בס"ד. שיחת ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. בהמשך להמדובר בחג השבועות1 אודות התוועדות כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני עשרים שנה, בחג השבועות תש"ד,

[שאז היתה הקביעות כמו בשנה זו, שש"פ במדבר חל בערב חג השבועות, וש"פ נשא חל בי"ב סיון, היום האחרון של שבעת ימי התשלומין דחג השבועות],

ישנה גם ההתוועדות דש"פ נשא2, שבה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות סיום ימי התשלומין דחג השבועות לפני ריבוי שנים, בעת הטיול עם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע.

– היתה3 זו הפעם הראשונה ששמע מכ"ק אדנ"ע את המאמר הידוע שאמר רבינו הזקן: כאשר שמענו תורה מהרבי (המגיד ממעזריטש) הי' זה אצלנו בבחינת תורה שבעל-פה, וכאשר שמענו ממנו סיפור מעשה, הי' זה אצלנו בבחינת תורה שבכתב4 –

ואז שמע כ"ק מו"ח אדמו"ר מאדנ"ע מאמר הבעש"ט על הפסוק5 "ושננתם לבניך", שהי' קשור גם עם הפסוק6 "יקרה היא מפנינים".

וכך סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו7:

רבינו הזקן הי' עצמי. פעם אחת יצא רבינו הזקן אל התלמידים, ואמר להם תורה מהבעש"ט על הפסוק "ושננתם לבניך": ושננתם – לשון שינון, לבניך – לאלו שחפצים להבין ומבינים, "ודברת בם" – "זאָלסט אַריינרעדען אין זיי", ועי"ז יהי' "בשבתך בביתך" – בירור הניצוצות שלו, "ובלכתך בדרך" – בירור הזולת והעולם, וענין זה נוגע להזמן ד"בשכבך" – יום המיתה, "ובקומך" – תחיית המתים8.

כאשר התלמידים שמעו את דברי רבינו הזקן הנ"ל שאמר להם לצורך מסויים, הנה כמה מהם נפלו בהתעלפות כמה פעמים.

וביאר אדנ"ע, שסיבת ההתעלפות היתה לא מצד המורא מפני יום המיתה, ולא מצד גודל היוקר דיום הקימה (תחיית המתים), אלא מפני שכאשר רואים "עצמי" אזי מתעלפים.

ב. כיון שתורת הבעש"ט הנ"ל נאמרה ע"י כ"ק אדנ"ע, וכן ע"י בנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בי"ב סיון, מוכח, שענין זה שייך ליום י"ב סיון, סיום ימי התשלומין דחג השבועות, יום השביעי מששי בסיון שבו ניתנה תורה לישראל (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע9, דהלכה כרבנן10).

והביאור בזה:

כאשר באים מ"זמן מתן תורתנו", שאז מקבל כל איש ישראל את התורה, ומתעצם עם התורה ועם "נותן התורה" – אזי אומרים לו: כל זה אינו מספיק עדיין, ואין זו שלימות העבודה, אלא צריך להיות גם "ושננתם לבניך, אלו התלמידים"11, שהו"ע הלימוד וההשפעה בנוגע להזולת.

גם כאשר לימוד התורה לעצמו הוא באופן של שינון, דהיינו, בתכלית ההסברה והחריפות כו', כדאיתא במפרשים12 בביאור לשון הש"ס13 "שיננא" – אין זה מספיק עדיין, אלא צריך להיות "ושננתם לבניך"14, ללמוד עם התלמידים עד שיבינו כו', ובאופן ד"ודברת בם", "אַריינרעדען אין זיי" עד שיתקבל אצלם בפנימיות.

וענין זה אינו בבחינת הידור מצוה (או מצוה נוספת) בלבד, אלא זהו ענין שנוגע לכללות העבודה דקיום התומ"צ – כמבואר בתורה הנ"ל שזהו ענין שנוגע לבירור הניצוצות של עצמו ("בשבתך בביתך"), ולבירור הזולת והעולם ("בלכתך בדרך"), שזוהי כללות העבודה.

