בס"ד. משיחות* יום ב' דחג השבועות, ה'תש"כ.

בלתי מוגה

א. בחסידות ישנה קושיא למה אין עושים שמחת תורה בחג השבועות1. ואף שישנם כמה ביאורים על זה, מ"מ, הרי ידוע שגם קושיא בתורה היא תורה2, וא"כ, יש מקום לשמחת התורה בחג השבועות3.

ענין ההתחדשות דמ"ת הוא – שנעשה קישור התורה עם העולם, שהרי תורה כשלעצמה היתה גם קודם, אלא שלא היתה קשורה בהעולם, ובמ"ת נתקשרה התורה עם העולם, והיינו, שכאשר פוסקים דין ע"פ תורה, אזי נעשה כן במציאות העולם, כדאיתא בירושלמי4 עה"פ5 "לא-ל גומר עלי".

וחיבור זה של תורה עם העולם, הוא ע"י הזמן דחג השבועות, כי, ענין הזמן הוא שמחבר ומקשר, כידוע6 בענין עולם שנה ונפש, שבחי' שנה (זמן) מקשרת את בחי' נפש (ובנדו"ד הו"ע התורה) עם בחי' עולם.

והנה, כל השפעות השמחה נמשכות מהתורה, ומאחר שההשפעות מהתורה להעולם הוא בהזמן דחג השבועות, לכן בחג השבועות צריך להמשיך שמחה על כל השנה.

* * *

ב. ידוע7 שהבעש"ט הי' נוסע בשביל ג' מטרות: א) לקבץ מעות על פדיון שבויים. ב) לפעול חיבת התורה אצל אנשים פשוטים. ג) להפיץ פנימיות התורה אצל הלומדים.

כששאלוהו, מדוע אינו מתנהג כשאר הראשי ישיבות והגדולים שאינם נוסעים מעיר לעיר רק באים אצלם ללמוד? – לא ענה על זה.

ואדמו"ר הזקן הסביר: גליא ציהט צו גליא, במילא ציהט מען זיך אַליין. פנימיות התורה דאַרף דערנעמען די פנימיות הנשמה, שאין זה נרגש, והוא בהעלם, דערפאַר דאַרף מען גיין צו יענעם, מעורר זיין.

[המשך הענין הי' ע"ד התהלוכה בהבתי כנסיות לחזור דא"ח].

* * *

ג. כ"ק8 מו"ח אדמו"ר סיפר9, שהבעש"ט חיבב ביותר את היום השני דחג השבועות, ובכל שנה הי' עורך ביום השני דחג השבועות סעודה מיוחדת והי' מתוועד הרבה10.

המגיד ממעזריטש – תלמידו וממלא-מקומו של הבעש"ט – ביאר את הטעם לחביבות זו, לפי שהיום השני דחג השבועות הוא המעל"ע (כ"ד שעות) הראשון לאחר שישראל קיבלו את התורה. והמגיד הוסיף: ובפרט לדעת ר' יוסי11 שמתן-תורה הי' בשביעי בסיון, הרי זו מעלה נפלאה12.

לכאורה, שני הטעמים של המגיד על חביבות היום השני דחג השבועות הם בסתירה זה לזה13:

אם החביבות היא לפי שזהו היום הראשון שלאחר מתן-תורה (כטעם הא') – הרי לדעת ר' יוסי (שמתן-תורה הי' בשביעי בסיון) היתה החביבות צריכה להיות בשמיני בסיון, אסרו-חג? ואם החביבות היא לפי שביום זה ניתנה תורה (כטעם הב') – הרי לדעת רבנן (שמתן-תורה הי' בששי בסיון, וכן פסק רבנו הזקן בשולחנו14) היתה חביבות זו צריכה להיות ביום ראשון דחג השבועות?

ד. ביאור החביבות דעשרים וארבע השעות שלאחר מתן-תורה:

החידוש דמתן-תורה הוא כנ"ל15, שניתן הכח לכל אחד מישראל, שיוכל ע"י עבודה לזכך את העולם מחומריות עד לרוחניות וקדושה, להעלותו מלמטה למעלה16. ובפועל התחיל הדבר רק לאחר מתן-תורה, שהרי מתן-תורה הי' מלמעלה למטה, "וירד ה'"17, ולא עבודת האדם; עבודת האדם – התכלית דמתן-תורה – התחילה רק לאחר מתן-תורה. וזוהי המעלה והחביבות שביום שני דחג השבועות – היום שלאחר מתן-תורה – לפי שאז התחילה העבודה מלמטה למעלה.

