בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשכ"ד.
בלתי מוגה
א. דובר אודות מנין בנ"י שבפרשת במדבר (שקורין לפני מ"ת) "מתוך חיבתן"1, שהחיבה שמתבטאת בהמנין שבו הכל שוים2, היא מצד נקודת היהדות3 שבה שוים כל בנ"י4, ופעולת המנין5 היא שנקודת היהדות באה בגילוי (להודיע חיבתן)6, ופועלת "כל שעה"1. וכדי לפעול גילוי נקודת היהדות (לא רק מצד הנקודה גופא, בדרך מלמעלה למטה, אלא) גם מצד הכחות הפנימיים, בדרך מלמטה למעלה7, הוצרך להיות המנין ע"י משה8 ואהרן9: משה – שושבינא דמלכא שממשיך אלקות מלמעלה למטה, ואהרן – שושבינא דמטרוניתא שמעלה כנס"י מלמטה למעלה10. וזוהי ההכנה למ"ת שבו נפעל החיבור דעליונים ותחתונים, והיחוד של הקב"ה עם כנס"י בב' הקוין דהמשכה והעלאה11 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס12 בלקו"ש ח"ח בתחלתו.
* * *
ב. בנוגע למאמרים שנאמרו בש"פ במדבר ערב חגה"ש, מצינו מאמרים שבכותרת שלהם צויין א' מב' זמנים אלו: ש"פ במדבר (בלבד) או ערב חגה"ש (בלבד), ומצינו מאמרים שבכותרת שלהם צויינו ב' הזמנים: ש"פ במדבר ערב חגה"ש, שמזה מובן, שמאמרים אלו יש להם שייכות הן לפ' במדבר והן ל(ערב)חגה"ש, כמובן גם מתוכנם של המאמרים.
וא' המאמרים שבכותרת שלהם צויינו ב' הזמנים הוא – המאמר ד"ה בשעה שהקדימו שבספר תרכ"ט13.
ג. מאמר ד"ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו'.
* * *
ד. בנוגע למ"ש בהתחלת פרשתנו "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – הנה תיבת "שאו" היא גם מלשון נישואין14,
– כידוע בתיבות שיש בהם כמה פירושים, שכל הפירושים שייכים זל"ז, וכפי שמצינו בדרושי הצ"צ15 שמתווך ומקשר כמה ענינים שלכאורה שונים זמ"ז, להיותם משרש אחד –
וכמובן ממשנת"ל (ס"א) שמנין בנ"י ("שאו וגו'") הי' הכנה למ"ת, והרי מ"ת הו"ע של נישואין, ובאופן של חתונה כפולה16: החתונה של הקב"ה עם בנ"י, כדרשת חז"ל17 על הפסוק18 "ביום חתונתו" (של הקב"ה), "זה מתן תורה"; והחתונה של בנ"י עם התורה, כדרשת חז"ל19 על הפסוק20 "תורה צוה לנו משה מורשה", "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", שהתורה היא "מאורסה" לישראל.
ה. וכיון שכל עניני התורה הם בדרך כלל ובדרך פרט (כמדובר כמ"פ21) – הרי ענין הנישואין שבין כללות ישראל עם הקב"ה והתורה (שההכנה לזה מתחילה ביום הש"ק זה, כנ"ל) קשור ושייך גם לנישואין של אנשים פרטיים מישראל שמתקיימים בשבוע זה, והרי גם ההכנה לנישואין פרטיים מתחילה מיום השבת שלפנ"ז, כמבואר בקונטרס דרושי חתונה22 הטעם ש"החתן בשבת שלפני חופתו קוראין אותו לתורה .. דחו"כ מקיימים את העולם להעמיד בנים עוסקים בתורה, לזאת הנה קוראין אותו לקרות האותיות שבתורה שהם המקיימים עשרה מאמרות", והיינו, שהעלי' לתורה בשבת זו היא נתינת כח על החתונה כו', ומחתונה זו הרי זה נמשך על כל החתונות של בנ"י, ובפרט לאלו ההולכים באורחותיו כו'.
וביאור השייכות של נישואין של איש פרטי בישראל לנישואין של כלל ישראל:
בכל איש פרטי מישראל כלול גם כללות עם ישראל, כמובן ממארז"ל23 "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל .. המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא .. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".