[וע"ד משנת"ל15 בפירוש ג' הענינים דמלכות כהונה ותורה כפי שהם בתורה עצמה, שכוללים את כללות העבודה:

מלכות שבתורה – אין מלך בלא עם16, מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים כו'17 – קאי על פעולת התורה בענין המעשה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"18, גם בדברים נפרדים, ועד "להבדיל בין הטמא גו'"19;

כהונה שבתורה – קאי גם על פעולת התורה, אבל, לא פעולה בדברים נפרדים, שהכהן אינו שייך אליהם, וכפי שמצינו שאסור לכהן ליטמא בענין שהוא היפך החיות, כי אם לקרוביו20, כך, שפעולת הכהן היא רק בענינים ששייכים אליו ולפי ערכו, שלכן אין לו שייכות לחוץ-לארץ שאוירה וגושה טמא21, ועד שיש שקו"ט אם בזמן הבית הי' מותר לכהן לצאת מארץ ישראל לחו"ל22, וכל ענינו הוא כמ"ש23 "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [כולל גם בענינים הרוחניים שבעצמו, שהכהן שבו מדריך ומחנך את הלוי והישראל שבו], וכמ"ש24 "בהעלותך את הנרות", דקאי על "נר הוי' נשמת אדם"25 – "אתם קרויין אדם"26, שזוהי הפעולה עם בנ"י דוקא, ולא עם אומות העולם;

ונוסף לזה ישנו ענין התורה כפי שהיא מצד עצמה – תורה שבתורה – למעלה מענין ההוראה שבתורה, והו"ע "דרוש וקבל שכר"27.

וג' בחינות אלו ישנם גם בענין הבירורים: בירור הניצוצות שבחלקו בעולם, כולל גם הניצוצות שבדברים הנפרדים – מלכות; בירור הניצוצות שבהזולת – זולת שבערכו, כהונה; ובירור הניצוצות שבעצמו, שהו"ע העבודה כפי שהיא מצד עצמו – תורה].

ומוסיף, שענין זה נוגע להזמן ד"בשכבך", יום המיתה, שזוהי תכלית הירידה עד למעמד ומצב ד"אל עפר תשוב"28; ועוד זאת, שענין זה נוגע גם להזמן ד"בקומך", תחיית המתים, שזוהי תכלית העלי' ד"עולם הבא" [כמארז"ל29 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דקאי על תחיית המתים, כידוע הראי' מהמשך דברי המשנה "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחה"מ מן התורה"30], שתהי' לאחר ביאת המשיח ולאחר תקופה מסויימת בימות המשיח (ולא מיד בתחילת ימות המשיח)31.

ג. וענין זה – "ושננתם לבניך" – שייך ל"ימי התשלומין" דוקא:

בשעת מתן תורה – ועד"ז ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה – שמע כל אחד מישראל מהקב"ה בעצמו, כמארז"ל32 ש"כל אחד מישראל הי' אומר עמי הדיבור מדבר", ולכן לא הי' שייך אז הענין ד"ושננתם לבניך" – לא בגלל שמחשיב את עצמו בדרגא נעלית יותר ולא מתאים לו להתעסק עם הזולת, אלא מפני שכל אחד מישראל מקבל מהקב"ה בעצמו.

וע"ד שלעתיד לבוא "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"33, והיינו, שאע"פ שגם אז יהיו חילוקי מדריגות ד"קטנם וגדולם", מ"מ, "לא ילמדו עוד איש את רעהו" כיון שכולם יקבלו מהקב"ה, "כולם ידעו אותי", ללא ממוצע. ועד"ז במ"ת, שאע"פ שהיו חילוקי מדריגות, "אתה (משה) מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו וכו'"34, מ"מ, קיבלו כולם מהקב"ה ללא ממוצעים – "עמי הדיבור מדבר".

ודוקא בימי התשלומין – לאחרי מתן-תורה, כאשר נתעלם הגילוי דמ"ת – אזי צריכה להיות העבודה ד"ושננתם לבניך".