וזהו ג"כ הטעם שעליית משה רבינו, מלמטה למעלה, "ויעל משה אל ההר"18 (כדי לקבל את הלוחות והתורה, לאחר שכבר ניתנו עשרת הדברות בשעת מתן-תורה) היתה בז' בסיון19.

ה. עפ"ז יובן, שגם לדעת ר' יוסי (שמתן-תורה הי' בשביעי בסיון), ישנה החביבות ביום שני דחג השבועות, כי ביום זה היתה גם העלי' מלמטה למעלה:

איתא בגמרא20 (לדעת ר' יוסי), שמשה רבינו "הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו": הקב"ה צוה לפרוש מן האשה לפני מתן-תורה שני ימים בלבד – רביעי וחמישי בסיון, ועפ"ז הי' אמור להיות מתן-תורה ביום הששי בסיון, אלא שמשה רבינו הוסיף עוד יום, וצוה על בנ"י לפרוש שלשה ימים – גם ביום הששי – והסכים הקב"ה על ידו, ונתן את התורה רק ביום השביעי בסיון, אחרי פרישה של שלשה ימים.

ונמצא לדעת ר' יוסי, שהיום דמתן-תורה הי' תלוי בעבודתם של ישראל מצד עצמם – שהוסיפו מדעתם – עלי' מלמטה למעלה. ולכן לדעת ר' יוסי ישנה החביבות ביום מתן-תורה גופא (דלא כדעת רבנן, שהחביבות היא ביום שלאחרי מתן-תורה), ולכן גם לדעת ר' יוסי ישנה חביבות ביום שני דחג השבועות21.

ואדרבה – לדעת ר' יוסי החביבות גדולה עוד יותר, כלשון המגיד שהיא "מעלה נפלאה": כי, לדעת רבנן מעלת היום השני דחג השבועות היא רק מצד העלי' מלמטה למעלה שהיתה ביום זה, אבל לדעת ר' יוסי ישנם ביום השני דחג השבועות ב' המעלות, הן המשכה מלמעלה למטה – מתן-תורה, והן העלאה מלמטה למעלה – מצד הענין ד"הוסיף יום אחד מדעתו"; וכשמצטרפים ב' המעלות – "להוי כדין וכדין"22 – הרי זו מעלה נפלאה.

ו. ע"פ הנ"ל יובן גם דיוק לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בסיפורו הנ"ל, שהבעש"ט חיבב את היום השני דחג השבועות:

לכאורה, הרי חביבותו של יום זה אינה להיותו היום השני דחג השבועות, אלא אדרבה – להיותו יום שביעי בסיון, שבו ישנה המעלה שהוא היום הראשון לאחר מתן-תורה (לדעת רבנן), או היום הראשון של מתן-תורה (לדעת ר' יוסי).

אך הביאור בזה:

החידוש שביום שני של יום-טוב לגבי היום הראשון הוא: יום-טוב ראשון הוא מדאורייתא – היום הוא קדוש בעצם, ואילו יום-טוב שני הוא מדרבנן – היום מצד עצמו הוא יום של חול, אלא שישראל עשו אותו קודש23.

וענין יום-טוב שני יש בו מעלה הנ"ל (כאמור בנוגע לשביעי בסיון: העלאה מלמטה למעלה)24.

ז. השייכות דיום-טוב שני עם שביעי בסיון משתקפת (כמו כל הענינים דפנימיות התורה) גם בנגלה, ועד להלכה:

יום-טוב שני דחג השבועות חמור יותר מיום-טוב שני של כל המועדים.

בכל המועדים, יום-טוב שני הוא ענין של ספק – "ספיקא דיומא": מכיון שבמקומות הרחוקים מירושלים לא ידעו באיזה יום קבעו בית-דין ראש-חודש (שבו תלוי' הקביעות דיו"ט), לכן נהגו מספק יום-טוב שני ימים.

