בשני הפרקים הקודמים בסידרה זו עסקנו בשני אחים, שתי דמויות גדולות מעולם הבראשית של "בעלי התוספות" ומגדולי עם ישראל בכל דורותיו: רבי שמואל בן מאיר (הרשב"ם) ורבי יעקב בן מאיר (רבינו תם).

בפרק זה נשלים את מבטנו על בעלי התוספות תוך שאנו מתמקדים ב"יצירה התוספותית" עצמה, אופייה ודרכיה. במהלך עיוננו ניתן גם דעתנו לתהליך התהוותה של יצירה זו, ולדמותו של אחד מגדולי וחשובי מאות חכמים שחידושי תורתם היוו את הבניין של ה"היצירה התוספותית", מי שתרם תרומה מכרעת ליצירה אדירה זו בעולמה של תורה ובתולדות עמנו – הלוא הוא הר"י.

אהבת התורה אצל יהודי אשכנז בימי היצירה התוספותית

כפי שכבר יכולים היינו לראות בפרקים קודמים, מסירותם של היהודים באירופה המערבית וגרמניה ללימוד התורה במאות השנים של ימי הביניים הייתה עצומה. הראיה לכך מצויה בכל ספריהם. טול לידיך את התלמוד ותראה מצידו האחד של הטקסט את פירוש רש"י, ומצידו השני את התוספות. המעיין בפירושים למקרא, בספרי פסקים ובספרי שאלות ותשובות יודע שמבחינה כמותית בלבד עצומה היא יצירתה של יהדות אשכנז בתורה, לימודה ופירושה. וחשוב לזכור: קהילות אלו היו מעוטות אוכלוסין באופן יחסי.

זאת ועוד. בימי היצירה הגדולה של יהדות אשכנז וצרפת – שבה אנו עומדים במאמרנו זה – למן רבנו גרשום מאור הגדולה ועד לחתימת התוספות (בין המאה ה-11 למאה ה-14), היו הנוצרים באותן הארצות ברובם המכריע אנאלפביתים. רק הכמרים והנזירים ידעו קרוא וכתוב. ובאותה שעה עצמה ידעו כמעט כל הגברים היהודים באותם המקומות קריאה וכתיבה ורובם ידע פרק תורה, וזאת כמובן בשל מחויבתם העמוקה לתורה ולמצוות, זו אשר מחייבת את היהודי ללמוד תורה החל מגיל ינקות.

במאה ה-12 מעיד מלומד נוצרי: "היהודים, מתוך קינאת ה' ואהבת תורתו שולחים את כל בניהם ללמוד, כדי שיבינו בתורת ה'. היהודי, גם העני שבעניים, אם יש לו עשרה בנים ישלח אותם ללמוד בשביל הבנת תורת ה'; ולא רק את הבנים אלא גם את הבנות".

הישיבות של טרוייש ושל ורמייזא (וורמוס), מגנצא ושאר קהילות – שבתוכן נתגבשה היצירה התוספותית – היו מקומות של השכלה גבוהה לפני שנפוץ הלימוד האוניברסיטאי בהיקף כזה בין הנוצרים.

לימוד התורה ואהבתה החלו כמעט מן הרגע הראשון של חייו של הנער באשכנז ובצרפת. בידינו כמה עדויות מדבריהם של חכמי תורה בני אותה תקופה, והנה אחת מהן:

"מנהג לאחר המילה, לזמן קרוב שירצו, יאספו עשרה ויקחו חומש והקטן בעריסה מלובש כביום המילה בתפארת. ונותנין הספר עליו ואומרים: יקיים זה מה שכתוב בזה. ואומרים 'ויתן לך' וכל פסוקי הברכות עד 'ואז תשכיל'. וקסת וקולמוס נותנין בידו [של התינוק] כדי שיזכה להיות סופר מהיר בתורת ה'", (מחזור ויטרי, סי' תקז).

שם מצוינים מנהגים נוספים דומים בשלבים מאוחרים יותר בחיי הילד. הרי לפנינו ביטוי לחיבת התורה ואהבתה, שתחילתה בסמלים ופרסים חומריים, והמשכה בכך שהופכת להיות תנועת נפש פנימית.