ואע"פ שההתעסקות עם הזולת ("ושננתם לבניך") היא ירידה לגבי המעמד ומצב דמתן-תורה – הרי כשם שהימים שלאחרי חג השבועות נקראים "ימי התשלומין", שענין ה"תשלומין" ע"פ תורה הוא באופן שמשלימים את כל הענינים דמ"ת, שלא יחסר בהם מאומה, ולא עוד אלא שפועלים בהם שלימות, שמזה מוכח שימי התשלומין הם למעלה יותר מחג השבועות, כך גם בנוגע להירידה שלאחרי מ"ת לעסוק עם הזולת, שדוקא עי"ז מגיעים למדריגה נעלית יותר מאשר במ"ת.

וכאמור לעיל, שענין זה נוגע להזמן ד"בקומך", עולם התחי', נשמות בגופים, שאז תתגלה ותורגש מעלת העבודה שמצד הגוף הגשמי, שזהו העילוי שבא מצד הירידה למטה דוקא.

וזהו תוכן הנהגת רבותינו נשיאינו – כפי שנהגו בעצמם, וגם הורו לכל הנשמעים בקולם באמת (לא אלו שרוצים רק לצאת י"ח, או שאומרים שפלוני צריך לציית) – לירד ולהתמסר אל הזולת שלמטה מערכו, ועד לחוצה, שעי"ז דוקא מגיעים לעילוי גדול יותר.

וזוהי מעלת ימי התשלומין, ובפרט גמר ימי התשלומין, י"ב סיון, לגבי חג השבועות עצמו – בבחינת "סוף מעשה (עלה) במחשבה תחילה"35.

ד. ויש להוסיף בביאור אופן העבודה עם הזולת המודגשת בימי התשלומין דחג השבועות:

הענין ד"ושננתם לבניך" צריך להיות גם באופן ד"ודברת בם", ופירוש "ודברת" – כמבואר בחסידות במק"א36 – הוא מלשון "ידבר עמים תחתנו"37, שזהו"ע ההנהגה באופן של מלוכה וממשלה.

והענין בזה – שגם כאשר מתעסק עם הזולת ואינו מצליח לפעול עליו, אין לו לחשוב שכבר עשה את שלו ומה עוד עליו לעשות, אלא צריך לפעול עמו באופן של "ידבר" – בדרך מלוכה, ועד לממשלה שהיא בעל-כרחו, דהיינו, כפי' בדברים,

[ולהעיר, שכאשר הכפי' היא בדברים, הרי זה נכלל גם בפירוש הפשוט של "ודברת", מלשון דיבור],

והיינו, שצריכה להיות הירידה למטה מטה להתעסק גם עם אלו שאצלם לא מספיק הענין ד"ושננתם לבניך", אלא צריך להיות גם "ודברת", כפי' בדברים,

ועד שע"י הכפי' בדברים, "ודברת", יפעל אצלם בפנימיות – "(ודברת) בם".

וכל זמן שלא פעל עליהם – הרי זו הוכחה שחסר אצלו בהענין ד"ושננתם לבניך" או עכ"פ בהענין ד"ודברת בם".

ה. אמנם, ע"פ מארז"ל (מאמר הספרי38 שמביא הרמב"ם בתור פסק הלכה בסוף הלכות חנוכה) "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר39 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום", הרי מובן, שהתכלית היא שלא ישאר מעמד ומצב שיש צורך בכפי', אלא שגם המטה וה"חוצה" שלכתחילה הי' צורך לפעול בו בדרך כפי', יתעלה ויתחבר עם המעלה באופן של שלום ואחדות.

וגם ענין זה שב"שלום" שייך לי"ב סיון דוקא, גמר ימי התשלומין:

בשעת מ"ת הי' ענין השלום באופן שמלכתחילה לא הי' שייך ענין של חוץ והסתר, וכמובן גם מהאמור לעיל (ס"ג) שכל ישראל שמעו מהקב"ה בעצמו, ללא ממוצע, וא"כ, בודאי שלא הי' דבר המפסיק (חוץ), וכפי שנתבאר בהתוועדות שלפנ"ז40 שהגילוי ד"וירד הוי' על הר סיני"41 חדר בכל עניני הבריאה, אפילו בדומם, סוג היותר תחתון, עד כדי שהקול דעשה"ד "לא הי' לו בת קול"42.

