אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ד

בס"ד. אור ליום ג' דחול המועד סוכות, י"ט תשרי,

שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

אשר קדשנו במצוותיו וצוונו1. ומבאר אדמו"ר הזקן2 בביכל המאמרים דשנת תקס"ב3 בד"ה זה4 [דרוש קצר5, שלא נרשם בראשו זמן אמירתו, אבל, כיון שנמצא בין הדרוש דליל שבת חוה"מ ד"ה יקרה היא מפנינים6 להדרוש דליל שמח"ת, מובן, שאמירתו היתה בין ליל שבת חוה"מ לליל שמח"ת], בהקדם מה שאומרים7 אתה קדוש ושמך קדוש, שאפילו שמך (שאין זה שם סתם, אלא שמך), דקאי על מלכות דא"ס שהוא השרש לכל אורות הנאצלים, נקרא קדוש, היינו, שהוא מובדל בערך מהנאצלים שנמשך אליהם, כיון שהמשכתו באורות הנאצלים היא בצמצום ביותר, וד"ל. ולכך יהללו סלה (כמו שאומרים לאח"ז וקדושים בכל יום יהללוך סלה), שההילול ע"י שירות ותשבחות הוא באופן של סלה, כמארז"ל8 כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק, היינו, שאין הפסק לשבח וגדולה שתשבחו לאור א"ס ב"ה, כי, גם הם (אלה שיהללוך) נקראים קדושים, ע"ש אותו העדר האור שאי אפשר לצמצם בהם (שלכן נקרא קדוש כנ"ל), ולכן ההילול שלהם הוא עד אין קץ, כיון שמהללים הבחי' שאי אפשר להם להשיג. וכמו עד"מ חכם קטן שמשבח חכם המופלג הימנו, הנה כאשר מבין בגדלות חכמתו ומכיר בה, אזי יש קץ וגבול לשירות ותשבחות שמשבח אותו, כיון שהשבח וההילול הוא לפי ערך הכרתו והשגתו, אבל מה שישאר עליו בבחי' מקיף מחכמתו של החכם המופלג עד שאי אפשר לו להשיג, הרי מה שמשבח במה שאינו משיגו, אין לו קץ ותכלית, וזהו שאומרים יהללוך סלה.

ב) וממשיך לבאר הקשר עם אשר קדשנו במצוותיו, דהנה, ידוע9 שהמצוות נקראים ארחות הוי'10, שעל ידם נמשך מהמאציל לנאצלים, דכשם שנמשך לנאצלים ע"י אותיות שם הוי', שזהו שמך, כך נמשך מהמאציל לנאצלים ע"י עשיית המצוות, שנקראים מצוותיו, להיותם ארחות הוי'. ועז"נ אשר קדשנו במצוותיו, כי, כדי שאנחנו נוכל להמשיך במעשינו מהמאציל לנאצלים, הרי מוכרח להעלות נשמותינו בבחי' קדש העליון11 המובדל מהנאצלים, שעי"ז יהי' ביכלתנו להמשיך מהמאציל לנאצלים.

אך כיצד מגעת נשמת איש הישראלי בקדש העליון, הנה על זה ממשיך לבאר שבכאו"א מישראל יש בהעלם ובכח הענין דקידוש השם במס"נ, מאחר שלעת מן העיתים תבוא בגילוי בפועל ממש, שזוהי הוכחה שגם כאשר אינה בגילוי בפועל ממש, ה"ה קיימת בהעלם ובכח. ומבאר, שקידוש השם פירושו שמוסר נפשו בעצמות אור א"ס ב"ה הנקרא קדוש ומובדל, שעז"נ אתה קדוש ושמך קדוש כנ"ל, ובבחי' זו הוא שרש המצוות הנקראים ארחות הוי', ע"ש ההמשכה מהמאציל אל הנאצלים ע"י קיום המצוות שעושים בנ"י שנשמתם מגעת בבחי' זו. דהנה, כאשר הנכרי יניח תפילין, שהיא המצוה, לא ימשיך מאומה12, ורק היהודי, בהניחו התפילין ימשיך כו', ומזה מוכח שההמשכה היא לא רק מצד המצוה, אלא גם מצד נשמתו של איש הישראלי שמגעת בבחי' קדש העליון מצד ענין המס"נ על קידוש השם, כנ"ל. וכיון שמס"נ על קידוש השם ענינה שמוסר נפשו ועולה בעצמות אור א"ס ב"ה, שזוהי הבחי' דשמך קדוש, ששם הוא שרש המצוות, לכן גדלה מעלת קידוש השם יותר מכל המצוות, כמבואר13 בענין המס"נ של ר' אלעזר בן דורדיא שגעה בבכי' עד שיצתה נשמתו, שבשעה אחת קנה עולמו14, כל מה שהי' יכול לפעול ע"י קיום התומ"צ במשך ק' שנים.

