פירושו של רש"י הוא הפירוש המרכזי והיסודי על התורה זה כתשע מאות שנים, פירוש שהפך חלק בלתי נפרד מלימוד פסוקי המקרא. הן ילדים קטנים ב'חדר', והן תלמידי חכמים ואנשי תורה בוגרים, נזקקים לפירושו תמידים כסדרם.

רבי יהודה כלאץ, שעבר מספרד לצפון אפריקה במחצית השנייה של המאה ה-15, סיפר כי בנדודיו במלכות גרנדה התבקש ללמד חומש עם רש"י. "כבר נמשך המנהג", הוא מעיר בדבריו, "בכל ישראל להתחיל המתחילים [כלומר עם להתחיל עם הנערים המתחילים ללמוד] בקריאת רש"י".

ובאמת, קשה לדמיין מפעל פרשנות כה מונומנטלי של אדם יחיד שנשאר חי, רענן ורלוונטי במשך תקופה כל כך ארוכה, ואשר יצר ז'אנר פרשני מיוחד בספרות התורנית שעודו פרה ורבה גם בימים אלו ממש.

למעשה רש"י פתח בצרפת אסכולה חדשה של לימוד, "לימוד הפשט", שבמרכזה עמדו רבי יוסף קרא, הרשב"ם, רבי יוסף בכור שור ואחרים. גם פירושי "בעלי התוספות על התורה" נבנו במקרים רבים סביב דברי רש"י אשר שימשו להם כנקודת מוצא; ורבי יהודה בן אלעזר (הריב"א, מבעלי התוספות) פותח את פירושו על התורה "מנחת יהודה" כך:

"זה הספר המורה להבין דברי ר' שלמה [כלומר, רש"י] אשר בנימוקי תורה שבכתב אשר נעלמו מעיני רבים דרכיהם ולהבין המקראות הקצרים בלשונם... לכן מלאני לבי לחבר זה הספר להיות אחד למען יאירו עיני ולבי בדברי ר' שלמה אשר לשונם קצרה".

אך התחום הפרשני-התורני החדש לא היה נחלתה של צרפת בלבד. במשך הדורות נכתבו מאות חיבורים על פירוש רש"י. בין מחבריהם נמנים גדולי חכמי ישראל וענקי הדורות, בהם מהר"ל מפראג ("גור אריה"), רבי מרדכי יפה בעל הלבושים ("לבוש האורה"), רבי דוד הלוי סגל בעל הט"ז ("דברי דוד"), רבי אליהו מזרחי, הרא"ם, שהוא מגדולי מפרשי רש"י, ועוד רבים. חלק מדברי המפרשים המרכזיים לוקטו בספר "שפתי חכמים" שנתפשט בכל תפוצות ישראל, בשלמותו או בגרסתו המקוצרת: "עיקר שפתי חכמים".

לאמיתו של דבר, כאשר רש"י כתב את הפירוש הכול היה נראה אחרת. בעוד לפירוש רש"י על התלמוד כבר קדמו פירושיהם של רבינו גרשום מאור הגולה ותלמידיו; הרי שכתיבת פירוש מקיף ושיטתי למקרא הייתה מעשה של חדשנות. איש לפני רש"י לא עשה זאת1 .

עותק של חומש עם פירוש רש"י, שנדפס באמסטרדם בשנת 1749
עותק של חומש עם פירוש רש"י, שנדפס באמסטרדם בשנת 1749

ראשוני, בזמן ובמעלה

לא רק שהחיבור היה ראשון, הוא גם היה – ונותר – ייחודי ומקורי. הפירוש זכה לכזאת תהודת עולם לא מפני שהיה הראשון מסוגו שהתחבר ביהדות אשכנז מן הבחינה הכרונולוגית, אלא מפני שנודעת לו ראשוניות ומקוריות במעלה.

פירושו של רש"י על התורה מלוקט ברובו ממדרשי חז"ל – מהתלמוד ומספרות המדרש לענפיה, כשהכוונה היא הן למדרשי ההלכה והן למדרשי האגדה. רק מיעוטו, כשלושים אחוז בהערכה גסה, כולל את חידושיו של רש"י עצמו (העוסקים בעיקר בענייני לשון).

