אם כסף תלוה, ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ז

בס"ד. ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ז

(הנחה בלתי מוגה)

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך1, ומבאר אדמו"ר מהר"ש במאמרו ד"ה זה שנאמר לפני מאה שנה2, בשנה הראשונה לנשיאותו, דצריך להבין יתור הלשון מה שאומר את עמי את העני עמך, והול"ל אם כסף תלוה את העני עמך.

ב) וממשיך בהמאמר, שלהבין זה צ"ל מארז"ל3 על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, דעבודה הוא בחי' עבודת הקרבנות. ולהבין זה צריך להקדים תחילה פירוש הפסוק4 כי חסד חפצתי ולא זבח, דלכאורה אינו מובן, שהרי עיקר ביהמ"ק הי' כדי להקריב קרבנות5, וכמבואר בהמשך ההילולא6 (בביאור ענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם7, דקאי על המשכן, דאיקרי מקדש8), שעיקר העבודה במשכן ומקדש היתה עבודת הקרבנות, וכן הוא בעבודה הרוחנית בנפש האדם, כהדיוק ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד9, שקרבנות (קרבן מלשון קירוב10) הם ענין קירוב הכחות והחושים, ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס11, וא"כ, איך אומר הכתוב כי חסד חפצתי ולא זבח.

ומבאר בהמאמר12, שמ"ש חסד חפצתי ולא זבח היינו עיקר המכוון, כי חפץ חסד הוא בחי' פנימיות הרצון, והיינו, שעיקר המכוון הוא כדי שיהי' בחי' המשכה מלמעלה למטה (ענין החסד), אבל מ"מ צריך להיות ג"כ בחי' זבח. וכמו למשל כשאדם רוצה לנסוע לאיזה מקום לקנות סחורה, שיש לו רצון בנסיעה זו, אבל לא זהו עיקר המכוון, כי עיקר המכוון הוא הריוח שיהי' מזה כדי להחיות נפשו, ואם לא הי' הריוח לא הי' רוצה ליסע כלל, אך מחמת הריוח ממילא יש לו רצון בנסיעה זו ג"כ, לפי שאם לא הנסיעה לא ירויח. וזהו ג"כ מ"ש חסד חפצתי ולא זבח, דהיינו שעיקר פנימיות רצונו הוא בחי' חסד, אך מ"מ יש לו רצון ג"כ בבחי' זבח, רק שהוא בחי' חיצוניות הרצון, שלא זה הוא העיקר, כי עיקר המכוון הוא בחי' המשכה מלמעלה למטה, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים13 דוקא.

ג) ולהעיר שאין הכוונה שענין הזבח הוא רק העלאה מלמטה למעלה, ולא המשכה מלמעלה למטה, שהרי ידוע14 שע"י הקרבנות נעשה לא רק ענין העלי' (עולה עד רזא דא"ס), אלא גם ענין ההמשכה למטה15. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם במארז"ל הנ"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, היינו, שגם קו העבודה (שעיקר ענינו הוא העלאה מלמטה למעלה16) נקרא בשם עמוד שעליו העולם עומד, כמשל הבית שעומד על שלשה עמודים, וכיון שזהו משל של תורה שמדוייק בכל הפרטים17, הרי מובן, שענינו של קו העבודה הוא לא רק (העלאה למעלה שנעשית) הכנה להמשכה למטה שתהי' ע"י ב' הקוין דתורה וגמ"ח, אלא יש בו גם ענין ההמשכה למטה, שלכן נקרא בשם עמוד שעליו העולם עומד, כמו במשל, שהבית עומד על כל שלשת העמודים. אך הענין הוא, שעיקר ענין הזבח הוא העלאה מלמטה למעלה. וכמובן גם מהמובא בהמאמר18 מה שאמרו רז"ל19 כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, לפי20 שק"ש הו"ע העלאה ותפילין הו"ע ההמשכה, וזהו גם החילוק שבין עולה וזבח שהו"ע העלאה, למנחה ונסכים שהו"ע ההמשכה, ומזה מובן, שאע"פ שגם בקרבנות ישנו ענין ההמשכה ע"י הנסכים, מ"מ, עיקר ענין הקרבנות הוא הזבח (העלאה), ולא הנסכים (המשכה). וכיון שעיקר ענין הקרבנות הוא העלאה, הרי מובן, שגם ההמשכה שע"י הקרבנות אינה כמו ההמשכה שע"י תורה וגמ"ח21, ולכן, חסד חפצתי ולא זבח, כי, עיקר ענין ההמשכה הוא ע"י חסד דוקא.

