורה שתבטא את הרעיון הזה: במקום הקריאה הפשטנית – "בְּהִבָּרְאָם", שמשמעותה "כאשר נבראו" – אפשר לקרוא: "בְּה' בָּרְאָם", כלומר, אלוקים ברא את השמיים ואת הארץ באמצעות האות "ה" הקטנה – מידת ה'גבורה'.
א' קטנה, א' גדולה
האות א' במילה "ויקרא" הפותחת את ספר ויקרא, נכתבת בקטן. לעומת זאת, המילה "אדם" הפותחת את ספר דברי הימים נכתבת בגדול.
מוסבר בתורת החסידות כי האלף הקטנה במילה ויקרא באה ללמד אותנו על ענוותנותו הגדולה של משה רבינו. הפסוק בתחילת ספר ויקרא מתאר כיצד משה רבינו זוכה להיות מי שאליו הקדוש ברוך הוא קורא אותו אליו ומיעד לו את תפקיד גדול בהיסטוריה האנושית, וגם אז משה רבינו נשאר קטן בעיני עצמו. לעומת זאת, הא' בשמו של אדם הראשון נכתבת גדולה מהרגיל. ובזה באה התורה ללמד אותנו את סוד הנפילה שלו בחטא עץ הדעת.
אדם הראשון היה מודע לגודל מעלתו כיציר כפיו של הקב"ה, ולמרות שזה הכרחי וטוב להיות מודע לאיכויות החיוביות של האדם, ההערכה העצמית הזאת גרמה לו להתנשאות, מה שהוביל אחר כך לכישלונו בחטא עץ הדעת.
משה רבינו, לעומתו, בא לתקן את הטעות של אדם הראשון. גם הוא היה מודע היטב לגדלותו האישית, ובכל זאת הצליח לשמור על צניעותו. הענווה שלו לא נבעה מהתעלמות או חוסר הערכה עצמית, היא הייתה תוצאה של מחשבה פשוטה. "אני לא יכול לקחת שום קרדיט על שום גדלות אישית או הישג שלי", חשב, "מכיוון שכולם ניתנו לי במתנה מאלוקים."
י' גדולה ועשרה ניסיונות
בסיפור המרגלים, לאחר שחזרו המרגלים מביקורם בארץ ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה, מתארת התורה כי אלוקים כעס על העם ורצה להעניש אותם. בתגובה, משה רבינו התחנן והפציר מהשם שיסלח לבני ישראל. בתחנוניו, מזכיר משה רבינו את מידות הרחמים של השם כשהוא מקדים את המשפט הבא "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ..."8.
המילה "יִגְדַּל" נכתבת עם י' גדולה. מדוע?
אחד מההסברים הוא שמשה רבינו השתמש באות י', בעלת הערך המספרי 10, כתזכורת לעשרת הניסיונות שבהם אלוקים העמיד את אברהם אבינו. כאומר "עם ישראל אכן ניסה אותך בעשרה ניסיונות, אבל זכור נא שגם אתה העמדת את אברהם אבינו בעשרה ניסיונות קשים ובכולם עמד!"9.
• ראו גם: מה הפירוש 'י"ג מידות הרחמים'?
ע' הגדולה וד' של שמע ישראל
התוכן של הפסוק שמע ישראל הינו שרק הקדוש ברוך הוא בעצמו קיים באמת והוא מעניק את הקיום לכל הנבראים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד"10.
לא זו בלבד שמצווה מן התורה לקרוא 'קריאת שמע' פעמיים ביום. אלא שהפסוק הזה הפך למשפט התמצית שמסמל את העם היהודי. דבר זה מתבטא גם בזה ששיאה של תפילת הנעילה האחרונה של יום כיפור, הרגע המקודש ביותר בלוח השנה, היא ההכרזה של הקהל את הפסוק שמע ישראל, כמו גם שלו המילים האחרונות שאומר יהודי רגע לפני לכתו מן העולם.
אם נתבונן בפסוק שמע ישראל כפי שהוא כתוב בספר התורה נגלה שהאותיות האחרונות של המילה הראשונה והאחרונה בפסוק של שמע הן אותיות גדולות: האות ע של המיל "שמע" והאות ד של המילה "אחד".
מדוע זה כך?
הסבר אחד הוא שהאות הגדולה ע', שערך המספרי שלה 70, רומזת לרעיון שכל ה"70 אומות" (הסיווג המקראי לכל אומות הגויים בעולם) צריכות לשמוע ולהפנים (שְׁמַע) את המסר הזה; והאות ד', עם הערך המספרי 4, מסמלת את ארבעת רוחות השמים (מזרח, מערב, צפון ודרום), ובכך מרמזת על הציווי לגלות ולהפיץ את הרעיון של אלוקים אחד בכל מקום שהוא.
הסבר נוסף, שאם נצרף את שתי האותיות האלה יחד, תתקבל המילה "עד". מלשון עֵדוּת, שכן כאשר אנו מבצעים את תפקידנו בעולם ו"מעידים" במעשינו ובערכינו על אחדותו של הקדוש ברוך הוא זוהי גם ה"עדות" לנחיצות קיומו של עמנו בעולם ועל תפקידנו הייחוד11.
"טעימה" זו מהסיפור שמאחורי האותיות בעלות הגודל השונה בספר התורה, היא דוגמה נוספת ומאלפת לכך שכל פסיק ותג ונקודה בתורה נכתב ונקרא בצורה מדויקים ומכוונים, עשירים במשמעות ובעומק גם הרבה מעבר להבנתנו.
הוסיפו תגובה