בשביל כל אחד מישראל הי' כללות הענין דמ"ת. לכל אחד מישראל ניתנו עשרת הדברות – כמארז"ל24 שכל אחד מישראל הי' אומר "עמי הדיבור מדבר" – שמהם נמשכים העשרה מאמרות. לכל אחד מישראל נאמר – בלשון יחיד – "אנכי הוי' אלקיך גו'", שתיבת "אנכי" מתחיל באות א', למעלה מבריאת העולם שמתחילה באות ב' – "בראשית"25, אלא שבריבוי השתלשלות הנה מעשרת הדברות נמשכים העשרה מאמרות26. וכיון שניתנו לכל אחד מישראל בפרט, נמצא, שבכל אחד מישראל תלוי כללות סדר ההשתלשלות, כולל גם מה שלמעלה מהשתלשלות ומה שלמטה מהשתלשלות.
וזהו גם הביאור בפס"ד התורה "צריך כל אדם שיראה עצמו .. כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וכו'"27 – שזהו פס"ד של תורת אמת, לפי שכן הוא האמת, שביכלתו של כל אחד מישראל להכריע את כל העולמות ע"י פעולה אחת – דכיון שבכל אחד מישראל כלול השתלשלות כל העולמות, לכן בו תלוי המצב של כל העולמות.
ומזה מובן גם השייכות של נישואין פרטיים בישראל עם הנישואין של כלל ישראל.
וכשם שבנישואין פרטיים מתחילה ההכנה בשבת שלפנ"ז (כנ"ל), כך גם בנישואין של כלל ישראל מתחילה ההכנה בשבת שקודם חגה"ש – בקריאת התורה, שקורין בפרשת במדבר אודות מנין בנ"י.
ובפרט בקביעות שנה זו, שיום הש"ק הוא ערב חגה"ש, הרי בודאי שההכנה לנישואין של כלל ישראל מתחילה בשבת – שהרי בערב חגה"ש, בחמשה בסיון, הקדימו נעשה לנשמע28, והרי הקדמת נעשה לנשמע היתה ההכנה לקבלת התורה.
* * *
ו. יש נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת שבועות29, כי: (א) מספר הדפים דמסכת שבועות הוא – מ"ט, כמנין ימי הספירה. (ב) בגלל השייכות לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", כי, "חג השבועות" הוא גם מלשון שבועה30, וכלשון חז"ל31: "מושבע ועומד מהר סיני". אבל, ההוראה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר היא – שנוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה32, ומסיימים אותה בערב חג השבועות.
כאשר מסיימים ענין בתורה – הרי זה מאורע של שמחה33. וכשם שכל שמחה אצל בנ"י היא באופן שלכל ראש מתבטא הדבר בלימוד התורה, הנה כן הוא גם בהשמחה שמצד סיום מסכת, שמקשרים זאת עם הוספה בתורה. וזהו הטעם למנהג ישראל שלימוד סיום המסכת הוא באופן של עיון ודיוק יותר מאשר לימוד כל המסכת.
ז. סיום מסכת סוטה (לפי המסקנא34) הוא (לא הברייתא דרבי פינחס בן יאיר35, אלא) "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", "אמר לי' רב יוסף לתנא (שלמד לפניו את מאמר המשנה) לא תיתני ענוה דאיכא אנא (שאני ענותן36), אמר לי' רב נחמן לתנא (שלמד לפניו את מאמר המשנה) לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".
וצריך להבין37:
א) כיון שרב יוסף ורב נחמן הם אמוראים, כיצד יכולים הם לחלוק על מאמר המשנה "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", ולומר "לא תיתני ענוה .. לא תיתני יראת חטא", היינו, שגם משמת רבי יש ענוה ויראת חטא?
[לכאורה הי' אפשר לתרץ, שרב יוסף ורב נחמן אינם חולקים על המשנה, אלא שאינם גורסים זאת במשנה. אבל עפ"ז היו צריכים לומר בלשון "סמי מכאן" וכיו"ב, כרגיל בש"ס בכגון-דא38, ולא בלשון "לא תיתני"].
ב) מזמן המשנה עד לרב יוסף ורב נחמן היו כמה דורות של אמוראים, שבודאי היו בהם ענוים ויראי חטא כמו רב יוסף ורב נחמן. ומהו הטעם שאף אחד מהם לא התעכב על קושי במאמר המשנה "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", מלבד רב יוסף ורב נחמן?