אבל בחג השבועות לא הי' ספק מעולם, שהרי קביעותו היא: "יום החמישים לעומר", כך שאינו תלוי בקביעות ר"ח סיון אלא בקביעות ר"ח ניסן, ועד חג השבועות כבר ידעו בכל מקום באיזה יום קבעו בית-דין ר"ח ניסן. ומה שישנו יום-טוב שני בחג השבועות הוא רק "כדי שלא לחלוק במועדות"25, שלא לחלק בין חג השבועות לשאר המועדים. וכיון שיום-טוב שני דחג השבועות אינו משום ספק אלא משום תקנת חכמים "שלא לחלוק במועדות", יש בו כח של ודאי26.

והטעם הפנימי לזה: יום-טוב שני דשבועות ושביעי בסיון ענינם אחד – העלאה מלמטה למעלה. ולכן, כיון שענינו של ז' בסיון הוא ודאי (הן לרבנן והן לר' יוסי, כנ"ל ב' הטעמים דהמגיד), הרי זה ממשיך תוקף של ודאי גם בהענין דיום-טוב שני שבו (כשהקביעות היא ע"פ החשבון. ואפילו כשהיא ע"פ הראי' – הרי ברוב השנים הקביעות היא שוה27, ובפרט ע"פ הידוע28 שבחקירת עדי הראי' היו משווים עם אופן הקביעות כפי שצריכה להיות ע"פ החשבון).

ח. החביבות שחיבב הבעש"ט את היום השני דחג השבועות, התבטאה גם בענין הסתלקותו – בשנת תק"כ29:

הבעש"ט נסתלק ביום הראשון דחה"ש30, וע"פ דין31 – אזי זמן הקבורה הוא ביום שני דחה"ש32, והרי ענין זה הי' חביב בעיני הבעש"ט, כידוע33 שהבעש"ט אמר שבכחו לעלות בסערה השמימה כמו אלי'34, אלא שרצונו לעבור ("דורכגיין") את הענין ד"כי עפר אתה ואל עפר תשוב"35.

המעלה ד"ואל עפר תשוב" על עלי' בסערה – גם היא בדוגמת מעלת יום שני דחג השבועות: הסתלקות – הרי היא עלי', "ואל עפר תשוב" – שוב.

ט. כבר דובר פעם36 שבתורת הבעש"ט מסר את עצמיותו:

ענינו של הבעש"ט הי' לגלות את תורת החסידות, שענינה העלאה מלמטה למעלה, זיכוך הגשמי – "עזוב37 תעזוב עמו"38.

ולכן חיבב הבעש"ט ביחוד את היום השני דחג השבועות, שמעלתו זיכוך הגשמיות, כנ"ל.

* * *

י. בנוגע לענין העלי' מלמטה למעלה – שבזה היא עיקר החביבות דחג השבועות (כנ"ל) – מבואר בחסידות39 המשל מעלי' מבקעה להר, שצריך על זה כח מיוחד (משא"כ כדי לירד מהר לבקעה אין צריך כח מיוחד).

וזהו מה שפירש הבעש"ט40 עה"פ41 "אל תשליכני לעת זקנה" – מען זאָל זיך ניט פילן פאַר אַ אַלטן. והיינו, לפי שבצעיר ישנו ענין הכח כו'.

וזהו ג"כ מה שמצינו במדרש42 שנתינת התורה לישראל הי' ע"י הערבות של הבנים ("בנינו עורבים אותנו"), שזהו מצד המעלה שבענין הנערות.

ומעלת הנערות הוא כמו בן קטן שמאמין באמונה פשוטה בדברי הוריו ומוריו, משא"כ גדול שחוקר בשכלו כו'.

וענין זה הוצרך להיות במ"ת – שזהו"ע הקדמת נעשה לנשמע43, היינו אמונה פשוטה וקבלת עול.

ומכיון שהיסוד לקבלת התורה הוא אמונה וקבלת עול, הרי מובן שכל הענינים הם באופן של השתוות – כפירוש הבעש"ט (בתחלת ספר צוואת הריב"ש) עה"פ44 "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שכל הענינים צריכים להיות בהשתוות – כי, מצד השכל, הרי יש הפרש בין ענין א' להשני, משא"כ מצד אמונה כו'. ולכן קבלו ישראל כל עשרת הדברות – מהדיבור "אנכי הוי' אלקיך"45, שהו"ע נעלה ביותר, עד הדיבור "לא תחמוד גו'"46, שהו"ע פשוט ביותר – בשוה.

