בס"ד. שיחת ש"פ שלח, כ"ג סיון, מבה"ח תמוז, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
א. ידוע פתגם הבעש"ט1 על מאמר רז"ל2 "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שכאשר קורא את המגילה באופן שחושב שזהו מאורע שאירע בעבר, למפרע, אזי לא יצא, כיון שהתורה היא נצחית3, וכל עניני' ישנם גם בהוה.
והנה, אף שבנוגע לכמה דינים למדים כתיבת המגילה מכתיבת ספר תורה4, מ"מ, מגילה נקראת "אגרת"5, ואילו תורה נקראת "ספר".
והחילוק ביניהם – כמבואר בהוספות לתו"א6 ש"הספר הוא נצחי תמיד בלתי יבוטל לעולם .. אך האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד ולא להתקיים כלל, כי הרי אחר קריאתו את האגרת .. אין צריך לו עוד כו'". ומצד זה יש גם חילוקי דינים בין אגרת לספר בהלכות שבת, לגבי מוקצה7.
ומזה מובן, שהתורה יש בה ענין הנצחיות יותר מאשר המגילה. וכמובן גם מענין הקדושה שבהם, שהתורה יש בה קדושה יותר מאשר המגילה שבה לא נזכרו שמות הקדושים, וככל שהקדושה היא יותר אזי הנצחיות היא יותר.
ואין זה בסתירה למארז"ל8 "כל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר" (כידוע השקו"ט בזה בשו"ת הרשב"א9) – כי, הפירוש ד"עתידין ליבטל" אינו כפשוטו שיתבטלו ח"ו, אלא הכוונה היא לביטול "כשרגא בטיהרא"10, והיינו, שמצד גודל מעלת הגילויים דלעתיד לבוא, ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"11, אזי הגילוי ד"כתבי הקודש" לא יהי' לו ערך, "כשרגא בטיהרא", משא"כ הענין דמגילת אסתר שהוא מבחי' "סתימא דכל סתימין"12, יהי' לו ערך וחשיבות אפילו לגבי הגילוי דלעתיד לבוא; אבל לגבי ענין הנצחיות – התורה היא נצחית יותר מאשר המגילה.
וכיון שכן, הרי, אם לגבי המגילה אומר הבעש"ט ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא", עאכו"כ לגבי עניני וסיפורי התורה, שבודאי ישנם בכל זמן.
ב. בפרשת השבוע מסופר אודות שילוח המרגלים. וע"פ האמור לעיל, ישנו הענין דשילוח המרגלים גם עתה.
כלומר: נוסף לכך שגם עתה ישנם התוצאות של שילוח המרגלים,
– כי, במעשה המרגלים התחיל הענין שמשה רבינו לא יכנס לארץ ישראל [במי מריבה בא הדבר לידי פועל, אבל התחלת הענין הי' כבר במעשה המרגלים]13, ומצד זה שהכניסה לארץ ישראל לא היתה ע"י משה, אלא ע"י יהושע, נעשה נתינת מקום לענין הגלות14.
והענין בזה, דהנה, אמרו רז"ל15 "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", והחילוק ביניהם, שחמה אין בה שינויים, משא"כ לבנה יש בה שינויים, שלפעמים היא במילואה, ולפעמים היא בתכלית ההעלם, ולכן, כיון שהכניסה לארץ היתה ע"י יהושע, "פני לבנה", שיש בה שינויים, הי' נתינת מקום לגלות, משא"כ אילו היתה הכניסה לארץ ע"י משה, "פני חמה", שאין בה שינויים, לא הי' ענין הגלות –
הנה לא רק התוצאות דמעשה המרגלים, אלא גם הענין דמעשה המרגלים עצמו, הוא – ככל עניני התורה – ענין נצחי.
ג. ויובן ע"פ המבואר בלקו"ת16 בענין החילוק בין שילוח המרגלים דמשה, שהי' שלא כדבעי, לשילוח המרגלים דיהושע, שהי' לתועלת17.