ג) אפילו רב יוסף ורב נחמן – כשלמדו את המשנה לעצמם לא הוקשה להם דבר, ורק כאשר ה"תנא" למד את המשנה בפניהם, הנה אז "אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה .. אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא"?
ח. ויובן בהקדים שתי הקדמות:
הקדמה הא' – בנוגע לסדר הלימוד בזמן הש"ס: בין ראש- הישיבה ובין כל העם הי' "ממוצע" שהעביר את דברי ראש-הישיבה אל העם. כאשר תירגם את הדברים לשפה אחרת – הי' נקרא "מתורגמן", וכאשר הי' חוזר על דברי הרב כמו שהם – הי' נקרא "תנא".
והקדמה הב': התורה היא אמנם תורת אמת – כל הענינים האמורים בתורה הם אמת, והענינים שלא נאמרו בתורה אינם במציאות – אבל אעפ"כ, יש ענינים בתורה שאי אפשר לפרסם אותם ברבים, לפי שהמקבלים אינם כלים עדיין לקבל אותם, כפי שמצינו הן בנוגע לפסקי הלכות שבתורה, כמו "הלכה ואין מורין כן"39, והן בנוגע לעניני התורה עצמה (שהם למעלה יותר מענין התורה שמביא לידי מעשה40), כמו "דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ"41.
ט. וע"פ הקדמות הנ"ל יש לבאר מה שאמרו רב יוסף ורב נחמן לתנא "לא תיתני כו'":
ה"תנא" – הוא הממוצע שהי' מעביר את דברי רב יוסף, ראש הישיבה42, ואת דברי רב נחמן, אב בית דין43, אל העם.
וזהו שאמרו רב יוסף ורב נחמן לתנא:
בודאי שדברי המשנה "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא" הם אמת. כך נאמר בתורת אמת, וגם הם עצמם יודעים זאת. אבל אעפ"כ, "לא תיתני", אל תאמר זאת ברבים, כי, הדור לא יוכל לקבל זאת, לפי שהם מחשיבים את רב יוסף ל"ענותן" ואת רב נחמן ל"ירא חטא", ובמילא יטענו שדברי המשנה "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא" אינם אמת ח"ו.
– וע"ד מאמר המשנה44 "חכמים הזהרו בדבריכם שמא כו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם כו'". בדורות שלפנ"ז לא היו צריכים להזהיר על כך, אבל בדורות שלאח"ז, כאשר נתמעטו כו', יש צורך להזהיר על כך, שלמרות היותם "חכמים", ודבריהם הם דברי חכמה, תורת-אמת, אעפ"כ, "הזהרו בדבריכם", שלא יתפרשו באופן בלתי-רצוי, "כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו כו'"45. –
רב יוסף עצמו הי' סבור ש"משמת רבי בטלה ענוה" – שכן, מצד גודל ענוותנותו לא החזיק עצמו לבעל מעלה כלל, וכפי שאמר "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"46, היינו, שהי' סבור שעובדת היותו "רב יוסף" ולא סתם יוסף שבשוקא אינה מצד עבודתו ויגיעתו, אלא מצד "האי יומא" דמ"ת, שהקב"ה בחר בו ועשאו "רב יוסף". ואעפ"כ, "אמר לי' לתנא לא תיתני ענוה", שלא ילמד ברבים ש"בטלה ענוה", כי, הדור שצריך לקבל ממנו סבור "דאיכא אנא", "שאני ענותן".
וע"ד שמצינו שכאשר רבה, ברוב ענוותנותו, טעה בעצמו לומר שהוא בינוני ("כגון אנא בינוני"), אמר לו אביי, תלמידו, "לא שביק מר חיי לכל ברי'"47. כלומר: אתה, רבה, מצד ענוותנותך, יכול להחשיב את עצמך ל"בינוני", אבל אין לך לומר זאת בדיבור, כיון שישנו דור שצריך לקבל ממך, והם חייבים להחשיב אותך ל"צדיק".
