כידוע לכולנו, התורה נחלקת לשני סוגים: התורה שבכתב והתורה שבעל-פה.

תורה שבכתב הם עשרים וארבעת ספרי התנ"ך, ראשי תיבות של תורה – הדברים שנאמרו מפי הבורא למשה רבינו ונכתבו על ידו, נביאים וכתובים – דברים שנאמרו בנבואה וברוח הקודש.

התורה שבעל פה היא למעשה המשך ישיר לחלק המעשי של התורה; ההלכות והדינים הפרקטיים שנאמרו על ידי משה רבינו. היא נקראת בשם תורה שבעל פה שכן היא כוללת את הפירושים שלא נמסרו לכתיבה אלא עברו במסורת מדור לדור.

אם תרצו ללמוד את התורה שבעל פה, תוכלו לגשת לחנות הספרים הסמוכה ולרכוש אלפי – אם לא עשרות אלפי! – ספרים המכילים אותה...

אבל רגע, היא אמורה להיות בעל-פה, לא?

אז הבה נלמד על התורה שבעל-פה, מדוע אסור היה לכתוב אותה ומה השתנה.

משה קיבל תורה מסיני

מה אמר אלוקים למשה רבינו, כולנו יודעים: הוא הכתיב לו את חמשת חומשי התורה. עובדה פחות מפורסמת היא אמירתו של הבורא למשה את פרטיהם של שלל דינים (או כללים כיצד לקבוע אותם), אך לא במטרה לכותבם. את הפירושים הללו לימד משה את העם בעל פה.

לאורך השנים עברה התורה מדור לדור, כאשר יחד עם פסוקיה מקבלים חכמי כל דור את המסורת שהועברו להם מחכמי הדור שלפניהם את המסורת: הסברים ופירושים לתורה ולמשמעות הדינים.

אולם, בכל הדורות הללו עברו פירושי התורה בעל פה. שומרי היהדות הנאמנה הקפידו על האיסור שלא ליצור ספר שבו ילוקטו יחד כל ההלכות הללו ופרטי הדינים, ובלשונו של התלמוד1 : "דברים שבעל פה אי אתה (אינך) רשאי לאומרן בכתב (לכותבם)".

עם זאת, האיסור נגע בעיקר לכתיבה ופרסום ציבורי. התלמידים בכל דור ערכו לעצמם רשימות ובהם החידושים שהתקבלו במהלך הלימוד בהלכות המעשיות שנוגעות לחיים באותו דור2 , וכן סיכומים3 לדברי רבותיהם של כללות המסורת מהדורות הקודמים.

למה לא לכתוב?

בימינו, כאשר דוגלים ב"זכות הציבור לדעת" וחופש המידע הוא ערך כמעט-עליון, קצת קשה לעמוד על משמעותו של האיסור על כתיבת דברי התורה שבעל פה. בספרות היהודית ניתנו לאיסור זה מספר הסברים, הנה כמה מהם:

רוח הדברים4 דיני והלכות התורה מורכבים מפרטים רבים, וכוללים ניואנסים שאי אפשר להעבירם בכתב. הכתיבה תייצר בהכרח חילוקי דעות באשר למשמעותם של הכתובים, ויהיו שיבינו את הדברים בשונה ממשמעותם המקורית.

משמעות עדכנית5 כתיבת כלל הדינים כחטיבה אחת מפורשת תיצור בעיה עם חלוף השנים – מאחר ודיני התורה מקיפים את אורח חייו של האדם, ובהיות העולם דינמי ומתפתח, ייווצר מצב בו ישנם מקים להם לא נקבע דין. השארת קביעת חלק מהדינים על פי מערכת כללים פותרת את הבעיה הזו.

שימור השינון6 קביעת כל פרטי הדינים בספרים עשויה להסיר מהעם את הרגשת המחויבות לשינון ולימוד של הדינים, והתחמקות בטענה שכאשר יהיה צורך בידיעת הדינים יהיה אפשר לברר אותם באמצעות הספר. רק שימור התורה שבעל פה כדבר העובר במסורת מרב לתלמידו תחייב את המשך השינון התמידי.

מה נשתנה?

חלפו דורות רבים בהם המסורת הועברה מדור לדור, אך הגיעו זמנים קשים לעם ישראל. בארץ שרר שלטון זר ששם על דגלו את המלחמה בלימוד התורה. חלק גדול מהעם יצא לגלות והתפזר לכל עבר. החכמים הבינו כי אם התורה תישאר כמסורת העוברת בעל פה, היא עלולה חלילה להשתכח מן העולם.

התלמוד7 מספר כי חכמי אותו הדור ציטטו את הפסוק8 "עת לעשות לה' הפרו תורתך וקבעו: מוטב להפר את האיסור על כתיבת התורה שבעל-פה, כדי להציל את התורה כולה.

החלק הראשון שהועלה על כתב היה המשנה – על כך במאמר הבא.

לגלות גם את הסודות

מעניין כי מאות שנים לאחר כתיבת המשנה, שאלה דומה התעוררה בקשר להפצת רעיונות החסידות, המבוססים על הקבלה. בדורות עברו היו אלו רעיונות כמוסים שעברו מרב לתלמידו תוך שמירה על חשאיות מוחלטת, ואילו בימינו רעיונות אלו זמינים לכל דורש באמצעות רשת האינטרנט!

גדולי החסידות ציטטו תקדים זה כראיה לכך שכאשר מצבו הרוחני של הדור זקוק לכך, עלינו לעשות כל מאמץ ולשפוך את טיפות החיים הרוחניות על נשמתו העייפה.