* * *

יא. התחלת השו"ע הוא "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שענין זה הוא גם קודם אמירת "מודה אני", כמבואר בשו"ע. ומזה מובן שזוהי מדריגה תחתונה בעבודת האדם. אמנם, לאידך גיסא, איתא בשו"ע שם, שענין זה "הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים", שמזה מובן שזוהי מדריגה נעלית בעבודה. וכמו כן ישנו הענין ד"שויתי" המבואר בצוואת הריב"ש (כנ"ל). וכן ישנו הענין ד"שויתי" שצריך להיות בתפלת שמו"ע47. ונמצא, שישנם כמה מדריגות בהענין ד"שויתי".

והנה, הענין ד"שויתי" שצריך להיות בתפלת שמו"ע אינו ענין בגדר האדם, אלא הוא גדר ותנאי בתפלת שמו"ע, שישנם כמה תנאים לתפלה, וכמו המקום, הזמן, הלבושים וכו'48, ואחד התנאים שבתפלה הוא גם הענין ד"שויתי".

כלומר: הענין ד"שויתי" שצריך להיות בכל היום אינו תנאי בעבודת כל היום, שהרי פשוט הדבר שגם כשעובד עבודתו באמירת הברכות, הנחת תפילין וכו', בלי הענין ד"שויתי", יצא ידי חובתו, אלא שאין זה מצוה מן המובחר, אבל מ"מ יצא ידי חובתו, לפי שהוא ענין השייך להאדם ולא לעבודת היום; משא"כ הענין ד"שויתי" שבשמו"ע הוא תנאי בתפלה, ולכן פסק הרמב"ם49 שאם התפלל בלי הכוונה ד"שויתי" לא יצא ידי חובת תפלה.

ועפ"ז נמצא, שהענינים שב"שויתי" הנוגעים להאדם עצמו, הם ג' ענינים: א) טרם אמירת מודה אני. ב) מעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים. ג) המבואר בצוואת הריב"ש.

והענין בכללות יובן עפ"י המבואר בתניא50 בענין צדיקים ובינונים, שעבודת הבינונים היא בנוגע למחשבה דיבור ומעשה, אבל כחותיו הפנימיים נשארו כמו שהיו בתחילה, משא"כ עבודת הצדיק היא ששינה גם את כחותיו הפנימיים.

וזהו"ע ב' אופנים הראשונים שב"שויתי": ענין הא' הוא בנוגע לפועל במחשבה דיבור ומעשה, שבפועל הוא קם משנתו ואומר מודה אני וכו', שהו"ע "שויתי" שבפועל. וענין הב' הוא מעלת הצדיקים, היינו שפועל גם על כחותיו הפנימיים שיהיו בהשתוות, כי, כל הרצון והתענוג שלו הוא רק באלקות, וכמו עבודת העבד נאמן שהתענוג של האדון הוא התענוג שלו, כמבואר בהמשך תרס"ו51.

אמנם ענין הג' המבואר בצוואת הריב"ש, הוא ג"כ בנוגע לכחות פנימיים (ולא רק בנוגע לפועל), אבל אין זה ממדריגת הצדיקים דוקא, אלא – כמו כל הוראות הבעש"ט – עבור כל ישראל.

וביאור הדברים:

כאשר יהודי מתבונן איך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית בכל רגע ורגע52, ונתאמת אצלו איך שכח הרצון והתענוג שלו מתהווים בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט ע"י הכח האלקי, אזי במילא לא ירצה בענין אחר שהיפך האלקות, דמאחר שמרגיש בנפשו אשר כח הרצון שלו מתהוה מהכח האלקי, הרי בודאי לא ירצה בענין הפכי כו'.

וענין זה אינו מדריגת צדיק כלל, כי, מדריגת צדיק הוא שבאמת שינה את הכחות שלו עד שאין לו שום מציאות לעצמו כלל, וכמו העבד נאמן שמסור ונתון לגמרי לרבו; משא"כ כאן מדובר אודות מעמד ומצב שבעצם הוא מציאות לעצמו, ומצד עצם כחותיו יכול לרצות גם ההיפך ח"ו, אלא שמצד ההתבוננות שמרגיש איך שנתהווה מאין, לא ירצה בשום דבר כו' כנ"ל, ולכן בכל רגע צריך להתבוננות, וכשיופסק אצלו הרגש זה אפשר שירצה בההיפך, מאחר שהרע אצלו בתקפו.