אמנם, לאחרי מ"ת, בימי התשלומין, ישנו "חוץ" שבו צריכה להיות הפעולה ע"י כפי' בדברים, ובחוץ זה צריך לפעול ענין השלום.

וזהו ענין ה"שלום" שאודותיו פוסק הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה – כי, ענין נרות חנוכה הוא לפעול ענין השלום בבחי' חוץ דוקא, שהרי "מצוותה משתשקע החמה", ו"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"43, והיינו, שאין זה באופן שבהיותו בפנים הרי הוא מאיר בדרך ממילא גם את החוץ, כפי שהי' בימי שלמה, ד"קיימא סיהרא באשלמותא"44, שעניני החוץ נמשכו ובאו מעצמם, כידוע45, אלא באופן שצריך לפעול בהחוץ ע"י ההתעסקות להאיר "על פתח ביתו מבחוץ".

והיינו, שיש ב' מדריגות ב"שלום", כמ"ש46 "שלום שלום לרחוק ולקרוב": שלום לקרוב – שמלכתחילה אין מציאות של רחוק וחוץ, כפי שהי' בעת הגילוי דמ"ת, או כפי שהי' בימי שלמה, שהחוץ נמצא בדרגא כזו שמתקרב ובא מעצמו; ושלום לרחוק, לרחוק שנעשה קרוב47 – שזהו אופן העבודה דנרות חנוכה, ועד"ז בימי התשלומין דחג השבועות.

וזהו כללות החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי-תשובה: צדיקים – אין להם עסק עם "רחוק", כיון שמלכתחילה אין אצלם ענין של חוץ; ובעלי-תשובה – ענינם הוא להתעסק עם החוץ, ולפעול שזדונות יהפכו לזכיות48.

וזהו גם שהענין ד"ושננתם לבניך ודברת בם" נוגע עד לזמן ד"בקומך", תחיית המתים – כי, הענין דתחה"מ הוא שגם "מת" – רשעים שקרויים מתים49 – נעשה חי.

ו. והנה, ידוע במעלת בעלי-תשובה על צדיקים50, שכיון שפעלו בירור הרע, אזי עבודתם היא בקיום כו'. וזהו גם הענין דתחיית המתים – קיום נצחי – שנעשה ע"י העבודה ד"ודברת בם", שלום לרחוק שנעשה קרוב, שעי"ז באים לגאולה שלימה שאין אחרי' גלות51, דלא כהגאולות שלפנ"ז שבאו ע"י עבודת הצדיקים, שלכן היתה אחריהם גלות.

וכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו עתה52, צריך להיות גם עתה הענין דתחיית המתים בעבודה – כידוע פתגם רבינו הזקן53 בענין "זוטרא דבכו מחי' מתים"54, שאין לך "מת" (שהוא קר) יותר מאשר השכל הקר, וכאשר פועלים שיומשך השכל בהתפעלות והתלהבות המדות, הרי זה ענין של "תחיית המתים".

וענין זה מתאים גם להאמור לעיל שהענין דתחה"מ ("ובקומך") נעשה ע"י העבודה ד"ושננתם לבניך ודברת בם", שהו"ע הירידה למטה עד לחוץ ממנו – כי ענין ה"חוץ" באדם עצמו הוא ענין המדות55.

וכאמור לעיל, עי"ז שפועלים את השלום לרחוק, שגם הרחוק נעשה קרוב, אזי נעשה הקיום נצחי דתחיית המתים, ע"י משיח בן דוד, "דוד מלך ישראל חי וקיים"56, חי וקיים בגופו בגשמיות, עליו נאמר57 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שהו"ע הנצחיות ללא שינויים, ועל ידו יהי' הענין דתחיית המתים – "הקיצו ורננו שוכני עפר"58, בקרוב ממש.

* * *

ז. ע"פ האמור לעיל, יובן גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר2, שבין הענינים שדיבר עמו אביו, כ"ק אדנ"ע, בעת הטיול, ביאר את מעלת יום י"ב סיון, שהוא יום השביעי לחג השבועות – "כל השביעין חביבין"59 – בדוגמת הושענא רבה שהוא יום השביעי דחג הסוכות, ושביעי של פסח שהוא יום השביעי דחג הפסח.