ותוכן הענין בקצרה – שישנם ב' אופני עבודה: (א) עבודה ששייכת לכל אדם, וזהו"ע שילוח המרגלים דיהושע, (ב) עבודה ששייכת רק לאלו שהם בבחי' משה, ואינו שוה לכל נפש, ולכן, כאשר המרגלים דמשה הלכו לארץ ישראל והיו בריחוק מקום ממשה רבינו – לא היו יכולים לפעול עבודה זו.
ועפ"ז יובן מה שאמרו רז"ל18 בנוגע למרגלים "אותה שעה כשרים היו" – דלכאורה אינו מובן: כיון שבהיותם במדבר "כשרים היו", הרי בבואם לארץ ישראל היו צריכים להתעלות במדריגה, ואיך יתכן שנעשה להיפך? אך הענין הוא – שבהיותם בסמיכות למשה, היו בביטול, ולא היו מציאות לעצמם (שהרי תלמיד אצל רבו אינו מציאות כלל, שלכן ישנו הדין דמורה הלכה בפני רבו כו'19), ולכן "כשרים היו"; אבל כאשר הלכו למקום אחר – ללא נפק"מ אם לגריעותא אם למעליותא – הרי כיון שנתרחקו ממשה, ונתגלתה המציאות שלהם, אזי נעשה מצב בלתי רצוי כו'.
וזהו גם הטעם שמשה התפלל על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"20: ענינו של יהושע – "פני לבנה" – שקיבל ממשה, "פני חמה", ובאופן ש"לא ימיש מתוך האוהל"21, כך, שבהיותו אצל משה לא הי' מציאות כלל, וכמו אור הכלול במאור, שעם היותו בתוקף יותר, הרי אינו מציאות כלל; אבל כאשר הלך בריחוק מקום ממשה, אזי הוצרך לתפלה ונתינת כח מיוחדת22.
וזוהי ההוראה לכל אחד – שמבלי הבט על גודל מעלתו עד לתכלית העילוי, הנה כאשר יוצא מד' אמותיו של רבו, זקוק הוא לנתינת כח מיוחדת.
ד. ובנוגע לעניננו:
עומדים אנו עתה בסמיכות לימי הקיץ, וכפי הנהוג, הנה בזמנים אלו ממעטים בלימוד התורה כו', ועוסקים יותר בענינים הגשמיים דבריאות הגוף וכו'. ולכן, צריכים לקחת כח מהזמן שלפנ"ז כדי שזמן הקיץ יהי' כדבעי23.
החילוק בין ב' הזמנים הנ"ל הוא בדוגמת החילוק שבין המדבר לארץ ישראל:
במדבר – ניתנה התורה, וכדאיתא בגמרא24 "כיון שעשה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה"; משא"כ ארץ ישראל שנתחלקה לי"ב שבטים, ואינה מקום הפקר, ושם התחילה העבודה בענינים גשמיים, חרישה וזריעה וכו'.
ובדוגמת הנתינת כח מהמדבר על ארץ ישראל, יש ליקח כח מהזמן שעוסקים בתורה על הזמן שבו עוסקים בעבודה בענינים הגשמיים.
אפילו לדעת אלו האומרים שימי הקיץ הם ימי חופש, הרי זה גם ענין של עבודה, כמ"ש25 "בכל דרכיך דעהו", אלא שהעבודה היא באופן של חיזוק בריאות הגוף, כדי לעשות את הגשמי כלי לאלקות, שהרי גם עמו צריכים לעבוד את ה', כתורת הבעש"ט26 על הפסוק27 "כי תראה חמור גו' עזב תעזב עמו".
ועל זה יש צורך בנתינת כח – י-ה יושיעך מעצת אלו התועים וחושבים שהעולם הוא אכן מציאות ("די וועלט איז טאַקע אַ וועלט"), ועד שמזה באים לידי טעות ש"כביכול אפי' בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם"28. צריכים איפוא להזהר מטעות זו, ולדעת שהעולם אינו מציאות לעצמו, וגם את הגשמיות צריכים לעשות כלי לאלקות.
*
ה. בהשגחה פרטית נקבע ששבת מברכים החודש הוא בחודש שלפניו, וכך גם שבת מברכים תמוז הוא בחודש סיון.
ענינו של חודש סיון – שהוא החודש של מתן-תורה. כלומר: לא רק ששי בסיון, כי אם כל החודש קשור עם מ"ת, אלא שבמיוחד הרי זה ששי בסיון.
וראי' לדבר – מדברי הגמרא29 "אוריאן תליתאי .. בירחא תליתאי", וכמרומז גם בתושב"כ30: "בחודש השלישי גו' באו מדבר סיני", היינו, שהחודש כולו קשור עם מ"ת.
ובחודש זה גופא הנה "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"31, היינו, שיש בכל יום ענין מיוחד שנפעל בנוגע למתן-תורה. ועד"ז בנוגע ליום זה – כ"ג בסיון, כדלקמן.
ו. אודות יום כ"ג בסיון מסופר במגילת אסתר – ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (כנ"ל) – "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחודש השלישי הוא חודש סיון בשלשה ועשרים בו גו' ויכתוב בשם המלך אחשורוש גו' פתשגן הכתב גו'"32.
וככל הענינים דתושב"כ שנתפרשו בתושבע"פ – מפורש בתרגום שני תוכן "פתשגן הכתב", ובין הדברים: "להגיד לכם על תמימות היהודים אשר הם אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'".
והנה, איתא במדרש33 ש"אחשורוש" קאי על הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו", שכן, כל ענין בתורה ישנו כפי שהוא ע"ד הפשט, רמז דרוש וסוד. וכיון שכן, הרי דברי התרגום שני צריכים להיות מתאימים גם לפי המדרש הנ"ל, היינו, שזהו תוכן "פתשגן הכתב" של הקב"ה.
ולכאורה אינו מובן: הרי הלכה שעשו שונא ליעקב34, וא"כ, איך אפשר לומר ש"היהודים .. אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד וכו'", בה בשעה ששונאים אותם?!
ז. ויובן בהקדם תורת הבעש"ט25 על הפסוק26 "כי תראה חמור גו' עזב תעזוב עמו":
"כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון בהחומר שלך שהוא הגוף, אזי תראה – "שונאך", שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלקות ורוחניות.
והענין בזה:
מבואר בתניא35 ש"גם שיהי' צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי .. שהגוף אינו יכול לסבול כו'".
כאשר הנשמה היתה למעלה – הנה גם בהיותה במדריגות שלמטה מאהבה בתענוגים, היתה בתכלית הדביקות והביטול כו', כמ"ש36 "אשר עמדתי לפניו"; ואילו בירידתה למטה – הנה גם במדריגת אהבה בתענוגים אינו בתכלית הדביקות, והוא עדיין בבחי' ישות. וכל זה – מצד הגוף.
וכיון שכן, הרי כאשר מתבונן בזה, אזי הוא והגוף נעשים שונאים היותר גדולים זל"ז, כיון שהגוף מונע אותו מחייו – מענין שנוגע לא רק לחיי עוה"ז, אלא לחיי עוה"ב.
ומזה מובן שמאמר הבעש"ט נאמר בנוגע לכל בנ"י – ככל ענין בתורה ששייך לכל בנ"י – גם לצדיקים הגדולים כמו הבעש"ט עצמו, כי, אע"פ שאצל הבעש"ט לא הי' הגוף מעלים על גילוי הנשמה, וגם הגוף עצמו הי' גוף קדוש, מ"מ, הרי זה "שונאך", כיון שאפילו "צדיק גמור .. לא יגיע למעלות דביקותו בה' .. בטרם ירידתו לעוה"ז", כנ"ל.
ואעפ"כ מסיים בכתוב "עזב תעזב עמו", וכפירוש הבעש"ט, שלא לשבר את הגוף ע"י תעניות וסיגופים, אלא לעבוד את ה' עם הגוף עצמו, וכמבואר בזה37, שע"י עבודת הגוף נעשה תוספת מעלה בהנשמה בעילוי גדול יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, והיינו, שמגודל הירידה מובן גודל העלי' שנעשית על ידה, עד כדי כך, שבשביל זה הי' כדאי שתהי' הירידה. וכל זה נעשה מצד הגוף.
ונמצא, שאע"פ שבתחילת העבודה הי' הגוף במעמד ומצב ד"שונאך", הנה לאחרי כן באים למעמד ומצב שנרגשת מעלת הגוף.
ח. וזהו גם הביאור ב"פתשגן הכתב" – ש"היהודים .. אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים וכו'":
אע"פ שבתחילה היו היהודים והגויים שונאים זל"ז (כמסופר במגילה), הנה לאחרי כן נעשה מעמד ומצב ש"היהודים .. אוהבים את כל העמים וחולקים כבוד לכל המלכים", כיון שעל ידם באים לתכלית העילוי, שהרי כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין38.
ועפ"ז מובן ענינו המיוחד של יום כ"ג סיון בשייכות למתן-תורה – שגם את הגשמיות יש לעשות כלי לאלקות.
* * *
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ועתה יגדל נא כח אד'.
* * *
י. כנהוג בעולם, הנה בימי הקיץ ממעטים בלימודים, ועד שסוגרים את בתי-הספר, ולא עוד אלא שגם במקומות שבהם לומדים בימי הקיץ, אי אפשר לדרוש מהתלמידים שילמדו כל כך, כיון שיש כאלו שנוסעים למחנות-קיץ וכו'.
ולכן נתייסדו מחנות-קיץ כאלו, אשר, ביחד עם עניני חיזוק בריאות הגוף, כמו בכל המחנות, לומדים בהם גם תורה, ומחנות אלו נקראים ע"ש הבעש"ט ("גן ישראל")39 – בהתאם לשיטת הבעש"ט שצ"ל "עזב תעזב עמו".
ומעלה יתירה במחנות אלו40 – כי:
כאשר הילד נמצא בסמיכות להוריו, הרי ישנם הורים שמתייחסים לילדיהם מתוך רחמנות שלא במקומה,
– ועד"מ שמצד גודל הרחמנות והחיבה מחבקים את הילד בחוזק כ"כ עד שמועכים אותו ("מ'צוקוועטשט אים") רח"ל –
וטוענים, שהילד עייף מהלימודים במשך כל השנה, ולכן אין לו ללמוד הרבה, ומהו שיעור "הרבה" – משער מישהו ש"מחמיר"...
וזוהי המעלה שבמחנות הנ"ל – שהילדים לומדים תורה כדבעי, כפי שצריך להיות ע"פ תורה, שהיא "תורת חיים", היינו, שהיא דואגת גם לחייו ובריאותו של האדם, שכן, לימוד התורה מביא חיזוק בריאות הנשמה, ובמילא גם חיזוק בריאות הגוף.
וכמו"כ ישנם מחנות-קיץ עבור ילדות, שכן, אע"פ שנשים פטורות מלימוד התורה בתור מצות תלמוד תורה, הרי גם הן צריכות ללמוד כדי לידע את הדינים שחייבות בהם, כמו כל מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין הזמן גרמא41, כולל גם החיוב במצוות יחוד ה', אהבתו ויראתו כו', וכמו"כ צריכות לידע יסודות היהדות בשביל חינוך הילדים והילדות שנתון בידם, וכיון שהסדר הוא באופן ד"חנוך לנער על פי דרכו"42, לכן נתייסדו מחנות כאלו גם עבור ילדות.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
יתן השי"ת שיהי' לילדים ולילדות קיץ בריא, וינצלו את הקיץ כדי לעשות מגשמיות – רוחניות, היינו, שע"י הקיץ יתוסף חיזוק בעניני תומ"צ.
ונקודה נוספת בזה:
ישנם כאלו שכאשר מדברים עמהם אודות הוספה בלימוד התורה, טוענים הם, שאין להם פנאי; כאן הוא עסוק בדאגת הפרנסה, וכאן הוא עסוק לדאוג בנוגע לילדו, כיצד מתייחס אליו המלמד, אם מנשקו או מלקהו...
אמנם, בימי הקיץ שאין מקום לדאגה זו – יכולים לנצל את הזמן כדי להוסיף בלימוד התורה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה למנהלי מחנה גן-ישראל, לחלק קצת על אתר (לאלו שיסעו למחנם), והשאר – לחלק במחנם, וכן נתן משקה למנהלי המחנה של הילדות. כמו"כ נתן משקה כדי לחלק לאנ"ש שבעיר.
כמו"כ נתן משקה עבור התלמידים דישיבת אחי תמימים דבוסטון, וצוה שינגנו ניגון, ולאחרי שניגנו הניגון "אימתי קאתי מר", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שהענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה" הוא ההיפך מ"קאַלעדזש", וזהו גם המענה על שאלת כמה מהתלמידים (והכריז בקול) – "נאָ קאַלעדזש", ואמר שיכריזו "נאָ קאַלעדזש" שלש פעמים, ואח"כ התחיל לנגן הניגון הנ"ל].
* * *
יא. בחודש תמוז הוא תוקף החום43, ולכן, כאשר רוצים להדגיש את גודל הקרירות של חמור, אומרים הלשון44 "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לי'". והיינו, שגם בתקופת תמוז שישנו ענין החום מצד "שמש הוי'"45 שמאיר בתקפו, הנה מצד חומר הגוף – "חמור" – הרי הוא עדיין במצב של קרירות.
אמנם, גם טבע הקרירות של חמור, צריכים לנצל בעבודת ה' – להיות בקרירות ביחס לענינים גשמיים.
האמת היא שצריך להיות חמימות והתלהבות – "קאָך" – בקדושה. אבל, אם מצד טבע הגוף אין לו התלהבות בקדושה, צריך עכ"פ לפעול קרירות בעניני העולם.
כיצד פועלים קרירות זו – הרי זה קשור עם מצות ציצית שבסיום הפרשה:
ישנו פתגם מהבעש"ט בענין ציצית – "כשמניח הטלית יראה את התכלת, פירוש שתפול עליו יראה"46.
ואינו מובן: מדוע מדבר הבעש"ט אודות ענין התכלת שאינו מצוי בזמן הזה? ובפרט ע"פ מ"ש בכתבי האריז"ל47 בביאור הטעם מדוע אי אפשר שיהי' תכלת בזמן הזה?
והביאור בזה – שאותו ענין שהי' נמשך פעם ע"י תכלת, נמשך גם היום, אלא שנמשך ע"י חוטי לבן.
והרי ענין התכלת הוא כמארז"ל48 "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד". ולכן, כאשר מתבוננים בזה, ומתבוננים בענין האדם שעל הכסא כו' – אזי תפול עליו יראה כו'.
והנה, טבע היראה – שפועלת כיווץ, ולכן, הרי זה מבטל את העריבות ("געשמאַק") וההתלהבות ("קאָך") שבענינים הגשמיים.
וכיון שיראה תתאה היא כלי ליראה עילאה49, הרי יראה זו שמביאה קרירות בגשמיות, יביא סוכ"ס גם את ההתלהבות בקדושה.
ומובן, שהעדר ההתלהבות בענינים גשמיים אינו מונע השפעת הגשמיות בפועל, ואדרבה, שנמשכים כל ההשפעות גם בגשמיות, ללא מניעות ועיכובים, וכמבואר50 בענין הכהונה ומקל שקדים (שעל זה מדובר בפרשה שלאחרי פרשת ציצית – פרשת קרח), שההמשכה היא באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו"51.
הוסיפו תגובה