וזוהי הוראת תורת החסידות לכל ישראל, להתבונן איך שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שעי"ז לא ירצה בשום דבר, ויהיו אצלו גם כחותיו הפנימיים – לפי שעה עכ"פ – בהשתוות.

* * *

יב. הבעש"ט כותב לר' אדם בעל-שם הטעם שאינו רוצה להתגלות, כי אינו רוצה במחלוקת כו', וגם מה חסר לו בהיותו בהתבודדות כשלומד תורה עם רבו הידוע. ור' אדם כתב לו, הרי כן הוא רצון הבורא, ובמילא מה איכפת לי'53. והיינו, שבמכתבו זה פעל ר' אדם אצל הבעש"ט את ענין ההשתוות, שהכל יהי' בהשואה אצלו, ולא יהי' נוגע לו שום דבר, כי אם להשלים את הכוונה העליונה.

ומתוך סגנון המכתבים מוכח שהתגלות הבעש"ט לא הי' בדרך קב"ע וכפי', כי אם, שחביריו הצדיקים הנסתרים פעלו אצלו שירצה להתגלות, כי, הגם שגדלה מעלת הבדידות, ובפרט שע"י ההתגלות יצטרך למחלוקת כו', מ"מ, בשמעו שזהו רצון הבורא, הרי נעשה כן רצונו. והיינו שענין ההשתוות אצלו הי' גם בכח הרצון והתענוג, שנעשה רצונו כפי רצון העליון.

וההוראה מזה אלינו בענין ההשתוות בנוגע לפועל עכ"פ – בנוגע לענין הפצת מעיינות פנימיות התורה, שאין לעשות שום חשבונות, אפילו לא חשבונות בנוגע לענין השלום, כי אם להשתדל בכל מיני השתדלות בהפצת המעיינות, מכיון שזהו רצון הבורא.

* * *

יג. בשער היחוד לכ"ק אדמו"ר האמצעי54 מבואר מעלת התבוננות פרטית דוקא, כיון שהתבוננות כללית אינו נוגע לפועל כ"כ.

ובנדו"ד – הסך-הכל מכל מה שדובר הוא:

בכל יום ויום צריך להיות קביעות עתים לתורה, בין בגליא דתורה ובין בפנימיות התורה, איש איש לפי ערכו, עפ"י המבואר בהלכות תלמוד תורה.

ויש להוסיף בזה בנוגע לבעלי עסק – שהגם שע"פ שו"ע ישנם כאלו שיכולים ליפטר גם בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית55, הנה לבד זאת שמצד השוחד אפשר לפעמים לטעות בהדין, והיינו שע"פ דין מחוייב הוא ללמוד יותר אלא שמטעה את עצמו, הנה גם אם האמת הוא כדבריו, הרי מצד עצם ענין התורה לא צריכים להיות שום מדידות וחשבונות, אלא יש ללמוד תורה בלי הגבלות כלל.

* * *

יד. נזכר לעיל (ס"ב) שאחת המטרות בנסיעותיו של הבעש"ט היתה לקבץ מעות עבור פדיון שבויים.

ובהקדם ביאור הענין דפדיון שבויים ברוחניות:

ידוע שבכל הדברים הגשמיים ישנם ניצוצות הקדושה – כמוזכר לעיל56 תורת הבעש"ט52 עה"פ57 "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", שבכל דבר שבעולם ישנו דבר ה', ניצוץ אלקי כו'. אלא שלפעמים נמצאים ניצוצות אלה בהעלם, ולפעמים גם בגלות, ולכן צריך להיות הענין דפדיון שבויים – להציל ולפדות את ניצוצות הקדושה.

וענין זה נעשה ע"י כללות מעשינו ועבודתינו באופן ההנהגה ע"פ השו"ע, שעי"ז פודים את הניצוץ האלקי הנמצא בגלות בגוף ונפש הבהמית ובחלקו בעולם, שהוא – הניצוץ האלקי – נעשה המושל ושולט על הדבר שנמצא בתוכו.

