בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות בוקר), ה'תשכ"ד*
(הנחה בלתי מוגה)
ואהי' אצלו אמון גו' ושעשועי את בני אדם1. ומשמעות הכתוב הוא שגם כאשר התורה ירדה וניתנה לאדם למטה להיות שעשועי את בני אדם, הרי היא במעלתה האמיתית כפי שהיא מצד עצמה, ואהי' אצלו אמון, אצלו דייקא. אך צריך להבין, דהנה אמרו רז"ל2 בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כו' תנה הודך על השמים3, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה כו', אמר להן, למצרים ירדתם וכו' יצה"ר יש ביניכם, מיד הודו לו כו'. ומבואר בזה4, שהמלאכים נקראים עומדים5, שאין להם בחי' הילוך, ולכן ביקשו שתינתן להם התורה, כי, אותיות התורה נקראים סוסים6, כמו הסוס שמוליך ונושא את רוכבו בדילוג שלא בהדרגה, ועי"ז מגיע למקום רחוק שלא הי' יכול להגיע אליו מצד עצמו, וכך יש אותיות שהם מעלים מלמטה למעלה שלא בהדרגה, ויש אותיות שהם ממשיכים האור מלמעלה למטה שלא בהדרגה כו'. ולכן, אם תינתן התורה למלאכים, הנה ע"י אותיות התורה יוכלו להתעלות להיות בבחי' מהלכים. ועל זה השיבו להם למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם, והיינו, שענין זה שע"י התורה נמשך אור נעלה יותר באופן של דילוג כו', הוא דוקא ע"י ירידת התורה למטה לברר הבירורים דתוהו כו', ולכן הרי זה שייך רק לישראל שירדו למצרים ויש בהם יצה"ר כו', משא"כ למלאכים לא תועיל נתינת התורה. ולכאורה, איך מתאים היות עיקר ענין התורה לברר בירורים כו' עם מעלת התורה מצד עצמה באופן דואהי' אצלו אמון, אצלו דייקא.
ב) ויובן בהקדם כללות ההפרש בין תורה למצוות7, דהנה, המצוות הם בהגבלת הזמן והמקום, כמו המצוות דסוכה ופסח שהם בשבעת ימי החג דוקא, ולא ביום שלפניהם ושלאחריהם כלל. וכן מצות מזוזה היא בבית שידור בו דוקא. וגם מצוות שאינן תלויות בזמן ומקום, כמו מצות הצדקה וכיו"ב, הרי הם מלובשים בדברים גשמיים שהם בהגבלת הזמן והמקום. אבל התורה היא למעלה מזמן ומקום, שהרי מצות תלמוד תורה היא גם ללמוד ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, כמו הלכות הקרבנות, וכמו"כ לימוד הלכות סוכה בחג הפסח או לימוד הלכות פסח בחג הסוכות, שיוצאים בזה י"ח מצות ת"ת. והענין הוא, לפי ששרש התורה הוא בבחי' חכמה הקדומה בעצמות המאציל, כמ"ש1 ואהי' אצלו אמון, ושם נגמר ונגזר איך יהי' אופן ההמשכה בסדר השתלשלות באורות וכלים, שזהו ענין המצוות, שהם הכלים למטה שבהם ועל ידם נמשך ומתגלה האור, והיינו, שכך גזרה חכמה הקדומה שבמאציל, שכאשר יהי' מעשה המצוה באופן כזה דוקא אזי יומשך ויתחבר אור המאציל בנאצלים כו', ועד"ז בנוגע לפרטי ההמשכות שע"י כל מצוה ומצוה כו'. וזהו הטעם שהמצוות הם בהגבלת הזמן והמקום, כיון שהם הכלים להמשכת האור למטה, אבל התורה היא למעלה מהגבלה, כיון ששרשה הוא בעצמות המאציל לגזור איך יהי' אופן ההמשכה כו' כפי שעלה ברצונו (ווי באַ אים לייגט זיך אָפּ), אבל הוא עצמו אינו מוגבל בזה.
ג) ועפ"ז יובן גם הטעם שהתורה נכתבה כמו סיפור מעשה, שכך הי' המעשה שאמר ה' אל משה (כשלישי המדבר8) שכך וכך צריך לעשות וכך וכך אסור לעשות, ולא בדרך ציווי. והענין בזה, דהנה, התורה שרשה בעצמות המאציל, כמ"ש ואהי' אצלו אמון, ומש"נ וידבר הוי' אל משה גו', הרי זה סיפור דברים של עצמות המאציל, כמשל האדם שמספר לזולתו מה שהוחלט אצלו מכבר, שאינו כמצוה לעשות, אלא מספר שהוחלט אצלו שכך ראוי לעשות כו', ודוגמתו בנמשל, שהתורה הוא בחי' סיפור דברים של עצמות המאציל מה שהוחלט אצלו באיזה אופן יתחבר וישכון אור המאציל בנאצלים, וכיון שזהו מה שקדם כבר בעצמותו, לכן אין זה בדרך ציווי, אלא כמספר דברים כו'.