אולם כמובן אין בפסקה הקודמת כדי להפחית מן העוצמה ומן הייחוד הפרשני הטמונים בפירושו של רש"י, משום שמלאכה זו עצמה נעשתה ברגישות ובשימת לב מיוחדת. ברי כי רש"י הקדיש תשומת לב רבה ביותר לבחירת המדרשים שנכנסו לפירושו, וגם אם לא תמיד שיקוליו של רש"י גלויים לעין, הרי שלדעת הכול, לרש"י היו אמות מידה קפדניות שעל פיהן בחר את הפירושים מתוך המקורות הרבים שעמדו לפניו (ולא מעט מן הפרשנים נושאים ונותנים באשר לאמות מידה אלו וליישומן).

זאת תהא אפוא טעות גדולה לראות בפירוש רש"י לתורה ספר של לקט בלבד, כי בליקוט המדרשים המובאים בפירושיו עשה רש"י עבודה פרשנית גדולה וחשובה. לאחר שיקול זהיר בחר רש"י ממדרשי חז"ל את אלה שנראים לו הולמים את מטרתו. לאחר בחירת המדרש המתאים עמדה בפני רש"י שאלת ניסוחו. לעיתים קרובות ביותר הוא עיבד את נוסח חז"ל, השמיט חלקים מן המשא ומתן שדברי החכמים, הוסיף וגרע מילים או שינה את נוסח המדרש, אך לכל שינוי, הוספה או הפחתה מטרה פרשנית מובהקת שנועדת להעניק נופך חדש בפירוש. מלאכה של השוואה בין ה"ציטוטים" של רש"י למקור, יגלו לבודק במהירות איזו מלאכה עצומה עשה רש"י בעבודתו ועד כמה טבוע חותמו האישי בפירושו.

פשוטו של מקרא

מה הייתה מטרתו של רש"י בפירושו? בכמה מקומות רש"י כותב את המשפט המנחה הבא: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".

על אף הצהרתו כי מטרתו וייעודו של פירושו היא להציג את פשוטם של המקראות, חלק משמעותי מאוד בפירושו שאוב מהעולם האגדי של חז"ל, וזאת גם במקרים שהדברים נראים רחוקים מאוד מן המשמעות הפשוטה של הכתוב. כך למשל על הפסוק "והיה עקב תשמעון2 " פירש רש"י: "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון", המילה "עקב" מתפרשת על-ידו כמצווה קלה שאדם דש בעקביו, למרות שהמשמעות הפשוטה של המילה היא "בעבור", כמופיע בתרגום וכפי שביארו כמה ממפרשי התורה.

מאידך, בפעמים רבות אחרות אין רש"י מקבל את דברי המדרש בנימוק שאין הדברים הולמים את פשוטו של מקרא. ויש שהוא כותב "לא ידעתי פירושו" אף במקומות שיש שפע פירושים מדרשיים, ונראה בעליל כי אין דעתו נוחה לפרש את פשט הכתוב על פי דרשות אלה.

היה מי שכתב לאור הקשיים, "חוסר העקביות" ו"חוסר ההלימה" שעולים במבט ראשוני ממקומות שונים – כי "את דברי רש"י שלפיהם הוא ירד לפשוטו של מקרא בלבד יש לראות כהצהרת כוונת בלבד, שהנחתה אותו בבחירת רוב המדרשים".

אך אני מרשה לעצמי לומר בזהירות כי משפט כזה יש בו יותר משמץ של עצלות המחשבה. את ה"הצהרת הכוונות" הזו רש"י לא כותב בהקדמה, במקום שבו מצהירים כוונות, אלא הוא עשה זאת מספר פעמים בתוך הפירוש עצמו כהנמקה פרשנית. אפשר ללמוד מכך בקלות כי רש"י התייחס לכך ברצינות לתכלית הפרשנית שלו כפי שהצהיר עליה.

אם רש"י – שלדעת הכול היה רגיש ביותר מבחינה פרשנית; שראה בתורה כמערכת שלימה ומגובשת שאין בה דבר מיותר או לא עקבי; שלשונו מדויקת, קפדנית ומדודה – כותב שפירושו לא בא לא לפשוטו של מקרא, כי אז יש לקחת את הדברים ברצינות. אין לנו שום סיבה לפקפק בכך ולהמעיט מערך הדברים.