וזהו גם מה שמצינו בגמרא58 בעובדא דרפב"י עם גינאי נהרא, שההליכה לפדיון שבויים קשורה עם ענין שהוא בדוגמת קריעת ים סוף (שעל זה נאמר הלשון "קשה כו' כקריעת ים סוף"59) – כי, ע"י פדיית הניצוץ האלקי נעשה הוא בעה"ב ושליט על הטבע.

אמנם, כיון שצריכים לפדות את הניצוץ האלקי שנמצא בטבע, לכן, הגישה לפדיון שבויים צריכה להיות ע"פ טבע.

וזהו הטעם שהבעש"ט הי' נוסע לקבץ מעות עבור פדיון שבויים, אף שהי' "בעל מופת" גדול, וא"כ הי' יכול לפעול פדיון שבויים בדרך אחרת, ועד"ז מצינו אצל רבותינו נשיאינו שלאח"ז שנסעו בעצמם בשביל פדיון שבויים ברוחניות60 – כיון שענין זה צריך להעשות ע"פ הסדר של טבע.

ובנוגע לעניננו:

בעמדנו בשנת המאתיים להסתלקות-הילולא של הבעש"ט, ראוי ונכון שכל אחד יתן סכום של מאתיים דולר בשביל העבודה של פדיית ניצוצות הקדושה ע"י הפצת התורה בכלל ופנימיות התורה בפרט, עבודה הכרוכה עם הוצאות כספיות, לצורך הדפסה, שילוח מדריכים ומשפיעים, וכיו"ב.

טו. ענין זה שייך גם לתלמידי הישיבה, אלא שכיון ש"תורתם קבע" כפשוטו61, יתנו רק חלק עשירי מסכום הנ"ל. אבל בעלי-בתים, שאצלם הענין ד"תורתם קבע" הוא רק באופן של קביעות בנפש (כמשנת"ל בהמאמר62), ולא כפשוטו בזמן, ומה גם שאצלם יש הענין של "ריבוי כלים" – דירה ורהיטים, כולל גם "סמרטוט" על הרצפה ו"סמרטוט" על החלון63, רדיו וכו', והרי ידוע64 שמצד ריבוי הכלים נעשה מיעוט האורות... – אזי יתנו את כל הסכום הנ"ל בשלימותו.

אמנם, כיון שבקדושה ישנו ענין של התכללות, שזהו הטעם שישנם ענינים שמקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל65 – הנה כן הוא גם בעניננו:

ישנם כאלה שמקילים בנוגע לענין של דירה, היינו, שאין להם דירה משלהם, אלא נמצאים בבית-מלון ומקבלים צרכיהם מן המוכן, יכולים להקל וליתן רק חלק עשירי מסכום הנ"ל.

ולאידך גיסא, ישנם בחורים כאלה שמצד העקמומית שבלב מתנהגים הם כדרך הבעלי-בתים, שאינם ישנים בחדרי הלינה של הישיבה, אלא שוכרים חדר לעצמם, וכאשר קונים חליפה הולכים בעצמם אל החייט כדי לבחון את צורת הסחורה, אם יש בה צורות ("פּינטעלאַך") עגולות או מרובעות... ומקפידים על צבע העניבה66 שיהי' בהתאם לצבע הגרביים... וכיו"ב, כיון שחוששים שבהעדר הנהגה זו יפגמו בהנהגות העולם – הנה גם הם בכלל בעלי-בתים שצריכים ליתן סכום של מאתיים.

ומי שיש לו ספיקות בהנ"ל – ידי על העליונה.

טז. (ואח"כ הוסיף ואמר:) עוררו זה-עתה שתי שאלות: (א) אם צריך ליתן גם עבור בני הבית, (ב) אם הדברים אמורים גם בנוגע לאלו שאינם נמצאים עתה על אתר. והמענה על שאלות אלה, וגם על כל השאלות שיתעוררו בזה – שצדקה היא מצוה דאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא67.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יאמרו עתה "לחיים", וניגון שמח, ויחליטו מתוך שמחה וטוב לבב ליתן סכום הנ"ל, ויתנוהו עד י"ב סיון, סיום ימי התשלומין דחג השבועות, והקב"ה יתן – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"68 – כמה פעמים ככה.

ואח"כ אמר, שאלו שיתנו סכום הנ"ל, ינתן להם חלה ומשקה מה"שיריים" מההתוועדות דחג השבועות יום ההילולא של הבעש"ט.