ועד"ז "אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":
רב נחמן עצמו הי' סבור ש"משמת רבי בטלה .. יראת חטא", שהרי ידע שהיראת חטא שלו היא רק מצד הסיבה של כיסוי הראש, כמסופר במסכת שבת48. אבל, כיון שכל העולם לא ידע זאת, והם היו מחשיבים אותו לירא חטא לאמיתתו, לכן אמר לתנא "לא תיתני יראת חטא" כיון שהכל סבורים "דאיכא אנא".
י. ועפ"ז יתורצו כל הדיוקים הנ"ל – דיוק הלשון "לא תיתני", ולא "סמי מכאן", הטעם שהאמוראים שלפני רב יוסף ורב נחמן לא אמרו זאת, וגם רב יוסף ורב נחמן אמרו זאת רק לתנא:
אליבא דאמת הנה גם רב יוסף ורב נחמן סוברים ש"משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", אלא שאמרו לתנא שלא ידרוש זאת ברבים, כנ"ל.
כלומר: אצל האמוראים בדורות שלפנ"ז היו יכולים לדרוש ברבים ש"בטלה ענוה ויראת חטא", כיון שידעו מהו אמיתית ענין הענוה ויראת חטא; משא"כ בדורם של רב יוסף ורב נחמן, שנתמעט הדור, והחשיבו את ענין הענוה ויראת חטא במדריגה נמוכה יותר ממדריגת הענוה ויראת חטא שאודותה מדובר במשנה, שגם מדריגה נמוכה זו היתה נקראת אצלם בשם ענוה ויראת חטא – אמרו רב יוסף ורב נחמן לתנא שלא ידרוש ברבים ש"בטלה ענוה ויראת חטא", כיון שמחשיבים אותם שיש אצלם ענין הענוה ויראת חטא.
ועפ"ז תתורץ גם קושיית המפרשים49, היתכן שרב יוסף ורב נחמן אומרים בנוגע לענין הענוה ויראת חטא "דאיכא אנא", דלכאורה הרי זה ענין של התפארות? – כי הם בעצמם היו סבורים ש"בטלה ענוה ויראת חטא", ורק אמרו לתנא שלא ידרוש זאת ברבים, כיון שהעולם סבורים "דאיכא אנא".
ועפ"ז תתורץ קושיא נוספת:
כיון שרב יוסף ורב נחמן אומרים "לא תיתני ענוה .. יראת חטא", ולא מצינו חולק על זה, נמצא, שמשמת רבי לא בטל דבר, לא ענוה ולא יראת חטא.
ולכאורה תמוה ביותר: בנוגע לכל שאר התנאים שנימנו במשנה, הנה משמת כל אחד מהם בטל איזה דבר, ודוקא בנוגע לרבי
– שנקרא רבינו הקדוש, ו"בשעת פטירתו .. זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי (מעוה"ז) אפילו באצבע קטנה"50, ועל ידו היתה חתימת המשנה, שגדלה מעלתה על הברייתא באופן שבאין ערוך, כפי שמבאר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות51, ובפרט ע"פ המבואר בפנימיות התורה, בדרושים המבארים את הענין דשעבוד מצרים ויציאת מצרים52, וכן בדרושי שיר השירים53, בענין "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים"54, שהמשנה נקראת מלכה והברייתא פילגש, "כי עד"מ המלך עם המלכה הם דרים תדיר יחד, משא"כ עם פלגשו הולך אלי' בצנעה כו'"55 –
הנה משמת רבי לא בטל דבר?!
וע"פ הנ"ל מובן בפשטות – כיון שגם רב יוסף ורב נחמן סוברים ש"משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", ורק אמרו לתנא שלא ידרוש זאת ברבים.
יא. וההוראה מהנ"ל בעבודתינו:
כאשר רואים יהודי שמשפיע לתלמידים, שיש לו חסרונות מסויימים, ועד שהנהגתו היא להיפך ממה שמשפיע לתלמידיו – הנה גם אם כך הוא המצב באמת, לא צריכים לפרסם זאת ברבים. יתכן שכן הוא האמת, אבל, אין צורך להכריז את האמת מראש כל גגות56.