ג) וממשיך לבאר הענין דברכת המצוות, שע"י הברכה שאומר אשר קדשנו במצוותיו, נמשך ענין זה מן ההעלם אל הגילוי. והיינו, דמאחר שבכאו"א מישראל יש בהעלם הכח למסור נפשו על קידוש השם, שמצד זה מגעת נשמתו בבחי' קדש העליון, וגם בכל המצוות שנקראים ארחות הוי' יש בהעלם בחי' קדש העליון, הנה ע"י הברכה ה"ז נמשך מן ההעלם אל הגילוי, כי, ברכה ענינה התגלות אורות המקיפים. וזהו הטעם שברכות אינן מעכבות15, מאחר שבהעלם יש קדושה העליונה בהמצוה עצמה, ובנשמת האדם, כנ"ל. אבל אעפ"כ יש אומרים שמצוות צריכות כוונה16, שזהו"ע הגילוי מן ההעלם ע"י הברכות. ומסיים, וזהו וצוונו, מלשון צוותא, קישור והתחברות, היינו, קישור וחיבור נשמותינו בעצמותו ית' עד שבעשי' שאנו עושים את המצוות יבוא מן העלם המאציל אל הנאצל, וד"ל (ע"כ תוכן המאמר).

ד) והנה כיון שכללות הענין דקיום המצוות וברכותיהן הוא ציווי שניתן לכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', נמצא, שלא זו בלבד שבכאו"א מישראל יש בהעלם הכח למסור נפשו על קידוש השם [והיינו, לא מצד איזה טעם ושכר וריוח רוחני, אלא כמשנת"ל (ס"ב) שקידוש השם פירושו שמוסר נפשו בעצמות אוא"ס ב"ה הנקרא קדוש ומובדל, והרי על זה נאמר יהללוך סלה, ללא קץ וגבול, לפי שאינו משיג ואינו מכיר כו' (כנ"ל ס"א), ומזה מובן שגם המס"נ היא לא מצד איזה ענין של השגה כו'], אלא עוד זאת, שבכחו לפעול שכח המס"נ שבהעלם יבוא לידי גילוי בעבודתו בקיום המצוות מתוך שמחה וטוב לבב (ללא צורך במס"נ בפועל ח"ו), ע"י ברכת המצוות. זאת ועוד, שהפעולה שנעשית ע"י קיום המצוות היא לא רק בהדבר שבו מתקיימת המצוה, כמו תפילין בקלף גשמי וציצית בצמר גשמי, ואפילו לא רק בעולם כולו, שע"י מצוה אחת הכריע את העולם כולו לכף זכות17 [מלשון זיכוך, שפועל בירור וזיכוך בעולם], אלא יתירה מזה, שע"י המצוה ה"ה מקשר ומחבר נשמתו עם (הקב"ה, לא רק כפי שמתלבש בכמה לבושים, אלא כפי שהוא מצד עצמו) עצמות א"ס ב"ה, שעליו אומרים שמך קדוש, ויתירה מזה, אתה קדוש.

ה) ועפ"ז יש לבאר השייכות של כללות העבודה דכל השנה כולה למעמד ומצב דחג הסוכות יוהכ"פ ור"ה. דהנה, ידוע18 שהעבודה דר"ה היא עבודה כללית על כל השנה כולה (בענין הקבלת עול), וכן העבודה דיוהכ"פ היא עבודה כללית על כל השנה כולה (בענין התשובה), וכן העבודה דחגה"ס היא עבודה כללית על כל השנה כולה (בענין השמחה). ולכאורה אינו מובן, שהרי ההתעוררות שבה עומדים בר"ה ויוהכ"פ, בחגה"ס ושמחת בית השואבה, היא באופן נעלה ביותר שאינו בערך כלל להמעמד ומצב שבו עומדים בימי החול במשך כל השנה (אין אַ וואָכעדיקן מיטוואָך) בעת ההתעסקות בעובדין דחול והוויות עוה"ז שברשות הרבים. וא"כ, איך אפשר לומר שהעבודה דר"ה ויוהכ"פ וחגה"ס היא עבודה כללית על כל השנה כולה, היינו, שזהו ה"כלל" דכל השנה כולה, אשר אין בכלל אלא מה שבפרט19, בה בשעה שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה, ועד לריחוק שבאין ערוך.

