בסדרה זו אנו סוקרים ומתבוננים בתופעה המופלאה, היחידה במינה בהיסטוריה האנושית, התהליך של מסירת התורה מדור לדור.

עד כה עסקנו בכמה שלבים בתהליך המסירה והפיתוח הפנומנלי של התורה, שאותם סקרנו ובהם התבוננו. השלב הראשון הוא החתימה התלמודית והתקופה שהחתימה הזאת הפכה מחתימה סתם ל"הלחמה" סופית, בתקופת הסבוראים. השלב השני הוא הרנסאנס התורני והמנהיגותי המופלא בימי הגאונים, במשך כארבע מאות וחמישים שנה. השלב השלישי היה המעבר מבבל לתפוצות, ממרכז אחד שתחת הנהגת הגאונים, למרכזים יהודיים הפזורים במרחבי תבל. השלב הרביעי, שבו אנו עוסקים כעת, עוסק בהיווצרות והתבססות המרכזים היהודיים החשובים וביצירתם התורנית, ובפרק זה נעסוק במרכז התורה בספרד במאה ה-11.

בין יהדות ספרד ליהדות האשכנז במפנה המאה ה-11

בשלושת הפרקים הקודמים התמקדנו ביצירה המובהקת של בתי המדרש האשכנזיים-הצרפתיים: יצירתם של בעלי התוספות, בין המאה ה-11 למאה ה-13. ניתן לומר, שביהדות אשכנז בתקופה זו הועמדו הבעיות "על חודה של סכין" (כהגדרתו של חיים הלל בן ששון), גם מבחינה ריאלית וגם מבחינה אינטלקטואלית. בראש ובראשונה היו הבעיות עבור יהודי אשכנז עובדה שבמציאות: שנאתה של החברה מסביב כה עזה הייתה, ותגובתם של היהודים לשנאה זו – תופעת קידוש ה' והגזירות הנוראות; היצירה הרוחנית התורנית שכל כולה כלפי פנים, בין הכתלים של בתי המדרש הנהגת הציבור בכלכלה ובחברה מתוך שיקולים פנים-יהודיים בלבד.

לעומת זאת, ביהדות ספרד פני הדברים שונים היו. מצבם של היהודים, שסבלו מידם הקשה של המושלים הויזיגותים הקתולים ונרדפו על ידי מוסדות הכנסייה, השתפר מאוד בשלטון של המוסלמים שהחל במאה העשירית. לאט ובהתמדה גדל מספרם. עד מהרה השתלבו במערכות חייה של המדינה והחברה וכל דרכי הפרנסה נפתחו לפניהם. אף שנטו להתרכז בשכונותיהם המיוחדות בערים השונות, הם לא ביקשו להסתגר כשוכנים לבדד אלא שמרו על מגע פתוח עם האוכלוסייה המגוונת. בדרכים שונות שילבו את אורח החיים היהודי התורני עם תרבות "העולם החיצוני" באימפריה רחבת הידיים של האיסלאם, מושפעים בן השאר מהדוגמה הנערצת של רב סעדיה גאון ומפעלו הספרותי הגדול. מבחינה כלכלית אפוא היה מצבם של יהודי ספרד זהה למצב הרגיל של האזרחים בספרד; ואילו מבחינה חברתית ניתן להם, לכל הפחות עד המאה ה-14, חופש די רחב לכניסה לחברה שמסביב.

מתוך המעורבות שלהם בכל תחומי העשייה והחיים, ומכוח ההוויה של חוגי החצרנים (שכבר הוזכרו בקצרה בפרק שהוקדש לדמותו של רבינו בחיי), יצירתם של יהודי ספרד בפרק הזמן הזה נתהוותה מתוך שלווה והשקט יחסיים.

באחד הפרקים הקודמים גם עסקנו ביצירתם של רבנו חננאל, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) ורבי שמואל הנגיד, ממקימי ומניחי התשתית ההלכתית התורנית של יהדות המזרח. בסוף ימיו הגיע הרי"ף לספרד, ומנקודה היסטורית זאת נעסוק במאמר שלפנינו.