ד) וממשיך בהמאמר22 בביאור מעלת החסד (חסד חפצתי), דהנה, על בחי' חסד זה כתיב23 כי אמרתי עולם חסד יבנה, שיש בזה שני פירושים24, הא', שעיקר בריאת העולם הי' מצד כי חפץ חסד הוא, שכך עלה ברצונו לפי שטבע הטוב להטיב25, והב', כי עולם הוא לשון זמן26, והיינו, שלעולם צריך להמשיך בחי' חסד, וזהו חסד יבנה, שצריך לבנות בחי' החסד שיומשך בעולם, שעכשיו באתעדל"ת תליא מילתא, כי בתחלת הבריאה הי' מצד בחי' כי חפץ חסד הוא, ועכשיו במעשה התחתונים תליא מילתא, וז"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, שלעולם צריך להמשיך בחי' חסד (וע"ד מ"ש27 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שצריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו כו'). ולכאורה, ב' פירושים אלו הם הפכיים זמ"ז.

ומבאר בהמאמר28 ב' ענינים (פירושים) אלו כפי שהם בעבודה, שיש בחי' אתעדל"ע שבאה ע"י אתעדל"ת, שזהו כפירוש הב' שמעשה התחתונים מעורר המשכת החסד, ויש בחי' אתעדל"ע מצד עצמה שהיא למעלה מאתעדל"ע שבאה ע"י אתעדל"ת, שזהו כפירוש הא' שעיקר בריאת העולם היתה מצד כי חפץ חסד הוא. ובפרט ע"פ משנת"ל29 שהענין דכי חפץ חסד הוא בבחי' יחיד שלמעלה מבחי' אחד ועאכו"כ למעלה מבחי' קדמון, ועל זה אמרו30 עד שלא נברא העולם (שכולל גם עד שלא נאצל אצילות העליון31, היינו, למעלה מכללות העולמות אבי"ע, ולא רק אבי"ע הפרטיים, אלא גם אבי"ע הכלליים) הי' הוא ושמו בלבד, שהפירוש בזה הוא (לא רק שאין מציאות של זולת מלבד הוא ושמו, אלא) שבחי' שמו ובחי' הוא הם בבחי' בלבד, שזוהי דרגא נעלית יותר מבחי' הוא ושמו מצ"ע, שמזה מובן, שזוהי בחי' נעלית ביותר שאי אפשר להמשיכה ע"י אתעדל"ת. אמנם, מצד הענין דכי חפץ חסד הוא, עלה ברצונו, שאתעדל"ת תפעול להמשיך בחי' אתעדל"ע ממקום גבוה כזה שמצד עצמו הוא למעלה מכדי שיוכל להיות בו אתעדל"ת של הנבראים [וע"ד העבודה דראש השנה, שאז חוזרים כל הענינים לקדמותן, וצריך לפעול כל ההמשכות מחדש ע"י תק"ש32, ולכאורה, איך יש בכח האדם להמשיך מהשרש היותר קדום, אך הענין הוא, שמצד כי חפץ חסד הוא יש נתינת כח להמשיך גם ממדריגה היותר נעלית].

אך כדי לפעול המשכת חסד זה ע"י עבודת הנבראים, יש צורך בעבודה שהיא בדוגמת ענין זה, והיינו, ע"י שהאדם עושה למטה צדקה וחסד שנותן לעני דלית לי' מגרמי' כלום. וכפי שמוסיף בהמאמר28 בשולי הגליון: "י"ל ע"י שעושה גמ"ח יתר מכפי כחו ויכולתו ממשיך מלמעלה ג"כ אתעדל"ע שלמעלה מכדי שאתעדל"ת מגעת". וע"ד המבואר בכ"מ33 בענין האהבה דבכל מאדך34, שעל ידה ממשיכים בחי' מאד שלמעלה, שאע"פ שאהבת האדם היא רק בכל מאדך, מאד שלך, היינו, שהיא למעלה מהגבלת הכלים שלו, אבל לגבי למעלה הרי היא בהגבלה, ויתירה מזה, שהיא בהגבלה אפילו לגבי הזולת שגדול ממנו, מ"מ, כיון שאצלו היא בבחי' בלי גבול, לכן ממשיך על ידה בחי' בלי גבול האמיתי שלמעלה. וכן הוא גם בענין הצדקה וחסד, שכאשר עושה יתר מכפי כחו ויכלתו, ממשיך מלמעלה ג"כ מבחי' כזו שמצד עצמה אין אתעדל"ת מגעת שם35.