מה הן התוספות?

מהן הן התוספות? זוהי יצירה קולקטיבית עצומה של מאתיים שנה שמפרשת את התלמוד באופן חדש לגמרי, מתוך ניתוח דברי התלמוד, בחריפות גדולה, הם מוצאים את הנקודה ההגיונית המופשטת יותר של הסוגיה ומתוך כך גם משליכים מן הדברים שנאמרים במציאות שבימי התלמוד אל המציאות בימיהם.

התפיסה היסודית שחודדה ואולי בעצם נתחדשה בבית המדרש של בעלי התוספות היא, שהתלמוד כולו – ולמעשה הספרות החז"לית כולה – היא קורפוס אחדותי. כל חלקיו של הקורפוס אחראים וערבים זה לא בזה באופן שלא תיתכן, מן הבחינה העקרונית, סתירה מהותית בעולם מושגיו ובמגוון עקרונותיו וכלליו.

כלי העבודה העיקרי של בעל התוספות היא מערכת ההשוואות התלמודית, שמכוחה מועלות לדיון שאלות וקושיות רבות ואשר המשא והמתן ההלכתי לפתרונן מעלה עמו תירוצים שונים ומסקנות הלכתיות מגוונות.

והיסוד המעמיד בשיטת הלימוד של בעלי התוספות הוא הוויכוח. את דרך הוויכוח למדו בעלי התוספות מן התלמוד אותו פירשו. כך אנו מוצאים את בעלי הדעות מתעמתים זה עם זה, מציגים את דעותיהם איש בפני רעהו, ונושאים ונותנים ביניהם בוויכוח חי כדי לדון יחדיו ולשכנע – ולהשתכנע – איש מטיעוני רעהו.

רבי יצחק הזקן – הר"י

כפי שאמרנו, היצירה התוספותית התהוותה במשך כמה וכמה דורות עד שהגיעה לגיבושה הסופי המופיע לפנינו (ועוד הרבה שלא מופיע לפנינו ונשאר ספון בכתבי יד שחלקם עודם מצויים במוזיאונים ובמכוני כתבי יד שליד אוניברסיטאות, ומהם שיצאו לאור בדורות האחרונים).

הרשב"ם היה משכבת הדור הטרום-ראשונה שבה עדיין קשה לדבר על היצירה התוספותית המוכרת לנו, אבל בהחלט ניתן לראות את הניצנים של קווי המחשבה והלימוד שיאפיינו בדורות הבאים את צורת תלמוד התורה בצרפת ואשכנז. פורץ הדרך הראשון הוא רבינו תם. לישיבתו, כפי שתיארנו במאמר הקודם, הגיעו נבחרים שבתלמידים מכל קצות אירופה ואת דרכו וחידושיו הפיצו על פני כל הארץ בשובם לביתם.

רבי יצחק הזקן (הר"י) מדמפייר, תלמידו המובהק ובן אחותו של רבנו תם, אשר ירש את שיטת הלימוד החדשה מרבו הגדול והנחילה לתלמידיו הרבים במשך עשרות שנות הוראה כראש ישיבת דמפייר – פתח דף חדש בתולדות לימוד התורה בצרפת, וממנה לכל ישראל.

אמו של ר"י הייתה בתו של רבי מאיר ונכדתו של רש"י. אשתו הייתה בת-נינו של רש"י, ר' יהודה ב"ר יום טוב. אף שלמד גם אצל דודיו הריב"ם והרשב"ם, רבו הגדול היה כאמור רבנו תם. אותו ליווה במשך תקופה ארוכה של חייו, שמר את מוצא פיו ועקב אחר מעשיו והליכותיו. הוא שימש לו כנראה עוזר ומזכיר, ובכל אופן השיב בשמו לשואליו. גם בעבור שנים הרבה, תמיד היה מוכן ר"י לבטל דעתו מפני דעת רבו, וכך הוא כותב באחד המקרים: "ומה שכתב רבינו יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס [לצורך כתיבת הגט] משל [רכוש] בעל... נראה כי לא היה צריך, אבל... טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש" (הלכות גט אשר יסד רבינו יצחק ב"ר שמואל, עמ' 132). וכשנתברר לו שאשתו של ר"ת נהגה כפי שנהגה על פי הוראת בעלה אמר: "ואם על פי קדוש עשתה אבטל קצת דברים" ( ספר פסקים, עמ' טו. וראה הגהות מיימוניות מאכלות אסורות סי' ה).