דומני כי אין צורך להיבהל מקשיים ומפירושים שבהם ממבט ראשון נראה כי לא קיימת הלימה לכלל הגדול של "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", ובוודאי שאין לראות בהם חלילה רשלנות ו"חוסר עקביות". בדיוק לשם כך חנן אותנו אלוקים בכוח התבונה, ביכולת ההעמקה הפרשנית, ובתפארת היצירה. ואכן המאמצים שהושקעו לאורך הדורות בהארת ובהעמקת כוונתו הפרשנית של רש"י באים כאמור לעיל לביטוי בהיקף נרחב ביותר של חיבורים שעוסקים בפירושיו. עיון בספרות מגלה כי הקשיים ו"חוסר ההלימה" לא רק שניתנים להסבר, אלא שעיון מדוקדק וקפדני בלשונו של רש"י מגלה פנינים ופלאים הטמונים בתוך הפירוש המיוחד. די אם נפנה את הקוראים לשפע השיחות של הרבי מליובאוויטש שמנתחים מאות פירושי רש"י ומראים בגאונות מפליאה כיצד כל מילה מדוייקת – ועל כך בהמשך המאמר.

הרב אברהם אלאשוילי, שחיבר לאחרונה פירוש מקיף על פירוש רש"י בשם "אשל אברהם", סבור כי שאלת ההגדרה של פירוש רש"י עצמו תלויה באופן שבו מפרשים את המושג "פשט".

לדבריו, שנאמרו לי בראיון שערכתי עימו לפני כמה שנים, "כדאי לחדד את המושג "פשטן", בו מגדירים את אופיו של רש"י כשהוא מפרש את התורה. הרבה חושבים שהכוונה היא לפירוש הפשוט כפי מה שנראה בעיני הלומד מהמשמעות הראשונית של הפסוק. פשט במובן של המילה "פשוט" כשהיא עומדת בניגוד ל"עומק" או "מתוחכם". זאת אומרת, פשטני.

"אבל זה לא מדויק. כשאומרים "פשוטו של מקרא", הכוונה היא לפשט המסתתר בתוככי הלשונות של הכתובים – לפירוש הנכון, ההגיוני וההולם ביותר את תיבות התורה.

"כלומר, לפי של רש"י הפשט לא נקבע לפי מה שנראה אצל האדם הלומד כמשמעות היותר פשוטה - אלא לפי מה שנראה הכי פשוט על פי לשון הכתוב, בכל מילה ואות שבהם, ובלשון רש"י: "דבר דבור על אופניו", גם אם בעיני הלומד הפירוש המתיישב הכי טוב עם לשונות הכתובים ייתפס כרחוק מהפשט הנראה לעיניים. ובאמת, כאשר האדם יראה את כלל האילוצים וההכרחים שמביאים לפרש דווקא פירוש זה, הרי אפילו ילד בן חמש יאמר שזה הפירוש ההגיוני וההולם ביותר.

"ויש לפעמים שהפשט עצמו אין בו מספיק בכדי לפרש לגמרי את לשונות הכתובים, ואז נזקק רש"י לפירוש המדרש, שעל ידו מתיישבים היטב דברי הכתוב "דבר דבור על אופניו". ויתרה מזו, לפעמים הכתוב עצמו מכריח לדרוש אותו, וכלשון רש"י כמה פעמים: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", שבמקרה כזה הדרש הוא הפירוש היותר מתאים לדברי הכתוב. אבל גם אז, קובע רש"י, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"".

הרב אברהם אלאשוילי
הרב אברהם אלאשוילי

מאפייניו של פירוש רש"י

מתוך הדברים עד כה עלו כמה ממאפייניו של פירוש רש"י, המורכב ממכלול היבטים. נסכם אפוא בתמצית את העיקריים שבהם.

פשוטו של מקרא: רש"י מעיד על עצמו, "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בראשית ג, ח).

הפנייה לאגדה: לפעמים, כשהפשט עצמו אין בו די בכדי לפרש לגמרי את לשונות הכתובים, אז נזקק רש"י לפירוש האגדי שבמדרש, שעל ידו מתיישבים היטב דברי הכתוב "דבר דבור על אופניו".

הדקדוק הלשוני. למעשה, רש"י היה מראשוני הדקדקנים, וכל מילה במקרא נלמדה על ידו קודם כל במשמעותה מילולית, תוך השוואה עם מופעים אחרים של אותה מילה במקומות שונים בתנ"ך. אך גם הלשון הדקדוקי מושפע מכללות לשון הכתוב, ולכן אנו מוצאים פעמים שבמקום אחד מפרש רש"י מילה מסוימת במשמעות אחת לפי משמעות לשון הכתוב באותו מקום, ובמקום אחר מתפרשת אותה מילה עצמה במשמעות אחרת לפי עניין הכתוב באותו מקום.