הוא בעצמו יודע אודות חסרונותיו, והזולת יודע עוד יותר טוב ממנו, לפי שאינו נוגע בדבר (ובמילא אין כאן הכיסוי של אהבת עצמו), ואדרבה, יתכן שנוגע לו לראות את חסרונותיו של הזולת, דכיון שמציאותו של הזולת ממעטת את המציאות שלו, לכן רואה את חסרונותיו עוד יותר טוב ממנו בעצמו;
אבל אעפ"כ, כיון שהלה לומד עם יהודים "קמץ אל"ף אָ", וכיו"ב, והיינו, שיש יהודים שזקוקים אליו לקבל ממנו השפעה (שלא יקבלו זאת ממישהו אחר), הרי גם אם יש לו חסרונות, ועד שהוא בעצמו להיפך ממה שמשפיע – אין זה נוגע להשפעה עצמה, כיון שאינו משפיע משל עצמו ("אייגענע זאַכן"), אלא הוא אומר דבר אמת, ו"קבל האמת ממי שאומרו"57.
*
יב. כאמור לעיל הנה לימוד סיום מסכת סוטה הוא בערב חג השבועות, "זמן מתן תורתנו". וזהו גם מה שלומדים בסיום המסכת אודות רב יוסף ורב נחמן, כיון שכל מציאותם היתה – תורה:
רב יוסף – כפי שאמר על עצמו "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", היינו, שכל מציאותו של רב יוסף היא "האי יומא" דמתן-תורה.
וזהו גם מה שרב יוסף נקרא בשם "סיני"42,
– הטעם הפשוט שנקרא "סיני" הוא ע"ש ש"הי' בקי בברייתות הרבה", "משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני"58. אבל עדיין אינו מובן: הרי היו יכולים לקרותו "בקי", ולמה נקרא בשם "סיני" דוקא –
כי, כללות הענין דמתן-תורה קשור עם "סיני" – "שירדה שנאה לעכו"ם עליו"59; "מכיך מכל טוריא"60, שמורה על תנועת הביטול שעי"ז נעשים "כלי" לתורה, כמ"ש61 "ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך"62. וכיון שכל מציאותו של רב יוסף היתה תורה, לכן נקרא בשם "סיני".
ועד"ז בנוגע לרב נחמן – כדאיתא בגמרא63 "רב נחמן משדר גוזאי (סריסים שהיו תמיד לפניו, לפי שהי' שר חתן הנשיא ואב ב"ד, היו רגילין לעמוד לפניו משרתים להכות ולכוף מאן דלא ציית דינא, וכשהיו זקנים עוברים לפניו הי' שולח הנך סריסים להחזיק בידם, אבל הוא עצמו לא (דלא כאביי ש"יהיב ידא לסבי"), שלא לזלזל בתורתו), אמר, אי לאו תורה כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא".
ואף שכאן נאמר "נחמן בר אבא", ואילו בנדו"ד מדובר אודות "רב נחמן" סתם, שהוא רב נחמן בר יצחק64 – הרי כיון שרש"י מפרש "שהי' שר חתן הנשיא", משמע שס"ל שהמדובר הוא אודות רב נחמן בר יצחק שהי' "חתני' דבי נשיאה"65, ומ"ש "נחמן בר אבא", הרי הפירוש ד"בר אבא" יכול להיות (לא רק בנו של אבא, אלא) גם מלשון חשיבות66, או שרש"י אינו גורס את התיבות "בר אבא"67.
יג. ובפרטיות יותר:
אף ששניהם (רב יוסף ורב נחמן) ענינם תורה, מ"מ, יש חילוק ביניהם – שענינו של רב יוסף הוא תורה עצמה, שהרי רב יוסף הי' ראש ישיבה שענינו ללמד תורה, ואילו ענינו של רב נחמן הוא תורה בנוגע למעשה, שהרי רב נחמן הי' אב ב"ד, ש"היו רגילין לעמוד לפניו משרתים להכות ולכוף מאן דלא ציית לדינא" (כנ"ל), דהיינו, ביצוע דיני התורה במעשה בפועל.
וזהו שרב יוסף הי' נקרא בשם "סיני" (כנ"ל), בחי' התורה עצמה, ואילו רב נחמן, הרי "נחמן" בגימטריא "קמח"68, שזהו בחי' התלמוד שמביא לידי מעשה.
וכיון שקבלת התורה צריכה להיות בנוגע לשני הענינים דתלמוד ומעשה, לכן מסיימים מסכת סוטה – בערב חג השבועות – במאמרם של רב יוסף ורב נחמן, שענינם הוא תלמוד ומעשה.