ובזה יובן גם מ"ש בסיום כל פרשה בתורה אני הוי'. דהנה, שם הוי' מורה על ע"ס דאצילות (י' – חכמה, ה' ראשונה – בינה, ו' – מדות, וה' אחרונה – מלכות9), והוא בחי' שורש ומקור המחי' ומהוה עולמות10. אבל אני קאי על עצמות המאציל. אך ע"י התורה מתחבר אור המאציל להאיר בנאצלים כו' (כנ"ל). וזהו אומרו אני הוי', היינו, שאני בעצמי (עצמות המאציל) מאיר ומתחבר בשם הוי' דאצילות ע"י המצוה שנאמרה בפרשה זו. וזהו גם מש"נ11 מועדי הוי' גו' אלה הם מועדי, דהנה, המועדים הם הזמנים שבהם יתחבר ויומשך אור המאציל בתוספת אור כו', והיינו, שעצמות המאציל מספר אודות קביעות הזמנים להיות מועד להוי', ומסיים אלה הם מועדי, שזהו מפני שכך גזרה עצמיות חכמתו של המאציל שבזמנים אלה יומשך אור המאציל כו'.
ד) ועפ"ז יובן מעלת לימוד התורה גם לגבי תפלה. ובהקדם מארז"ל12 אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו, דלכאורה אינו מובן, מה שייך דאגת הלב לקבלת רזי תורה. אך הענין הוא, דהנה, ככל שאדם מעיין ומעמיק דעתו להשיג ברוממות האוא"ס, יבוא יותר לידי דאגת הלב מצד ריחוק השגתו כו', וכמו בשכל עמוק ביותר, שככל שיבוא לקצת השגה, ישיג יותר שהוא רחוק מעומק השכל, משא"כ מי שאינו משיגו כלל, אין לו דאגת הלב, כיון שאינו יודע כלל שישנו שכל עמוק כו'. וזהו שאין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו, כי, דאגת הלב מורה שיש לו קירוב ושייכות לענין זה, שלכן דואג לבו על ריחוקו ממנו, ומשום זה ראוי הוא שימסרו לו רזי תורה. והנה, דאגת הלב היא בעבודת התפלה, כי, מצד ההתבוננות וההשגה באלקות כו', הרי אדרבה, מזה יבוא לדאגת הלב יותר בגלל הרגש עוצם הריחוק שלו לרוממות האוא"ס. וזהו מה שהתפלה נקראת שפיכת נפש13, כמ"ש14 ואשפוך את נפשי לפני הוי', כי, כל מה שמשיג יותר, ישיג יותר ריחוק ערכו כו', ועי"ז יגדל הצמאון, עד שיפול בחולת אהבה כו'. אך ע"י לימוד התורה לאחר התפלה נמשכת הרפואה לחולת האהבה שע"י התפלה, והיינו לפי ששרש התורה הוא בעצמות המאציל ממש, כמ"ש ואהי' אצלו אמון גו', בבחי' שעשועים עצמיים, ומזה נמשך להיות גם שעשועי את בני האדם, שבזה תמצא הנפש מרגוע ומנוח כו', והיינו לפי שבתורה שורה עצמות המאציל ממש.
ה) ובזה יובן גם מארז"ל15 אשרי מי שבא לכאן (לגן עדן) ותלמודו בידו, דלכאורה אינו מובן, הרי התלמוד בעוה"ז הוא בנוגע למעשה, ואילו בגן עדן לא שייך ענין המעשה, וא"כ, למה יביא תלמודו לשם. גם צריך להבין מהו ענין לימוד התורה בגן עדן, כפי שמצינו בגמרא16 קא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו', ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, דלכאורה, הרי מעלת התלמוד הוא שמביא לידי מעשה, ובג"ע לא שייך ענין המעשה. אך הענין הוא, שהלימוד בג"ע אף שאינו נוגע למעשה הוא כמו שמצות תלמוד תורה היא גם בלימוד ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה (כנ"ל ס"ב), והיינו לפי שהדיבור בד"ת הוא הממשיך עצמות המאציל (משא"כ המצוות שהם רק כלים להמשכת האור למטה), ולכן ישנו לימוד התורה גם בג"ע, ואדרבה, כיון שהנשמה בג"ע היא מופשטת מחומר הגופני, יש ביכלתה יותר להמשיך עצמות המאציל ע"י הדיבור בתורה. אך זהו דוקא כשלומד אותו התלמוד שלמד בעוה"ז בעוד הנשמה בגוף, בגלל שיש יתרון האור מתוך החושך כו'17.
ו) וזהו ואהי' אצלו אמון גו', ששרש התורה הוא בעצמות המאציל, כפי שהוא למעלה ממקור להשתלשלות כו'. ומ"מ דרשו רז"ל18 (אל תקרי) אמון (אלא) אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה כו', שהי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, כי, בעצמות המאציל נגמר כבר איך יהי' אופן ההשתלשלות כו'. אלא שענין זה אינו באופן של התלבשות, ולכן אין זה בסתירה למש"נ ואהי' אצלו אמון כו'.
______ l ______
הוסיפו תגובה