הטעם שכ"ק אדנ"ע הביא דוגמא מהושענא רבה ושביעי של פסח – בפשטות – כיון שיש בהם מעלות מיוחדות שאינם ביום ראשון דחג הסוכות וחג הפסח: הושענא רבה – כדאיתא בזהר60 (והובא בפוסקים61) שאז נעשה ענין ה"חותם", ושביעי של פסח – הענין דקריעת ים סוף. ומזה מביאים הדוגמא בנוגע לי"ב סיון – שגם בי"ב סיון יש מעלה מיוחדת שאינה בחג השבועות.

ח. אך צריך להבין, דלכאורה, בהשקפה ראשונה62, דברי כ"ק אדנ"ע במעלת י"ב סיון שהוא יום השביעי לחג השבועות, הם היפך לגמרי מהמבואר בתו"א63 בהטעם שחג השבועות אינו אלא יום אחד בלבד:

מעלת יום השביעי, "כל השביעין חביבין", שייכת רק כאשר יום הראשון ויום השביעי באים בהמשך אחד, וכמו בחג הסוכות וחג הפסח, שיש בהם יום ראשון, במספר סידורי, שלאחריו באים יום שני וכו' עד יום השביעי.

משא"כ חג השבועות שאינו אלא יום אחד – לא יום ראשון, אלא יום אחד, שהפירוש ד"אחד" (כאן) הוא ע"ד מ"ש64 "יש אחד ואין שני גו' לו" – הרי זה ענין בפני עצמו שאין לאחריו המשך הימים, שני שלישי וכו'. וכמבואר בתו"א ש"חג השבועות הוא זמן קבלת התורה שהוא בבחי' הכתר שהוא בחי' יחידה שלמעלה מהתחלקות ז' מדות כו'", אחדות פשוטה שלמעלה מהתחלקות פרטים.

וא"כ, איך אפשר לומר שהחביבות די"ב סיון היא להיותו יום השביעי לחג השבועות, כמו הושענא רבה ושביעי של פסח שהם יום השביעי לחג הסוכות ולחג הפסח – הרי חג השבועות שונה בתכלית מחג הסוכות וחג הפסח, וכל החידוש דחג השבועות לגבי חג הסוכות וחג הפסח הוא בהיותו יום אחד שלמעלה מהתחלקות, ולא יום ראשון, שלאחריו ישנו המשך הימים?

ט. ויובן בהקדם הביאור בדברי הגמרא65 "מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, שנאמר66 בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מקיש חג השבועות לחג המצות כו'". והיינו, שבתושב"כ לא נתפרש בחג השבועות "תשלומין כל שבעה", וגם הלימוד בתושבע"פ אינו מענין השייך לחג השבועות עצמו (כפי שמצינו בכמה לימודים בתושבע"פ, שאף שלא נתפרש הדבר בתושב"כ, למדים זאת מענין זה עצמו), אלא ממקום אחר – מחג המצות.

ולכאורה אינו מובן – דממה נפשך: כיון שבחג השבועות עצמו לא נתפרש "תשלומין כל שבעה" – למה יש בו תשלומין כל שבעה; ואם יש בו תשלומין כל שבעה – למה לא נתפרש הדבר בנוגע לחג השבועות עצמו, וצריכים ללמדו ממקום אחר?

ויובן בהקדם החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ, כידוע67 שתושב"כ נקראת "מוסר אביך"68, ותושבע"פ נקראת "תורת אמך"68, והיינו, שתושב"כ היא התורה כפי שנמצאת למעלה אצל אבינו שבשמים, ותושבע"פ היא התורה כפי שנמשכת ומתגלה למטה. ובתושבע"פ גופא ישנם ב' ענינים: (א) המשכה והתגלות דתושב"כ, תורה שלמעלה. (ב) הענינים שנעשים בתורה מצד המטה, והיינו, שאין זה ענין שישנו בתורה מצד עצמה, אלא מה שתושבע"פ פועלת מצד המטה, ומצד זה נקראת תושבע"פ "לחם מן הארץ"69.