יד. והתחלת מסכת סוטה וכללותה הוא בענין ספק טהרה של אשה, ובאופן שהספק הוא גם אצל הבעל, דאל"כ, לא שייך שישקה אותה כו'.
והענין ברוחניות:
בעל ואשה הם הקב"ה וכנס"י. ותוכן לימוד מסכת סוטה הוא – כאשר המצב הרוחני של כנס"י הוא בספק כו', והספק הוא גם אצל הבעל, זה הקב"ה, כי, אף שהכל גלוי וידוע לפניו, הרי מצד ענין הבחירה חפשית שיש לכל אחד מישראל, ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"69, מסופק הקב"ה כביכול בהענין דיראת שמים.
אמנם, סיום הענין הוא – "ונקתה ונזרעה זרע"70, "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, היתה יולדת נקבות יולדת זכרים"71, והיינו, שסוכ"ס משלימה כנס"י את עבודתה, ונעשה ריוח והרחבה בענינים הרוחניים ובענינים הגשמיים, וזוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
* * *
טו. בכל שבת מהשבתות שבין פסח לעצרת לומדים פרק אחד במסכת אבות72. וביום הש"ק שלפני חגה"ש, זמן מתן תורתנו – לומדים פרק ששי, שנקרא "קנין תורה", שענינו הוא כשמו, שבו נתבארו הדרכים שעל ידם נקנית התורה, ולכן לומדים זאת בשבת שלפני מ"ת73. ושייכות זו מודגשת ביחוד בשנים שיום הש"ק שלפני מ"ת הוא ערב חגה"ש (כבקביעות שנה זו), שאז הקדימו בנ"י נעשה לנשמע, וזו היתה ההכנה למ"ת (כנ"ל ס"ה).
וביאור טעם השם "קנין תורה"74:
"קנין" – מורה על העדר השינוי בדבר עצמו, מלבד מה שיצא מרשות המוכר ונכנס לרשות הלוקח (וכמבואר בחסידות75 בענין "ברוך עושך כו' ברוך קונך"76, החילוק שבין עולם האצילות – שנקרא קנין – לעולמות בי"ע).
וזהו הדיוק "קנין תורה" – שגם כאשר התורה ירדה למטה, לא נשתנתה ח"ו במהותה, אלא כל תוקף התורה כפי שהיא למעלה ישנו ג"כ כפי שירדה בעולם למטה. ולכן, הנה לא כדעת הטועים שצריך להתאים את התורה לעולם ח"ו, אלא אדרבה: בכל מקום שהיא, נשארת התורה בכל תקפה, ומה שירדה לעולם, הרי זה כדי לפעול בעולם שיהי' כלי לתורה כפי שהיא מצד עצמה.
טז. בא' המשניות שבפרק "קנין תורה"77 שנינו: "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים".
והפירוש הפשוט בזה: כיון שישנם שלשה מעלות שהאדם משתוקק אליהם, תורה כהונה ומלכות – לכן אומרת המשנה, שתורה גדולה יותר מכהונה ומלכות, ולכן צריך להשתוקק (לא לכהונה ומלכות, אלא) לתורה דוקא.
ואינו מובן:
א) כהונה ומלכות אינם ענינים שהאדם יכול להשיג אותם ע"י השתדלותו: כהונה – היא מצד התולדה; אם נולד כהן, יש לו ענין הכהונה גם אם אין בו מעלות, ואם לא נולד כהן, לא תועיל לו שום השתדלות. וכן מלכות – שאינה תלוי' בו, אלא בעם, שהם צריכים לבחור בו ולמנות אותו למלך עליהם.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אודות מישהו שחפץ להתמנות ל"רבי" במחוז מסויים, בחשבו שהוא ראוי לכך, ובכדי להביא את הדבר לידי פועל, רצה לקבל "סמיכה" על זה מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהי' אז באותה סביבה. אך כיון שלא מתאים לבקש זאת בפירוש, חשב שידבר על זה ברמז, וסיפר לאדנ"ע ש"בעל החלום" בא בחלומו ואמר לו שהוא ראוי (או שכבר נתמנה) לנשיאות. כאשר אדנ"ע לא השיב לו, חשב שכנראה לא הבין מה שמתכוין לרמז לו, וחזר שוב אל אדנ"ע וסיפר לו ש"בעל החלום" בא אליו פעם נוספת, וכשלא הועיל, חזר עוד פעם ועוד פעם. בסופו של דבר, כשאדנ"ע ראה שאינו יכול להיפטר ממנו, אמר לו: כש"בעל החלום" יבוא אליך בפעם הבאה, אמור לו, שילך אל החסידים!... –
וא"כ, לא שייך להורות ליהודי שאין לו לרדוף ("יאָגן זיך") אחר כהונה ומלכות כי אם אחר תורה, בה בשעה שכהונה ומלכות אינם בידו?