אך הענין הוא, שההפרש בין ההתעוררות שבר"ה ויוהכ"פ כו' להמעמד ומצב דימי החול הוא רק בנוגע לתפיסת והרגש שכלו (דער פאַרנעם פון זיין שכל), שההתעוררות שבר"ה ויוהכ"פ כו' נרגשת בשכלו, משא"כ במעמדו ומצבו בימי החול, בהיותו עסוק בעובדין דחול שברה"ר, הנה גם כאשר יתבונן בשכלו כו' לא ירגיש התעוררות כו'. אבל המציאות כפי שהיא לאמיתתה (גם אם אינה נרגשת בשכלו), ולא רק בכח או בהעלם, אלא גם בגילוי, היא, שגם בהיותו עסוק בעובדין דחול ברה"ר ביכלתו לקיים הציווי בכל דרכיך דעהו20, פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה21, שעי"ז נעשה במעמד ומצב של צוותא וחיבור עם הקב"ה, כמו בכל מצוה, וכמודגש גם בהדיוק בכל דרכיך דעהו, דעהו דייקא, שדעת הוא מלשון התקשרות והתחברות22, שזהו"ע וצוונו, שנעשה החיבור והקישור של נשמתו עם זה שעליו אומרים אתה קדוש ושמך קדוש. ואין הדבר תלוי אלא בו, שאם יעשה נשמתו עיקר וגופו טפל23, יהי' גם גופו במעמד ומצב זה. אבל מצד הנשמה, הרי אם רק מקיים הציווי בכל דרכיך דעהו במעשה בפועל [וכמשנת"ל (ס"ג) שברכות אינן מעכבות], הרי גם ביום חול ובעובדין דחול (אין מיטן אַ מיטוואָך) ישנו הענין דוצוונו, חיבור וקישור הנשמה עם אתה קדוש ושמך קדוש.

וזהו שהעבודה דר"ה ויוהכ"פ וחגה"ס היא עבודה כללית על כל השנה, כמו כלל, שאין בכלל אלא מה שבפרט, היינו, שלא זו בלבד שכדי שהעבודה דר"ה ויוהכ"פ וחגה"ס (כלל) תהי' כדבעי צריכה להיות ההכנה לפנ"ז בעבודה דכל השנה כולה (פרט), אלא גם בנוגע להמשכת הכלל (העבודה דר"ה ויוהכ"פ וחגה"ס) אל הפרט (עבודת כל השנה כולה), שהמעמד ומצב היותר נעלה שבו עומדים בר"ה ויוהכ"פ, ימים נוראים24 וימים קדושים25, שבהם אומרים המלך הקדוש וכו', יומשך אצלו בכל השנה כולה בכל עשיותיו שהם באופן דבכל דרכיך דעהו, להיות בצוותא וחיבור עם שמך קדוש, ועם אתה קדוש. ועד שענין זה פועל על כל מציאותו (עס מאַכט אים איבער), שמתעלה למעמד ומצב שעז"נ וקדושים בכל יום יהללוך סלה, היינו, שגם בהיות נשמתו מלובשת בגוף כמו שהוא למטה מעשרה טפחים הרי הוא בכלל אלה שנקראים קדושים ע"ש אותו האור שאי אפשר לצמצם בהם (כנ"ל ס"א), וכל עשיותיו (שמקיים בהם הציווי בכל דרכיך דעהו) הם באופן שכל עשי' איזה שתהי' ענינה ותוכנה הוא הילול להקב"ה, שזהו"ע דיהללוך סלה, שירות ותשבחות להקב"ה באופן דסלה, שכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק.

ו) והנה כל האמור לעיל שע"י עשיית המצוות בפועל נעשה קישור הנשמה עם עצמות אוא"ס ב"ה, הרי זה מצד הנשמה דוקא. אמנם, בביאת משיח צדקנו, גואל צדק, שאז יקויים היעוד26 וראו כל בשר גו', אזי יהי' הקישור דעצמות אוא"ס ב"ה גם עם הגוף, ועד שאפילו הנשמה תהי' ניזונית ע"י הגוף27. ויה"ר שיהי' זה בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן.