בין ספרד ואשכנז: הכירו את חכמי פרובנס

בפרקים הקודמים עסקנו בשני מרכזי התורה הגדולים ובחכמיהם הבולטים – של צרפת ואשכנז מזה ושל ספרד מזה. בפרק זה נתמקד במרכז תורני חשוב נוסף שהגיע לידי רנסנס ולידי שגשוג ופריחה במאה ה12 – הוא המרכז התורני בפרובנס.

בזמננו פרובנס הוא המחוז שגבולו המערבי נהר הרון על שיפולי האלפים. אולם כשאנו מדברים על פרובנס העתיקה, הכוונה היא לא רק לאזור זה בלבד אלא לדרום צרפת דהיום בכללותה: מגבול הפרינאים במערב ועד האלפים במזרח, בצפון עד קו טולוז.

בהיות חבל ארץ זה, פרובנס וקטלוניה, ממוקם בין חצי האי האיברי מדרום, צרפת מצפון והחומה האלפינית ממזרח, נתונים היו חכמיו להשפעה כפולה, בעלת מגמות בסיסיות שונות ואופי שונה לחלוטין: מן הדרום הספרדי ומן הצפון הצרפתי וגם מהסגנון האשכנזי הייחודי. במידה רבה אפוא ניתן לומר כי פרובנס היה סוג של גשר לשני עולמות שלא נפגשו, שהועשר מעושרם של שניהם ותרם תרומה עצומה להעמקת לימוד התורה בעמנו והעברת המסורה מדור לדור תוך שכלולה והאדרתה של התורה בבחינת "יגדיל תורה ויאדיר".

במשך כל המאה ה-12 מתאפיין המרכז התורני בפרובנס בתסיסה יצירתית פורייה שהפך את המקום למרכז רוחני רב-אנפי. גדולי התורה שהצמיח מרכז תורה זה העמידו יצירה תורנית מדרגת חשיבות ראשונה במעלה, ובמאמר זה, במסגרת מבטנו אל מרכז תורה חשוב זה במאה ה-12 נתמקד בשתי דמויות חשובות ביותר בעולם התורני לדורותיו – רבי אברהם בן רבי יצחק (ראב"י) אב"ד לוניל, ורבינו זרחיה הלוי בעל המאור, שהוא אחד החיבורים החשובים והנלמדים ביותר על התלמוד (ועוד נשוב לגדולי ישראל מחכמי פרובנס בפרקים מאוחרים יותר).

היהדות בפרובנס: ימי בראשית

ראשית התיישבותם של יהודים בפרובנס נעוצה לפי האגדה עוד בתקופה שלאחר חורבן בית שני1 . היהודים שהגיעו לאזור כבר בתקופה הרומית, הגיעו כנראה כחלק מהתפוצה היהודית ברומי באזור אגן הים התיכון. יוספוס פלביוס מתאר את הגליית בני משפחת הורדוס לגאליה, מערי פרובנס. יש עדויות מימי הביניים על האופן בו יהודי פרובנס תפסו את ההיסטוריה העצמית שלהם. יש סיפור על אנייה שיהודים הועמסו עליה בזמן כיבוש ירושלים בידי טיטוס ואספסינוס וכעונש הקיסר שם יהודים מירושלים על ספינות בלא רב חובל והשיט את הספינות בים. הן הגיעו לבורדו וארל (אחת מערי הנמל החשובות בפרובנס) ושם עלו על היבשה. מוצאים את האגדה הזו בסידור תפילות מהמאה ה-15. מסופר שם עוד שהשליט קיבלם בסבר פנים יפות, אלא שאחר כך התחלף השליט וגזר גזירות, ואז חיברו את תפילת "והוא רחום" והגזירה התבטלה, ובעקבות מעשה פנו יהודי פרובנס לקהילות ישראל לכלול את הפסקה "והוא רחום" בתפילה.

אי אילו ידיעות של ממש על יהדות פרבונס קיימות כבר מהמאה הרביעית לספירה ואילך, אולם על החיים הרוחניים של יהודי פרובנס במשך כל הדורות הללו אין לנו ידיעה מוסמכת.

ראש הישיבה המתועד הראשון הוא רבי יעקב ב"ר משה ב"ר אבון מסוף המאה העשירית, "ויש להניח שאם בסוף המאה העשירית קם ראש ישיבה מפורסם, הרי קדמו לו דורות של לימוד והוראה". מעמדם של ראשי הישיבות בפרובנס היה מעין זה של ראשי הישיבה בבל, ובמקור פרובנסי אנו מוצאים כתוב: "והיו בנרבונה חכמים גדולים ראשי ישיבה נסמכים ונשמעים לנשיאות כמו ראשי ישיבות שבבל לראש הגולה" (הוספה לספר סדר הקבלה). הם זכו אף לתואר "גאונים" לא רק בפיהם של חכמי פרובנס, אלא גם בפי חכמי אשכנז וצרפת ואפילו בפי חכמי ספרד.

נרבונה הייתה "עיר קדומה לתורה", ויש לנו עדויות רבות מגדולי התורה שחיו בה ולימדו בה ומפעילות תורנית מלאת חיות וברמה גבוהה ביותר שהתקיימה בה בזמן ההוא. אולם נרבונה לא הייתה העיר היחידה בפרובנס שהתקיים בה מרכז תורני תוסס. ישנן ידיעות גם על מקום תורה אחר – ארלדי, אחת הקהילות העתיקות ביותר של פרובנס, שלפי האגדה היא אחת משלוש הערים שבה נתיישבו יהודים לאחר החורבן ושבמאה העשירית הייתה קהילה מרובת אוכלוסין. מלבד ארלדי היו מקומות נוספים של תורה בפרובנס – למשל לוניל, שהייתה אף עיר גדולה לתורה ולחוכמה.

איזור ביניים

מלכתחילה דרכי התורה של חכמי פרובנס היו דומות לאלה של חכמי צרפת ואשכנז ושנות בהחלט משבילי התורה והחוכמה של חכמי ספרד. עד לימיו הר"י מיגאש (שעל דמותו הגדולה עמדנו בפרק הקודם), אין למצוא רמז ליחסים כל שהם בין חכמי פרובנס לחכמי ספרד. קשרי התורה המרכזיים וההדוקים שקיימו חכמי פרובנס היו עם חכמי צרפת, אשכנז וחכמי איטליה2 .

שלא כמו בספרד אלא כמו בצרפת ואשכנז, חיי התורה של חכמי פרובנס עד המאה ה-12 היו מרוכזים סביב מדרש התורה וקביעת ההלכה בלבד. ר' יהודה איבן תיבון מתאר זאת בכותבו: "גם בארצות אדום [במקרה זה כוונתו לפרובנס] הייתה פליטה לשאר עמנו. היו בהם חכמים גדולים בחכמת התורה והתלמוד מימים קדמונים, אך לא מתעסקים בחוכמות אחרות מפני שהייתה תורתם אומנותם...". ור' אברהם איבן דאוד מעיד על חכמי נרבונה: "שהאירו את התורה בחומש, במקרא, במשנה, בתלמוד ירושלמי".

האמפיתיאטרון הרומאי מתקופת חורבן בית המקדש

הבדל נוסף שמצביע עליו הרב בנדיקט בין מרכז התורה בפרובנס לזה שבספרד, הוא זה: חכמי ספרד, עסקו בעיקר באותם סדרים, הסוגיות והעניינים שחיי היום-יום קשורים היו בהם; לעומת זאת, חכמי פרובנס, שלא עסקו בחוכמות חיצוניות, ראו את כל עולמם בידיעת התורה והתלמוד וכל זמנם וליבם היו נתונים להעמיק חקר בחכמת התורה לכל סוגיה. אגדה, הלכה, מדרש ותלמוד.

אולם, על אף הקירבה בזמן ובמקום, כמו גם בגוף תהליך היצירה ואף בתכניה, לתלמודם של בני אשכנז וצרפת הצפונית, אין סיגנון הדיבור ובעיקר: תואר האישיות הרבנית בשני המחוזות מגיעה לידי תלות של ממש, למרות ההשפעה העמוקה. פרשנות התלמוד הפרובנסאלית אינה בגדר ספרות "תוספות" בשום אופן. למרות היניקה הישירה במשך כל המאה ה-12 והדמיון הרב בדחף האינטלקטואלי ובטכניקה הלימודית, מה שיצרו גדולי פרובאנס איננו בגדר "תוספות" במובנו הרווח של המושג, אלא מפעל מקורי ושונה לחלוטין, וגם גורלו ההיסטורי שונה מגורל ה"תוספות" – התוספות כבשו הלבבות ומילא את חלל עולמם של לומדי התורה בכל מקום, בעדו ספרי פרובנאס לא זכו מן שמיא לכך, ולמן המאה ה-14 כמעט ולא נודעו יותר במקורם, עד שלקראת מאה העשרים רבנים וחוקרים כאחד הביאו להדפסה כמעט מליאה של כל החומר התורני שהיה גנוז בכתבי יד.

שני מחנות

בראשית המאה ה-12 הצטרף חלקה הגדול של פרובנס למדינת קטלוניה שעמדה תחת שלטונו של הנסיך מברצלונה. על ידי כך התהווה קשר בין חכמי ברצלונה לבין חכמי פרובנס. חכמי קטלוניה ניסו להחדיר לפרובנס משהו מן הידיעות הרחבות שאפיינו את יהדות ספרד.

רבי אברהם בר חייא, אחד מחכמי ברצלונה ששהה בפרובנס מספר בפתיחתו לספרו "חיבור המשיחה והתשבורת": "חכמת המניין [=החשבון] אינה קשה להבין ורבי בני אדם מבינים ממנה מעט ורגילים להשתמש בה, ומפני זה אין אדם נזקק חבר בה חיבור בלשון הקודש חכמת השיעור כמו כן... וראיתי רוב חכמי דורנו בארץ צרפת אינן בקיאין במדידת הארצות... אבל הם מזלזלים בדבר זלזול גדול ומחלקין את הקרקעות בין היורשין והשותפין לפי אמידה וגוזמא ובאין במעשה הזה לידי עון ואשמה".

כך אפוא חכמים קאטלוניים דוגמת רבי אברהם בר חייא הנזכר, רבי יהודה בר ברזילי מברצלונה ורבי יצחק הלוי מגירונה הגיעו לפרובנס והשפיעו שם מתורתם.

לאט לאט החל מתרקם קשר בין חכמי פרובנס לחכמי ספרד עצמם ולא רק לחכמי קטלוניה. התעודה הראשונה המספרת על התהוות קשרים אלה היא מכתבו של רבי יוסף איבן מיגאש, ראש ישיבת לוסינה, אל חכמי נרבונה – איגרת שנכתבה בידי רבי יהודה הלוי בראשות המאה ה-12. הסיפור שעמד ברקע כתיבת המכתב היה בואו של ישיש אחד מפרובנס לספרד והביא באמתחתו המלצות מחכמי נרבונה. הישיש כה עורר את התפעלותו של הר"י מיגאש, עד שהאחרון גילה רצון להכיר את ממליציו. הוא פנה אליהם במכתב נלהב שבו קורא להם בשם "מרי גלויות" [=אדוני הגולה], מצטער שהם רחוקים ממנו ובלתי ידועים לו, ומבקש מהם שישלחו לו העתקה של פירוש לסדר קודשים.

הקשרים הללו הלכו והתחזקו, צעירים שהפכו אחר כך גדולי תורה מבפרובנס הלכו ללמוד בספרד ולהפך, והחלו קשרי נישואים בין יהודי שתי הקהילות.

התחממות הקשר הזה בין שני המרכזים הגיעה לידי מפנה עם בוא השואה הגדולה על יהדות ספרד כאשר פלשו המואחדיון על ארץ זו. היהודים שחיפשו מקלט, פנו למקומות שונים. חלקם לצפון אפריקה, וחלק גדול מהם ובהם טובי החכמים, כמו למשל רבי יהודה איבן תיבון, פנו לפרובנס.

פליטי ספרד הביאו לידי מפנה בחיי הרוח של יהודי פרובנס לא רק בנושאי הלימוד – כי הם לא רק גילו אפיקים חדשים של שאר החוכמות, הם לא רק כיוונו את פרשנות התורה של יהדות פרובנס לאפיקים חדשים, אלא הם גם הטביעו את חותמם על נשמתה של יהדות פרובנס והביאו לידי שינוי יסודי במערכת ההלכה של קהילה זו.

כך קרה שנוצרו בפרובנס שני מחנות – האחד שנטייתו הברורה כלפי ספרד ומורשתה, ובראשה עמד בין היתר אחד מגדולי אותו דור – רבי אברהם ב"ר יצחק (ראב"י) אב"ד לוניל; והאחרת שהושפעה עמוקות ממפעלם של בעלי התוספות הצרפתיים, ובראשה עמד רבי זרחיה הלוי בעל ספר המאור, מגדולי מפרשי התלמוד לדורותיהם.

נעמוד קצת על דמותם ויצירתם של שני גדולי עולם אלה.

ר' אברהם ב"ר יצחק, "הראב"ד השני"

רבי אברהם ב"ר יצחק (הראב"י ויש מכנים אותו הראב"ד השני) נולד בערך בשנת 1085. הוא היה תלמידם של ר' יצחק בן מרואן – ראשון לחכמי פרובנס שיש לנו ידיעות של ממש לגביו, של ר' משה ב"ר יוסף (רמב"י) מנרבונה, ושל רבי יהודה הברצלוני – שאצלו למד בספרד ותחת רושם תורתו ומסורותיו עמד כל ימי חייו.

ראב"י פעל שנים רבים כאב בית דין וראש ישיבה בערים לוניל ונרבונה, ורבים מחכמי הדור הבא בפרובנס היו תלמידיו. הוא חיבר פירוש על כל הש"ס, ופירושיו נזכרים בדברי הרמב"ן, תלמידו רב זרחיה הלוי, ורבינו ניסים מגירונדי – אך כולם אבדו מלבד הפירוש למסכת בבא בתרא שנדפס בשנת תשמ"ב בניו יורק.

ספרו היותר נודע של רבי אברהם ב"ר יצחק הוא ספר האשכול. ספר האשכול הוא אחד הניסיונות החשובים שנעשו אחרי הרי"ף לסדר הלכות פסוקות לפי סדר העניינים (סדר היום והזמנים) ולא לפי סדר המסכתות. הפסקים בנויים בצורה כזאת שהוא דן בסוגיות הגמרא הרלוונטיות, לפעמים אף מפלפל בהסבר העניין, אבל הכל בדרך קצרה כדי להסיק מן הסוגיה פסק הלכה.

הספר עשיר מאוד בתשובות הגאונים ופסקיהם שאינם נמצאים בשאר מקורות, וניתן למצוא ב"אשכול" גם נוסחאות שונות בתלמוד הבבלי, הירושלמי, תוספתא ומדרשים שאינם מצוים בנוסח שלנו.

כרבו רבי יהודה ברצלוני, גם בעל האשכול מקבל על עצמו כתשתית הלכתית יסודית את הרי"ף, ובמקרה של האשכול ניתן לומר שהוא ממש מבוסס על הרי"ף באשר העתיק כטקסט יסודי את הרי"ף, אלא שבדרך כלל קיצר ותמצת את לשון הרי"ף והוסיף את חידושיו, הארותיו ופסקיו. יש מקומות שבהם לא היה לו מה להוסיף והוא כותב מפורש: "בהלכות בשר בחלב וחלב שחלבו גוי לא מצאתי חידוש אלא הכול כמו שכתוב בהלכות הגאון רבנו יצחק ז"ל", וכך גם במקומות נוספים.

ספר האשכול (לפי כתב היד של מהדורת אלבק) אינו מקיף כל ההלכות שבש"ס אלא כולל ההלכות של איסור והיתר, כעין טור חלק אורח חיים וקצת מחלק יורה דעה. מתחיל הוא מסדר היום – תפילה וקריאת שמע וכל ההלכות והדינים הנוגים בבית, ועובר לאיסור והיתר, שחיטה, טריפות ומאכלות אסורות ומסיים בהלכות אבלות.

למעשה, הספר מיוסד על שלושה עמודי עולם – כלשונו של המחבר – על רבנו חננאל, על הרי"ף ועל הרשב"ם (בן גילו של המחבר), וכאן בא לידי ביטוי אופיו הייחודי של מרכז התורה הפרובנסיאלי המתווך בין שני מרכזי התורה הגדולים – הספרדי והאשכנזי. אכן, כאמור לעיל, אצל ראב"י בולטת העדפת המרכז הספרדי. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבאופן כללי הריהו מכריע מתוך יחס של התבטלות עמוקה כמו הרי"ף, בעוד שעל הרשב"ם אין הוא מהסס לחלוק, לבקר ולדחות.

רבי זרחיה הלוי, בעל המאור

לא כן הייתה דרכו של רבי זרחיה הלוי בעל המאור. בהחלט, הרז"ה מתייחס בכבוד גדול ביותר לרי"ף, והוא מעיד עליו "שלא נעשה חיבור יפה כמוהו בתלמוד מאחרי חתימתו". יחד עם זאת, אין הוא נושא פנים להלכותיו של הרי"ף עצמן והוא מעבירן תחת שבט הביקורת ומנתחן בסקירה עמוקה וחריפה ובחידוד שכל מצוין במינו.

קטע מהקדמת בעל המאור

הרז"ה נולד בגירונה שבקטלוניה ועבר לנבורנה, אולם אין לנו ידיעות מרובות על התאריכים ועל הפרטים השונים הכרוכים במעבר זה. אבל ברור לגמרי כי בהיות הרז"ה כבן עשרים כבר היה בנרבונה ודן בהלכה עם רבי אברהם ב"ר יצחק הראב"י אב"ד, שעל דמותו ויצירתו עמדנו בקצרה בסעיף הקודם. בקונטרס דברי הריבות (עמ' קיג) כותב הרז"ה: "ואני זכור כשהייתי כבן עשרים כתבתי בהם לפני הרב ר' אברהם ז"ל והודה לדברי". מכאן אנו גם יכולים להסיק כי לא היה הרז"ה תלמיד רגיל בפני ראב"י אב"ד. לפי השערת תא שמע, הרז"ה הגיע מספרד לפרובנס ככל הנראה באותה תקופה, כלומר בהיות הרז"ה כבן עשרים ובידו כבר חיבור הלכתי מגובש על הלכות שחיטה וטריפות. עובדה זו מסבירה את פשר יחסו הביקורתי כלפי הראב"י אב"ד, משום שהוא הגיע לבית מדרש ראב"י כאשר הוא בוגר ומגובש בעולמו הרוחני התורני. עם זאת אין ספק, שהרז"ה למד הרבה בבית מדרשו של ראב"י ורבות מתורות רבו זה משוקעת בספרו המאור.

בין השנים 1145 – 1150 הגיע הרז"ה מנרבונה ללוניל, שם שהה רוב ימי חייו, כשבסף ימיו חזר לגירונדה שם נפטר. בלוניל כתב את ספר המאור, ועיקר שיגו ושיחו התורני התקיים עם חכמיה. הוא למד יחד עם רבי משה בן רבי יהודה – אביו של רבינו משולם בעל ספר ההשלמה, והייתה לו ידידות עמוקה עם רבי יהודה איבן תיבון (עמו גם נועץ בענייני כתב, לשון וסיגנון).

רבי זרחיה הלוי עמד בלוניל בראשות ישיבה גדולה, ומשם ניהל את פולמוסו רב השנים עם הראב"ד מפוסקייר, פולמוס שהיה מן המאורעות הרוחניים המרכזיים של תקופת פריחה תורנית זו שבפרובנס (יסוד הפולמוס הוא העדפתו והישענותו של רז"ה על תורת בעלי התוספות הצרפתיים, בעוד שראב"ד מפוסקייר כחמיו ראב"י אב"ד לוניל העדיף את תורת חכמי ספרד). הוא גם חיבר ספרים רבים בהלכה, דרכי לימוד התלמוד, פיוטים, ועוד ועולה בהם – לצד בקיאותו התלמודית גם השכלה רחבה במדעים ובפילוסופיה, וסגנון נהדר, קצר ובהיר.

ספרו העיקרי הוא, כאמור, ספר "המאור", שהיה לאחד הספרים המרכזיים בעולמו של תלמוד. הספר נדפס יחד עם התלמוד כבר בוונציה בשנת שי"ב, וכך עד היום בכל מהדורות התלמוד, כספר השגות על הרי"ף – למרות זאת, זאת טעות. הספר הוא קובץ פירושים לסוגיות קשות ונבחרות שבתלמוד, שחלק ניכר ממגמתו היא להראות כי מגוון האפשריות הגלומות בסוגיות הוא רב ומגוון ועל כן אין לקבל את הכרעתו של הרי"ף כהכרעה סופית מוחלטת אלא יש לחזור ולעיין בסוגיות עצמן, על כל המכלול הפרשי המלווה אותן.

לכל אורכו של הספר בולטת שליטתו המוחלטת של רז"ה בכל דרכי הפרשנות לתלמוד שקדמוהו – פירושי רש"י ורבנו חננאל, המסורת הפרובנסיאלית הקודמת לו, הכרעות הרי"ף, פירושי הר"י מיגאש. אכן, שליטה זו הריהי כולה מתוך הכרה מצוינת של המפנה הלמדני המכריע שהתרחש כשנות דור אחד לפניו בצרפת על ידי בעלי התוספות הראשונים, ורבנו תם בראשם, שתחת השפעתו העמוקה עמד רבינו זרחיה הלוי כל ימיו ואת תורתו העדיף באופן ברור על פני כל יתר המקורות החשובים האחרים.

הספר נכתב במשך זמן רב ולא הופץ, מחוץ לחוג קטן של ידידים ותלמידים, עד סמוך לסוף ימיו של המחבר. כך נתאפשר למחבר לטפל בספרו כל העת, ובמידה שהיה עליו לחזור בו מדבר זה או אחר, עשה כן בטופס הפרטי שלו, שטרם יצא מביתו, ותיקן כל מה שהיה טעון תיקון. כאשר יצא הספר לחוץ ועמד לפני הלומדים, היה תוכנו סגור ובדוק לחלוטין, ואין זה פלא אפוא שהוא מתייחד בדייקנות וברמת זיקוק וניפוי שאין דומה להם. הסיבה היא פשוטה, כי עבר על ספרו בנפה אחר נפה, כדי להשיג תוצאה מדויקת כזו. אחד הדברים המופלאים שמוצאים בספר המאור הוא הקפדתו שלא לחזור בו בשום מקום בספרו.

***

עמדנו במאמר זה על מרכז תורני חשוב שעמד בין שני מרכזי התורה הדומיננטיים של העולם היהודי בזמנו – ספרד מזה וצרפת ואשכנז מזה. מרכז התורני בפרובנס שהחל משגשג באמצע המאה ה-11 הביא דגם חדש לעולם התורני, דגם שמאחד בין זרמים שונים במחשבה ובפסיקה היהודית, ושהוסיף קומה חשובה נוספת במסירת התורה והתפתחותה מדור לדור.

הדגמנו באמצעות שתי הדמויות הגדולות של פרובנס באותה תקופה – ראב"י אב"ד לוניל ורבי זרחיה הלוי – את שני המחנות שבתוך פרובנס גופא, זה הנוטה לכיוון ספרד וזה הנוטה לכיוון צרפת, וכך קיבלנו זווית חדשה בעולמה של תורה באותן שנים.

למעשה, עליית המרכז הפרובנסיאלי בא בד בבד עם ירידת המרכז בצפון ספרד, שנפגע קשות כתוצאה מהשתלטות הכת הברברית הרדיקלית האיסלאמית ה"מוחדיאון", מה שמביא אותנו לנקודת הזמן ההיסטורית שבה נולד אחד מענקי היהדות בכל הדורות – רבי משה בן מימון.

לכתיבת במאמר זה נעזרתי במקורות הבאים:

· הרב ב"ז בנדקיט: מרכז התורה בפרובנס.

· תולדות הפוסקים ח"א עמ' 149; 181.

· הספרות הפרשנית לתלמוד ח"א פ"ו.

· רבנו זרחיה הלוי ובני חוגו.