הר"י גם התעניין בתורת הסוד. יש בידינו עדות להתייחסות ישירה של הר"י לדברי רבי יהודה החסיד, ורבי אלחנן יצחק בן יקר כותב בסוף פירושו לספר יצירה, שלמד את הספר "לפני אדם שלמדו לפני רבנו יצחק זללה"ה".

ר"י הוא שיישם את עקרונות השיטה החדשה הלכה למעשה כטכניקה לימודית שיגרתית לאורך כל מסכתות התלמוד, והדגים את הפוטנציאל הלמדני הגלום בה. הוא הפך את השיטה החדשה מדרך המיועדת ליחידי סגולה ועילויים, לדרך רווחת שהפכה להיות צורת הלימוד הבלעדית בכל רחבי צרפת. תורתו מצויה כמעט בכל עמוד ממסכתות התלמוד (אם כי כמעט הכול מעובד מכלי שני, שלישי ואף רביעי ואין לנו כמעט דוגמא מזוהה ומקוימת של תוספותיו המקוריות כפי שכתבן הוא עצמו – ונעסוק על כך להלן).

עדות מעניינת מבית מדרשו של ר"י

על דרך הלימוד בבית מדרשו של ר"י נמסרה לנו עדות נאמנה ומעניינת. רבי מנחם בן הקדוש ר' אהרון ב"ר זרח, בעל ה"צידה לדרך", שהיה ממגורשי צרפת וחי בספרד במאה ה-14, מספר כדלהלן:

"ורבינו יצחק בן אחותו של רבינו תם הנודע בעל התוספות, אשר למד ולימד בישיבה, כי העידו לי רבותיי הצרפתים בשם רבותם כי נודע ונתפרסם, שהיו לומדים לפני ס' [60] רבנים שכל אחד מהם היה שומע הלכה שהיה מגיד, גם היה לומד כל אחד לבדו מסכתא שלא היה לומד חבירו, והיו חוזרים על פה. ולא היה מגיד רבינו יצחק הלכה שלא היה בפיהן בין כולם כל הגמרא בין עיניהם כאותה הגדה, עד שנתבררו כל ספיקות שבגמרא. וכל הלכה ומאמר תנא או אמורא שנראה היפך או סתירה במקום אחד, ישב ותיקן על אופנו" (צידה לדרך, הקדמה).

מה שמספר לנו פה רבי מנחם הוא, שר"י היה מוסר את שיעוריו לפני התלמידים, כשכל אחד מן התלמידים התמחה והתמקצע במיוחד במסכת מסוימת ממסכתות התלמוד. וכך בכל סוגיה וסוגיה כל אחד מתן התלמידים העלה את הקושיות והסתירות מן המופעים הקושרים לסוגיה הנידונית מתוך המסכת שהוא אמון עליה. לאחר מכן היה ר"י מנתח את החומר שעלה מן מלאכת השוואה הזאת ומלמד את הסוגיה מתוך נקודת המבט העמוקה והחריפה הלוקחת בחשבון את כלל המופעים השונים ומיישבת אותם (וגם לפעמים, בסיכומו של משא ומתן, משאירה את הדברים ב"צריך עיון", כלומר בלתי פתורים).

נסכם שוב ונאמר, כי השיטות והדרכים הנהוגות בתוספות שלנו – מקורן בעבודת הר"י ותלמידיו.

על השיטות והדרכים הנהוגות בתוספות

כעת יש לנו לעמוד בתמצית – וכמובן אי אפשר לנו אפילו להתחיל לגעת בסוגיה זו בצורה יסודית יותר במסגרת כזאת של מאמר קצר – על השיטות והדרכים הנהוגות בתוספות:

בראש ובראשונה היצירה התוספתית היא פירוש לתלמוד. במקרים רבים מאוד, אפשר לומר אפילו רוב, פירושי התוספות סובבים על פירוש רש"י ("פירוש הקונטרס"), ודרך המשא ומתן שלהם עם רש"י הם מבררים את פשט הסוגיות, על פי רוב באופן אחר מכפי שהסבירן רש"י, וכשהם מודים לו אזי מעמיקים ומבררים את סברותיו.