"לעזי רש"י". ממבט שטחי נראה שלעזי רש"י נועדו להקל על יודעי הצרפתית בתקופתו. אולם בחינה מדוקדקת יותר מעלה, כי ללעזי רש"י יש משמעות עמוקה יותר, והן נועדו לסיוע בהבנת המקרא. יש ומילה אחת בודדת בצרפתית, כאשר מבינים את משמעותה המדויקת, חוסכת הסבר ארוך ומסורבל בלשון הקודש. במקרים כאלה השתמש רש"י באותה מילה (על נקודה זו עמד בהרחבה, בכמה היבטים, בספר "מעייני אגם", אנטוורפן תשס"ג).

מיצוי ודיוק לשוני: ניתן לומר בלא גוזמה כלל, אשר לכל מילה ברש"י יש תכלית ומשמעות. אין מילה מיותרת. מילה בסלע. והתכלית היא אחת: להסביר את הפסוק. בכל מילה שכתב, התכוון רש"י להסביר את לשון הפסוק, ולולי כתב מילה זו, היה חסר, לפי דרכו, בהבנת הפסוק על בוריו.

בית העלמין בעיר טרויש, שם קבור רש"י
בית העלמין בעיר טרויש, שם קבור רש"י

שיטתו של הרבי מליוובאוויטש בלימוד פירוש רש"י

מאז חודש תשרי תשכ"ה – עם פטירת אמו, הרבנית חנה עליה השלום – החל הרבי מליובאוויטש זצ"ל לשאת "שיעור תורני" על פירוש רש"י על פרשת השבוע במסגרת ההתוועדות של שבת. לאחר שהיה פותח בענייני דיומא ומשמיע מאמר חסידות לפני קהל המתכנסים, היה מקדיש שעה ארוכה לביאור דיבור אחד או שניים מדברי רש"י על הפרשה. בסך הכל ביאר הרבי לאורך השנים לפי שיטתו המיוחדת למעלה משמונה מאות קטעים של רש"י. חלק מהביאורים נערכו בפיקוחו על ידי צוות תלמידי חכמים והם מופיעים בסדרת "ליקוטי שיחות" על התורה, וחלקם הועלו על הכתב במוצאי שבת על ידי ה"חוזרים", ששיחזרו את דברי הרבי כמעט במילה במילה.

הרבי היה פותח בסדרה ארוכה של שאלות, ובמהלכן היה מקיף את פירושו של רש"י מכל צד: משווה את הדברים עם מקורם בתלמוד ובמדרש, עם דברי רש"י במקומות אחרים בפירושו ועם דעות מפרשים אחרים; דן בתוכן הפירוש ונושא ונותן בדברי פרשני רש"י העיקריים. אחר כך היה הרבי מדייק בכל פרט בכל תיבה – החל במלים שהעתיק רש"י מן הפסוק ב"דיבור המתחיל", ועד למראה המקום המדוייק שציין בפירושו. לאחר הפסק של ניגון היה פותח באמירת ההסבר. לרוב היה מציג בפתיחת דבריו הנחת יסוד מחודשת אחת או יותר, ומתוך העיקרון הכללי היה מיישב את כל הפרטים ופרטי הפרטים.

אף שבחלק מכללי הלימוד והניתוח צועד הרבי בעקבות גדולי מפרשי רש"י מן הדורות הראשונים, למעשה אין פירושיו של הרבי דומים לשום פירוש אחר, ואי אפשר לשייך אותם לאף אחד מן השיטות המוכרות והמקובלות. הרבי סלל לו דרך מקורית לגמרי ובביאוריו המפתיעים הוא יוצר סדר מופתי בשיטתו הכללית של רש"י ושופך אור צלול ובהיר על מאות קטעים מעורפלים ועמומים.

כללים יסודיים בפירוש רש"י על פי הרבי

מעיוניו של הרבי בפירושי רש"י ניבטת מסגרת של כללים מרכזיים ובסיסיים העומדים בלב השיטה הפרשנית הייחודית של רש"י. הרבי הראה כי מודעות למסגרת הכללים הזו בשעה שבאים ללמוד את פירושו של רש"י בעיון מגלה את הלכידות הפנימית ואת האופן הייחודי והבהיר שבו רש"י מפרש את פסוקי המקרא.