ב) מהלשון "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות" משמע שגם כהונה ומלכות הם ענינים נעלים, אלא שמעלת התורה גדולה יותר. ולכאורה, בשלמא כהונה הו"ע שבקדושה, אבל מהי המעלה במלכות?
ועכצ"ל, שכל ג' הענינים (כהונה מלכות ותורה) הם מדריגות בתורה גופא: כהונה שבתורה, מלכות שבתורה ותורה שבתורה, ולכן, שלשתם הם ענינים נעלים, וכל אחד מישראל יכול להגיע אליהם, ועל זה אומרת המשנה שתורה שבתורה היא גדולה יותר מכהונה ומלכות שבתורה.
יז. וביאור ענין כהונה ומלכות שבתורה יובן מענין כהונה ומלכות כשלעצמם:
ענין המלכות הוא – ששם המלך מתפשט על כל עניני המדינה, לא רק על סוג המדבר, אנשי המדינה, אלא גם על שאר הסוגים: דומם צומח חי (כמדובר פעם78), והרי שם המלך קשור עם עצם המלך, ובמילא – גם עם העצם של אנשי המדינה. וזהו הטעם ש"מאי מחוו לי' במחוג יחוי קמי מלכא אפקוהו וקטלוהו"79, וע"פ הידוע80 שהעונש הוא לפי ערך הפגם, הרי מזה שהעונש הוא ש"קטלוהו", מוכח, שהפגם הוא בעצם החיות.
ונמצא, שענין המלכות הוא המשכה מלמעלה למטה – ששם המלך נמשך (מלמעלה למטה) ומתפשט על כל עניני המדינה, עד לסוג הדומם, ובאופן שנמשך וחודר עד לעצם מציאותם.
ואילו ענין הכהונה הוא העלאה מלמטה למעלה, כנ"ל (ס"א81) בענין עבודתו של אהרן – "בהעלותך את הנרות".
ומזה מובן גם בנוגע לענין המלכות והכהונה שבתורה:
ענין המלכות שבתורה הוא – שהתורה נמשכת למטה ופועלת בעולם, שזהו כללות הענין ד"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"40, שכל הנהגותיו יהיו ע"פ התורה. וכשם שענין המלכות כפשוטו הוא על הזולת דוקא, שהרי "אין מלך בלא עם"82 – כך גם ענין המלכות שבתורה אינו הלימוד עצמו, אלא הפעולה על המעשה, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לעולם שמסביבו, ולא רק על סוג המדבר, עבדו ושפחתו כו', אלא גם על הסוגים דצ"ח. ובכללות יש בזה שלושים מדרגות – שזהו ש"המלכות נקנית בשלושים מעלות" – שיהיו ע"פ התורה.
והמשכת התורה בכל עניני העולם עד למטה מטה אינה באופן שהתורה שוברת ומבטלת את העולם, אלא שפועלת שהעולם גופא יהי' כלי לתורה – כמו שמצינו בענין המלכות ש"אמר מלכא עקר טורא"83, שאין זה באופן שההר מתבטל ממציאותו, אלא שנעקר ממקום גידולו למקום המתאים ע"פ רצון המלך. ובאופן שנעשית פעולת התורה בכל עניני העולם, ועד להענין ד"נדמה להם כהר"84 (טורא), שהתורה עוקרת את ההר (היצה"ר) ממקום גידולו ומהפכת אותו לטוב, כמארז"ל85 "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין", והרי ה"תבלין" אינו מאבד את הדבר, אלא פועל על דברים חריפים וחמוצים שיהיו מתובלים ומתוקנים היטב להשיב הנפש (כמבואר בתניא86). וע"ד שתי הלחם שבחג השבועות שבאים מן החמץ דוקא87.