אופי הפירוש איננו מקומי: כלומר, אין הוא מתמקד רק פירושי המילים והמשפטים שלפנינו, אלא נושא הוא אופי כללי והיקפי הרבה יותר – פירושי העניינים וכללי הסוגיות, לברר את המשמעות הכללית של הסוגיה והוא מפנה את מבטו לסקירה היקפית ורחבה. על ידי בעלי התוספות מתגלות גם פעמים הרבה הכוונות הדקות והחריפות הסמויות מן העין שהסתיר רש"י בדיבוריו הקצרים והעמוקים.

בפירוש הסוגיה התלמודית, אפוא, משלימים בעלי התוספות את פירוש רש"י ומרחיבים את גבולותיו כאחד. הם משלימים את פירושי רש"י הן על ידי ביאור דבריו והן על ידי דחייתם והבאת פירושים אחרי במקומם, וגם על ידי הוספת פירוש למקום שלא נתפרש על ידי רש"י.

אולם, כשבעלי התוספות פורצים את גבולותיה של הסוגיה תוך השוואת המקורות המקבילים, תוך חיפוש אחרי נימוקים, סברות והבחנות שאינן מפורשות בה, העלאת בעיות ועיונים שלא נתבררו בה אגב לימוד הסתום מן המפורש – הרי דבריהם פוסקים להיות סתם פירוש לתלמוד והם יוצאים להיות חיבור שהוא במידה רבה איזשהו המשך של היצירה התלמודית.

מלאכה זו של השוואת המקורות ויישוב הסתירות והניגודים שממקום למקום – שהצטיינו בה בעלית התוספות – היא אחת מהיותר יפות ויותר בהירות, בברק השכל, עומק הביקורת, חידוד הרעיון ובבקיאות המפליאה.

בעלי התוספות גם עסקו הרבה בביקורת הגירסאות של טקסט התלמודי, כפי שכבר ציינו במאמר הקודם היה מרובה יחסית בגרסאות וחלקן משובשות ומוקשות. הם העירו על השמטות ועמדו גם על הוספות (המעוניין בדוגמה מופנה לעיין בהערה1 ).

עוד דבר שבו תרמו התוספות תרומה עצומה לתלמוד התורה בכל הדורות שלאחריהם היא שכבת עומק שהוסיפו לתלמוד בביאור המחלוקות והדעות השונות. הסברתם באה להטעים ולהסביר שיטת בעלי המאמרים על ידי התעמקות יותר פנימיות ויותר חודרת לתוך עומק פנים הסברות של המחלוקות והשיטות השונות. משום מה הולך כל אחד בשיטתו, ומה בין זה לזה וכו'.

וכמובן בתוספות משוקעים הרבה פסקי הלכה ונימוקי מנהגים שנהגו בהם במקומותיהם. לבד זאת, ב"פסקי התוספות" המיוחסים לרא"ש או לבנו רבי יעקב בעל ה"טור" מדקדקים פסקי הלכה מדברי התוספות בסוגיות השונות.

פרקים בהתהוות התוספות והתגבשותו לחיבור המונח לפנינו

כפי שכבר ציינו, ה"תוספות" הוא פרי עמל של הרבה ישיבות בצרפת ואשכנז. השיטה הרווחת בישיבות צרפת בעת ההיא הייתה מבוססת על דיונים וויכוחים בין תלמידי הישיבה, בפני רבם ובהנחייתו, שבסופם נערך סיכום תמציתי בכתב של השיטות העיקריות שהועלו ושל מערכת הקושיות, הראיות, הדחיות והתירוצים – לפעמים בצורה אנונימית ולפעמים עם שם האומר. את הסיכום ערך הבכיר, או קבוצת הבכירים, שבחבורת הלומדים ולאחר שאושר תוכנו וניסוחו על ידי ראש הישיבה, הפך הנוסח הכתוב למסמך תוספות רשמי שנשא עליו את שם הכותב ואת שם ראש הישיבה כאחד: "תוספות שכתב רבי פלוני בפני רבי אלמוני". או "תוספות תלמידי רבי אלמוני".