ומצד זה נעשה החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ בנוגע לתשלומין כל שבעה בחג השבועות:

מתן-תורה קשור עם עצמותו ית' – "וירד הוי' על הר סיני"41, ולמעלה גם משם הוי' – "אנכי מי שאנכי"70, שהוא אחדות הפשוטה, ללא התחלקות.

וכיון שהתורה היא "תורת אמת", והיינו, שבכל מקום ומקום הרי היא נשארת במהותה71,

– ובלשון הקבלה: תורה היא בקו האמצעי, והחילוק בין קו האמצעי לקו הימין וקו השמאל הוא72, שקו הימין וקו השמאל, ככל שנמשכים, הרי הם מתמעטים כו', משא"כ קו האמצעי, שנקרא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"73, היינו, שבכל מקום הוא אותו בריח, בסופו כמו בראשיתו –

הנה גם בהמשכתה למטה הרי היא באופן של אחדות, ועד שגם בנוגע ל"זמן מתן תורתנו" הרי זה באופן שלמעלה מהתחלקות – יום אחד, כנ"ל.

אמנם, כל זה הו"ע התורה כפי שהיא מצד עצמה; אבל התכלית של התורה היא – לחדור גם במציאות העולם, ומצד מציאות העולם נעשה בה ענין של התחלקות.

והיינו, שהתורה שהיא בקו האמצעי, צריכה לפעול גם בקו הימין וקו השמאל, שזהו ענינם של חג הפסח וחג הסוכות74 – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה, המשכה והעלאה, ימין ושמאל. ומצד המשכתה בענין הקוין, השייכים לשאר המועדים, נעשה גם בזמן מ"ת הענין דשבעת ימי התשלומין, כמו בשאר המועדים.

וזהו הטעם שענין התשלומין שבחג השבועות לא נזכר בתושב"כ, וגם בתושבע"פ לא נלמד מעניני חג השבועות עצמו, אלא מחג הפסח וחג הסוכות – כיון שאין זה ענין שתושבע"פ לוקחת מתושב"כ, אלא ענין שתושבע"פ לוקחת מהמטה (פסח וסוכות).

י. ועפ"ז יש לבאר דברי כ"ק אדנ"ע שי"ב סיון הוא בדוגמת הושענא רבה ושביעי של פסח – כי, כל ענינו של י"ב סיון, שביעי לחג השבועות, נלקח מהושענא רבה – שביעי של סוכות, ושביעי של פסח.

ואע"פ שהענין דשביעי של חג השבועות בא מצד העולם, וכנ"ל שבתורה מצד עצמה הרי זה יום אחד, ורק מצד העולם ישנו גם הענין דשביעי – מ"מ, "כל השביעין חביבין", והיינו, שישנו חידוש בהענין דשביעי שבא מצד העולם לגבי הענין דמ"ת כפי שהוא מצד עצמו (בדוגמת המעלה של הושענא רבה ושביעי של פסח, שיש בהם ענין מיוחד), כי, פעולת התורה בעולם היא נעלית יותר מענין התורה מצד עצמה, וכמעלת תורה שבע"פ, "לחם מן הארץ", שמגעת בעומק יותר מתושב"כ75.

וכל זה – לפי שענין התורה הוא לפעול בעולם דוקא, שזוהי עיקר הכוונה, ונעוץ סופן בתחילתן76 .

וענינו בעבודת האדם – שהלימוד צריך להביא לידי מעשה, ודוקא המעשה מאמת את ההשגה, וכידוע בענין אין חכם כבעל הנסיון77, שכל השכלה, אפילו ענין שלכאורה אינו נוגע לעבודה, צריך לבוא ל"בכן" ועד לפועל ממש, ודוקא עי"ז מתאמתת ההשגה78.

וענין זה משתקף גם בנגלה דתורה – ש"אין למדין הלכה לא מפי למוד וכו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה"79, והיינו, לפי שהמעשה מאמת את ההבנה וההשגה להיות באופן ד"אמת לאמיתו", ולא רק "אמת" סתם, שיכול להיות גם דין מרומה, כדאיתא בתוס'80.