ה) ויש להוסיף בדרך אפשר, דלכאורה עדיין אינו מובן, דמאחר שחסד חפצתי ולא זבח, לפי שעיקר המכוון הוא (לא בענין ההעלאה, אלא) בענין ההמשכה דוקא, א"כ, מהו הטעם שעיקר העבודה במשכן ומקדש היא עבודת הקרבנות, שעיקר ענינם הוא העלאה ולא המשכה. ויש לבאר זה ע"פ הידוע36 שכל דבר הגורם הוא למעלה יותר מהדבר שנגרם על ידו, וכידוע גם בענין מי נסמך על מי37. ודוגמא לזה מענין השכר על תומ"צ, שהתומ"צ הם למעלה מהשכר, כידוע, שהרי הם גורמים את השכר, והדבר הגורם הוא למעלה מהדבר שנגרם על ידו. ועפ"ז י"ל, שכיון שההמשכה שע"י תורה וגמ"ח נעשית ע"י ההעלאה דקרבנות, והיינו, שכל ענין ההמשכה תלוי בעבודת הקרבנות שהוא הגורם להמשכה, נמצא, שבעבודת הקרבנות כלול גם ענין ההמשכה שנעשה על ידו באופן נעלה יותר, שהוא הגורם להדבר.

ועפ"ז יובן גם בענין שלש הרגלים, כמ"ש בפרשתנו38 שלש רגלים תחוג לי בשנה. דהנה ידוע39 שג' הרגלים הם כנגד ג' האבות, פסח כנגד אברהם, דכתיב40 לושי ועשי עוגות, ופסח הי'41, סוכות כנגד יעקב, דכתיב42 ולמקנהו עשה סוכות, ושבועות כנגד יצחק, שהשופר דמ"ת הי' בשופר מאילו של יצחק. וצריך להבין מהי השייכות דיצחק לשבועות, הרי יצחק הוא בקו הגבורה שהו"ע העלאה, וכמארז"ל43 שאפרו של יצחק צבור ומונח ע"ג המזבח, שזהו"ע הקרבנות, ואילו חג השבועות הוא זמן מתן תורה, שהו"ע ההמשכה (לייחד מעלה ומטה), שזהו היפך ענין הגבורה וההעלאה. ויובן ע"פ האמור לעיל, שכיון שכללות ענין ההמשכה נעשה ע"י ענין ההעלאה, נמצא, שבענין ההעלאה כלול גם ענין ההמשכה שנגרם על ידו. וזהו גם שלעתיד לבוא, כתיב44 כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, ואז יאמרו כי אתה אבינו ליצחק דוקא45, אף שאז יהי' עיקר ההמשכה למטה, והיינו לפי שכל המשכה היא ע"י העלאה, ולכן, בענין ההעלאה כלול כבר ענין ההמשכה.

וענינו בעבודה, כמבואר בדרושי פרשת אחרי46 בענין רצוא ושוב (העלאה והמשכה), שבשעת הרצוא צריך להיות נרגש גם השוב, שזהו הדיוק במארז"ל47 (בנוגע להכניסה בפרדס) נכנס בשלום ויצא בשלום, שכדי שתהי' היציאה בשלום צריכה להיות גם הכניסה בשלום, היינו, שבהרצוא (העלאה) נכלל גם השוב (המשכה). וזהו גם מ"ש בתורת חיים48 שהבעש"ט התפלל כמה תפלות והתענה כמה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו כו', ולכאורה אינו מובן, מהו הצורך שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו דוקא [שאז הוא במעמד ומצב כמו בשעת דביקותו בתפלה שהוא למעלה מהעולם לגמרי, ועד שמצינו בצוואת הריב"ש49 (דהגם שבאמת אינה צוואתו כו' רק הם לקוטי אמרותיו כו' ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו, אך המכוון הוא אמת לאמיתו50) שזהו חסד גדול מהשי"ת שהאדם חי אחר התפלה כו'], ולמה לא יוכל לדחות את המענה לשואלו לאחר דביקותו כו'. אך הענין הוא, שזהו לפי שבשעת ההעלאה צריכה להיות כלולה גם ההמשכה, כנ"ל.

ו) ומסיים בהמאמר28: ועתה י"ל פי' הפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, דלכאורה תיבות את עמי מיותרות (כנ"ל ס"א). והענין בזה, דהנה איתא במדרש51 בפירוש את עמי, אמר הקב"ה אם כסף תלוה, את עִמי (בחיריק), ופירוש עִמי הוא כמ"ש52 כי עמך מקור חיים, שגם בחי' מקור חיים (שעל זה אמרו53 מחי' חיים יתן לך חיים כו') הוא עמך, שטפל ובטל לך, אך מ"מ הוא עמך, וע"ד מ"ש30 עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, שהי' האור נכלל במאור. וזהו אם כסף תלוה את עמי, שע"י הצדקה וחסד ממשיכים בחי' מקור חיים שהוא בחי' עִמי54.