לצידן של תוספות "מקוימות" אלו, נתקיימו גם קבצים פרטיים של תלמידים שסיכמו לעצמם את תוכני הלימוד בצורה דומה, בלא לקבל גושפנקה מראש הישיבה. ולעיתים, כאשר הגיעו הדברים לידי בירור, הסתייג מהם ראש הישיבה: "פעם אחת מצא ר"י כתוב בתוספות הלומדים לפני רבנו תם... ועל זה שלח לו ר"י ר"ת... והשיב לו ר"ת כי התלמיד שכתב - נבהל היה לפסוק וחס ושלום שלא עלה על ליבו [של ר"ת לפסוק כזאת]" (עבודה זרה נז, ב ד"ה לאפוקי).

ריבוי קובצי התוספות שנתהוו במהלך השליש הראשון של המאה ה-13 – רובם ככולם צאצאי טופסי תלמידי ר"י הזקן – הביא להיווצרות ספרות ענפה. כך קרה, שלצד פיתוחים למדניים אישיים, גם הכיל החומר כפילויות ומקבילות רבות, ומתוך כך התבקש עיבוד חוזר ומתמיד של החומר המגוון המתרבה והולך. וזאת מתוך מטרה לסלק את הכפילויות, לייחס נכונה את הדברים לאומריהם וליצור גוף אחיד וממוזג של תופסות למסכתות הנלמדות.

תחילה נערכו הגירסאות השונות של תוספות ר"י הזקן (הקובץ החשוב שבהם הוא הקובץ של רבי שמעון משאנץ). עריכה מטיפוס אחר לגמרי, מקצועית לחלוטין ונטולת גוון אישי של יחסי רב-תלמיד, זו שמייצגת את התוספות בנוסחן המוכר לנו – הם אלו שנערכו במחצית השנייה של המאה ה-13 בידי רבי אליעזר מטוך, מן העיר טוכהיים שבגרמניה. חכם זה יסד קובץ משולב, ערוך בצורה תמציתית ויוצאת דופן באיכותו של המיטב מכל ספרות התוספות העשירה אשר הייתה לפניו – ובזאת הניח את היסוד לנוסח התוספות הנלמד בכל תפוצות ישראל מאז ועד עצם היום הזה.

הדגמה: הטעם לבדיקת חמץ

המשנה הראשונה במסכת פסחים אומרת: "אור לארבעה עשר [=י"ד בניסן, ליל ערב פסח] בודקין את החמץ לאור הנר".

מפרש רש"י: "בודקין - שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא", דהיינו שיש למצוא את החמץ על-מנת להשמידו ולא להיכשל בעבירהת אחזקת חמץ בפסח.

אלא שכאן נשאלת שאלה גדולה: מדוע נדרשת כאן בדיקה? הרי ניתן בהחלט להסתפק בביטול חמץ [כלומר במה שהאדם מפקיר את החמץ ומבטל אותו כעפר הארץ]! יבטל אפוא האדם חמץ בערב פסח וכך לא יעבור על בל יראה ובל ימצא! מדוע דורשים חכמים ומחדשים מושג חדש של בדיקה – שמשמעותה היא חובה לבדוק בלילו של ערב פסח שאין שום חמץ בבית?

כאן נכנסים בעלי התוספות לתמונה.

"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. פירש הקונטרס [כלומר, רש"י] שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וקשה לר"י, כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל, ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי, אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל?"

קושייתם של תוספות מתבססת על דברי הגמרא בהמשך, לפיהם הבודק גם מבטל חמץ. כאן שואל ר"י: ממה נפשך! אם הבודק צריך לבטל גם את החמץ, מה מוסיפה הבדיקה יותר ממה שהתורה אומרת שעל ידי ביטול חמץ נפתר האדם מ"בל יראה ובל ימצא"? מה אפוא מוסיפה הבדיקה?