יא. וההוראה מזה בנוגע לפועל – בנוגע ללימוד התורה גופא, שצריך להיות גם לימוד הלכות התורה, שזהו הלימוד שנוגע למעשה בפועל.

ויש לעורר על זה, כיון שלדאבוננו רבה המכשלה כו', שיש רק מיעוט שיודעים הלכות התורה, ולא רק בנוגע להלכות מקוואות, או ההלכות דחושן משפט, אלא גם הלכות בעניני או"ח, כמו הלכות נטילת ידים וברכות הנהנין וכיו"ב81.

וע"י הדגשת ענין המעשה דוקא, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"18, ממהרים את הגילוי דלעתיד לבוא, שאז יהי' "מעשה גדול"82.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואהי' אצלו אמון גו'.

* * *

יג. חג השבועות הו"ע של חתונה, וכמאמר רז"ל83 "ביום חתונתו זה מתן תורה".

ואין זה בסתירה להידוע84 שבזמן הזה ישנו ענין האירוסין בלבד, ורק לעתיד לבוא יהי' ענין הנישואין, כמ"ש85 "ביום ההוא גו' תקראי אישי" – כי, מזה גופא שלעת"ל יהי' ענין הנישואין, מובן, שענין זה נעשה כבר במ"ת, כידוע הפתגם86 שמ"ת לא יהי' עוד הפעם, וכל הענינים דלעת"ל נפעלו כבר במ"ת, אלא שלעת-עתה הרי זה בהעלם, ולעת"ל יתגלה ענין הנישואין שנפעל במ"ת.

והנה, דובר לעיל87 שענין הנישואין אצל איש פרטי בישראל שייך וקשור עם הנישואין הכלליים ד"יום חתונתו זה מתן תורה". וזהו שבנישואין פרטיים ישנם שבעת ימי המשתה, בדוגמת שבעת ימי התשלומין דחג השבועות.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

נמצאים עתה אלו שחתונתם היתה בשבוע זה, או שעלייתם לתורה קודם החתונה היא ביום הש"ק זה – יתן השי"ת כו'88.

וכיון ש"אין אומרים שירה אלא על היין"89 – יאמרו "לחיים", וינגנו ניגון שמחה.

ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לגילוי ענין הנישואין דמ"ת, כמ"ש "ביום ההוא גו' תקראי אישי".

* * *

יד. בהתחלת הפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה – פרשת בהעלותך – יש כמה דיוקים בפירוש רש"י (כדלקמן), שמזה רואים עד כמה גדול הדיוק בתושבע"פ, לא רק במשנה שהיא "דבר קצר וכולל ענינים רבים" (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות90), ולא רק בגמרא ובדברי הגאונים, אלא גם בפירוש רש"י, ומזה מובן גם בנוגע לגדולי המפרשים שלאחריו.

על הפסוק24 "בהעלותך את הנרות", מפרש רש"י "שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה, חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

ואינו מובן – הן מצד פירוש הכתוב, והן מצד ההלכה:

א) פירוש הכתוב "בהעלותך את הנרות" הוא – הדלקת הנרות. ולמה כותב רש"י "שאתה מדליק ומיטיב את הנרות", הרי בכתוב מדובר אודות הדלקה ולא אודות הטבה?

ב) ההלכה היא ש"הדלקת הנרות כשירה בזרים"91. וא"כ, מהו פירוש הדברים שגדלותו של אהרן, "שלך גדולה משלהם", מתבטאת בכך "שאתה מדליק כו'" – הרי הדלקה אינה שייכת לאהרן דוקא, להיותה כשרה בזר?

לכאורה הי' אפשר לתרץ חדא בחברתה – שרש"י מוסיף "(שאתה מדליק) ומיטיב את הנרות", בגלל שהדלקה כשרה בזר. אבל עדיין אינו מובן: הרי בפסוק נאמר רק "בהעלותך", שפירושו הדלקה?

ג) נוסף על הקושיות מצד פירוש הכתוב ומצד ההלכה, ישנו עוד דיוק מצד סדר המנורה עצמה (גם אם לא יודעים פירוש הכתוב וההלכה)92.