להלן מספר כללים לדוגמה (על פי הספר "כללי רש"י" עמ' 67 ומאמרו של הרב קפלן שציינתי אליו בהמשך):

1.

משמעות המושג "פשט" היא בדרגתו הראשונית והפשוטה ביותר, כלומר: כזה שגם הלומד הנמצא בדרגא הנמוכה ביותר של ידע והבנה צריך להבין אותו. לפי זה מכוון רש"י דבריו אפילו אל זה שרק החל צעדיו הראשונים בלימוד החומש והוא – ילד בן חמש, שעליו נאמר "בן חמש למקרא".

2.

כשמביא רש"י יותר מפירוש אחד – הרי שבכל אחד מהם יש קושי שאין בשני, אלא שהפירוש הראשון יותר קרוב אל הפשט.

3.

גם כאשר רש"י מביא "מדרש" או "אגדה" – אלו הם דברים הנוגעים לפשוטו של מקרא (לכן כותב רש"י "איני יודע" או "לא ידעתי" במקומות בהם יש קושי בפשוטו של מקרא, גם אם יש הסבר על פי מדרשי חז"ל, אלא שאינם על פי פשט).

היותו של פירוש פלוני "פשט" אינה נקבעת אפוא רק לפי טיבו של הפירוש עצמו. אף כי בוודאי, במקום שאפשר, מעדיף רש"י את הפירוש הקרוב אל המשמעות המילולית, הרי יש לך פירוש מילולי הרחוק מן הפשט הרבה יותר מן המדרש, שכן הקושי שהוא מעורר בהבנת הכתובים – קושי שכדי ליישבו נידרש לעתים למהלכים מפולפלים במיוחד – מרחיק אותו עשרת מונים מעולמו של "בן חמש למקרא".

לפיכך בורר לו רש"י מן התלמודים, מן המדרש ומן האגדה, את מה שנחוץ כדי ליישב את המקרא על פי פשוטו, שכן כתב בתחילת פירושו: "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו". ודייק הרבי: אגדה הבאה רק במקום שיש צורך ביישוב המקרא ("מיישבת דברי המקרא"), והמיישבת את המקרא לא בדרך הרחוקה מן הפשט, אלא "על אופניו" (על "כנו וסדר התיישבותו") של המקרא.

4.

רש"י מפרש את המקרא כך שהוא מבאר ומסלק כל קושי בפשוטו של מקרא. לפי זה, כאשר רש"י עובר בשתיקה על עניין מסוים או קושי בולט אין זאת אלא שהפסוק יכול להיות מובן למעיין – אם מידיעה טבעית וסביבתית, אם מפסוקים קודמים או מפירוש קודם של רש"י.

5.

כאשר רש"י בוחר לצטט את המקור בציון מקורו או בציון שמו של בעל המאמר – יש לכך הנמקה שקשורה לפשוטו של מקרא. הכלל הוא שרש"י היה קוהרנטי מאוד, ולא בכדי שינה מרגילותו (שלא לציין המקור או שם בעל המאמר) ויש בשינוי זה טעם וסיבה. בשיחות רבות הרבי הביא דוגמאות מרתקות לכך, ותקצר היריעה מלהביאן כאן.

6.

עם היות רש"י פרשן החותר להבנת פשוטו של מקרא – בפירושו טמונים גם ביאורים על פי פנימיות התורה, "יינה של תורה". גם כאן הביא הרבי בשיחותיו דוגמאות מופלאות למכביר.

***

לאמתו של דבר שיטתו של הרבי בלימוד רש"י על התורה היא עולם שלם בפני עצמו, ואני נגעתי לעיל בעניין רק על קצה המזלג. לסקירה מקיפה יותר, כדאי לפנות למאמרו של הרב יצחק קפלן שסקר את עיקרי שיטתו של הרבי בלימוד פירוש רש"י על התורה ("אור חדש בפירוש רש"י על התורה", בתוך: "השביעי", בהוצאת ספריית מעיינותיך); והצגת הכללים עצמם עם מבואות והדגמות רבות מפורטים בהרחבה בספר "כללי רש"י" מאת הרב טוביה בלוי (באחרונה התבשרנו כי מהדורה שלישית ומורחבת של הספר עתידה לראות אור בקרוב).