מתרצים התוספות:

ונראה לר"י, דאף על גב [שלמרות מה] דסגי בביטול בעלמא [שלחובת בל יראה ובל ימצא מספיק לבטל את החמץ ואחרי שהאדם ביטל החמץ שוב הוא לא עובר עליו ב"בל יראה ובל ימצא"], החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו".

כלומר, חכמים מחמירים ולא מסתפקים בביטול חמץ שבלב אלא מזקיקים פעולה אקטיבית של בדיקת חמץ וביעור חמץ. אם נסתפק רק בביטול חמץ, עלולה להתרחש סיטואציה בה האדם מוצא חמץ לפתע בביתו והוא עשוי, מאיזו סיבה שתהיה, לאכול את החמץ. אכילה כזאת כמובן תגרום לאדם לעבור על איסורי חמץ החמורים עד למאוד. קבעו אפוא חכמים שהביטול בלב אפוא איננו מספיק, נדרשת פעולה של איתור החמץ וסילוקו מהבית.

התוספות מביאים ראיה לפירוש זה מהגמרא דלהלן: "וכן משמע לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה". כלומר שיש חשש שאם חמץ ישאר במתחם הבית של היהודי, אזי למרות מה שהוא ביטל את החמץ בלב שלם, עלול להיווצר מצב שבו נוצר מגע בין האדם לחמץ והדבר עלול להוביל חלילה לאכילת חמץ בעיצומם של ימי הפסח.

אלא שכעת נשאלת שאלה אחרת: הלוא איסור חמץ הוא לא האיסור היחיד שבו התורה אוסרת ליהנות מחפץ או מאכל מסוים, ישנם עוד דברים מהם אסור ליהנות! אבל לא מצאנו שחכמים חייבו לבצע בדיקה באותם איסורי הנאה. מה שונה אפוא חמץ מיתר איסורי ההנאה שדווקא בהם צריך האדם לחפש ולוודא שאינם נמצאים בביתו, ואם מוצא – לבערם?

על כך מסבירים התוספות:

"והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם - משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה, כדאמר לקמן (דף יא.). ולא דמי לבשר בחלב, וערלה, וכלאי הכרם - שאיסורם נוהג איסור עולם. ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני.

"אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה".

תוספות מציעים שני תירוצים לשאלתם:

1. איסור חמץ הוא איסור מיוחד במינו משום שהחמץ בעצם הוא לא דבר אסור, זה לא חפץ אסור. רק שבוע בשנה אותם מאכלים שהם מותרים באכילה בדרך קבע הופכים לפתע להיות אסורים. ולכן, דווקא משום שאנשים רגילים לאכול את המאכלים הללו והם לא רואים בזה משהו אסור, אזי מתוך הרגילות בהם - החשש לשגגה שעשויה להתרחש באם נסתפק רק באקט של ביטול בלב, הוא חשש משמעותי מאוד. ולכן דרשו חכמים שאדם לפני חג הפסח יבדוק היטב שלא נותר פירור חמץ בביתו, ואת מה שהוא מוצא בבדיקה לבער למחרת לפני החג. בכך נוודא היטב כי לא יעבור האדם על איסור חמץ בפסח.

2. לגבי איסור חמץ התורה עצמה החמירה בו יותר מבשאר איסורים. זהו האיסור היחיד שלגביו התורה מתבטאת בביטוי ומורה את ההוראה של "בל יראה ובל ימצא". ולפיכך החמירו בו גם חכמים יותר מן האיסורים המקבילים.

לפנינו דוגמה קלאסית לאופן שבו מנתחים התוספות סוגיה, מעמיקים חדור למעמקי טעמיה, ומאירים את דברי הגמרא באור חדש ומעמיק, מתוך השוואות למקבילות, משא ומתן וחתירה בלתי מתפרשת להבנה שלמה והדוקה של הסוגיה.

בהכנת מאמר זה הסתייעתי במקורות הבאים:

פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, עמ' 197.

הספרות הפרשנית לתלמוד, ח"א, עמ' 72.

הספרות הפרשנית לתלמוד, ח"ב, עמ' 96.

בעלי התוספות, ח"א, עמ' 229.

תולדות הפוסקים, ח"ב, עמ' 21.