וענין הכהונה שבתורה הוא – פעולת התורה באדם עצמו, בעניניו הרוחניים והפנימיים, אבל לא באופן של המשכה למטה מטה88.
ואילו ענין התורה שבתורה הוא – לימוד התורה מצד עצמה, היינו, לא בשביל פעולת התורה בב' הענינים דכהונה ומלכות, אלא תורה לשמה. ואין הכוונה לענין לימוד התורה במס"נ (שענין זה נפעל לאחרי מ"ת, ואילו ג' המדריגות שבמשנה דאבות הם קודם מ"ת, כדלקמן), אלא פירוש "לשמה" הוא שלומד תורה רק מפני היותה חכמתו של הקב"ה, למעלה מענין התלמוד שמביא לידי מעשה. וכמו "יגדיל תורה ויאדיר"89, "דרוש וקבל שכר"90 – שזהו למעלה מענין המעשה.
יח. והנה, כאשר לומדים מסכת אבות קודם חגה"ש, זמן מ"ת, הרי גם כאשר מגיעים כבר לפרק ששי, ועומדים כבר בערב חגה"ש, ה' בסיון, שבו הקדימו נעשה לנשמע, ובערב חגה"ש עצמו לאחרי חצות היום – עומדים עדיין קודם מ"ת, ולכן עיקר המעלה והגדלות היא בתורה שבתורה, תורה לשמה, שלמעלה מענין הכהונה שבתורה, ומכ"ש למעלה מענין המלכות שבתורה.
לאחרי מ"ת – עיקר המעלה היא במלכות שבתורה, שהו"ע התלמוד שמביא לידי מעשה, ועד למטה מטה, כלשון הגמרא91: "למצרים ירדתם .. יצה"ר יש ביניכם"; אבל קודם מ"ת – עיקר הגדלות היא בתורה שבתורה.
ולאחרי הכנה זו באים למתן-תורה, שהו"ע המשכת העצמות67.
[בסיום השיחה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שהענינים שלא תורצו עדיין, יתבארו בהתוועדויות הבאות92].
* * *
יט. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת "נשא את ראש" – ענין המנין ונשיאות ראש כו', שזוהי ההכנה למ"ת, כנ"ל.
השבוע דפ' נשא מתחיל מיום ראשון, שכולל את כל ימי השבוע – בדוגמת יום ראשון של ששת ימי בראשית שבו נבראו השמים והארץ וכל צבאם, ובימים שלאח"ז נמשכו ונתגלו בפרטיות93.
ובשנה זו חל חג השבועות ביום ראשון67.
כ. ההכנה למ"ת היא – "ויחן שם ישראל גו'"94, "כאיש אחד בלב אחד"95.
יש צורך בהתאחדות של כל בנ"י ביחד, שזהו הכלי לתורה שנקראת שלום, כמארז"ל96 "לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר97 ה' עוז (תורה98) לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
וענין זה ("ויחן גו'", "כאיש אחד") הי' "נגד ההר"94 – "הנזכר למעלה, תעבדון99 את האלקים על ההר הזה" (כפירוש הרשב"ם) – הר סיני, דמכיך מכל טוריא60, שמורה על ביטול וענוה, שזהו הכלי לתורה, כמאמר61 "ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך"62.
והענוה שלמטה מעוררת את הענוה שלמעלה כביכול, הקשורה עם נתינת התורה לישראל שהיתה מצד ענוותנותו של הקב"ה, שלכן אומר הקב"ה "נצחוני בני נצחוני"100, שכפי שפוסקים למטה כך נעשה למעלה, ולא עוד אלא שענין זה הוא באופן של שמחה – "קוב"ה .. קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני", ששמח ממה שפועלים בנ"י ע"י עבודתם.
ולהעיר שענין השמחה קשור עם תיבת "והי'" – "אין והי' אלא לשון שמחה"101 – שבה קודמים אותיות ו"ה לאותיות י"ה, שבזה מרומז שהענינים שלמעלה (י"ה) נפעלים ע"י עבודת המטה (ו"ה), ומזה היא השמחה כו'.
ומהענין ד"נצחוני בני נצחוני" בעניני התורה, נמשך גם בענינים הגשמיים, שבנ"י מנצחים בכל הענינים שמבקשים מהקב"ה, שמשפיע להם כל הצטרכותם, ובאופן של הרחבה.
הוסיפו תגובה