נעמוד להלן על כמה מהדמויות מרכזיות בעולמם של ראשוני חכמי ספרד, שהיו גם ברות פלוגתא במידה רבה באשר למידת המחויבות לפסקי ההלכה של הגאונים, ובהם: רבי יצחק אבן גיאת (מהרי"ץ גיאת) ורבי יוסף ("הר"י") מיגאש שבו ראה הרמב"ם כרבו (למרות שלימד בעצם את אביו רבי מיימון ולא אותו).

הרי"ץ גיאת: ניסיון המשך המסורת הגאונים

רבי יצחק בן רבי יהודה איבן גיאת, ראש ישיבת לוסינה הסמוכה לקורדובה, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-11 (חי לערך בין 1030 – 1089), נחשב לאחד מעמודי ההוראה הראשונים וכל גדולי הראשונים הסתמכו עליו להלכה.

הראב"ד (בספר הקבלה) מגדיר את מהרי"ץ גיאת כמי שהיה אחד מחמשה חכמים "שהחזירו את כוח התלמוד" לספרד.

משמעות דבריו היא זו: במשך תקופת זמן, הכוח הדומיננטי בעולם היהודי בספרד היה דווקא המעמד החצרנים והעשירים, אנשי האצולה היהודיים, שעיקר כוחם היה לאו דווקא בתלמוד ובמסורה אלא בחיי תרבות, רוח וכלכלה. כמובן, אנשים תלמידי חכמים וכשרים היו – אבל לא השתייכו למעמד "מעתיקי שמועה", אלו העוסקים בעיקר בלימוד התורה, בבירור הדינים המתחדשים ובמאמץ החיים הגדול של מסירת התורה לדור הבא.

הדמות הגדולה של רבי יצחק איבן גיאת (יחד עם חכמים גדולים נוספים, דוגמת רבי יצחק אבן אלבליה, רבי יצחק ב"ר יהודה הברצלוני ואחרים) החזירה את הכוח התלמודי – כלומר את העיון התורני ההלכתי, את דרך המסורה – למרכז הכובד של הוויה היהודית בספרד, לצד התופעות המופלאות והעשירות שמאפיינות את תור הזהב הספרדי: השירה, הפיוט, העיון המחשבתי הפילוסופי, החקירה המדעית וכו'.

בצעירותו היה מהרי"ץ גיאת ממקורביו של רבי שמואל הנגיד (שעל דמותו עמדנו כאן) ומחוג תלמידיו הקרובים. כל ימיו חי ופעל בלוסינה, ושם נקבר. למעשה, על קורות חייו אין אנו יודעים כמעט ולא כלום. לעומת זאת נכבדה היא המורשת הספרותית שהניח אחריו, בכמה תחומים של הספרות הרבנית. הוא הניח אחריו גם כמה מאות פיוטים ושירי קודש. כרוב חבריו גדולי ישראל שבספרד בני זמנו, התאפיין מהרי"ץ גיאת ביצירה ביצירה בלעדית בתורת ישראל ובחוכמתה, אף כי כמותם היה אף הוא בקי "ויודע בחכמה יוונית", כעדות הראב"ד (בספר הקבלה) – היינו בחוכמות חיצוניות ובהשכלה כללית.

יצירתו של מהרי"ץ גיאת

מהרי"ץ גיאת כתב פירוש מקיף לרוב התלמוד. מפירוש זה לא הגיע לידינו אף קטע רצוף אחד, אולם קיומו מתברר מרשימות הספרים העולות מן הגניזה וממובאות שונות בספרי הקדמונים. ספר "הנר" (או בשמו המקורי "סראג'"), הוא שם הפירוש שכתב לתלמוד, נכתב במקורו לערבית וכבר מקדם תורגם לעברית והקיף לפחות את שלוש המסכתות: פסחים, כתובות ובבא מציעא. וכאמור, ברשימות מן הגניזה עולים רישומים נוספים לעוד שש מסכתות לפחות.

ספרו העיקרי בהלכה הוא הספר "הלכות כלולות" (כך הוא השם המקורי הנלמד מרשימת הספרים שנמצאה בגניזה הקהירית), שהקיף ככל הנראה נושאים רבים אולם מרביתו לא שרד ולא הגיע לידינו. החומר שכן הגיע לידינו – עוסק בהלכות קידוש והבדלה, תשעה באב, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ואבלות.

בספר זה פרש מהרי"ץ גיאת יריעה הלכתית רחבה, על פי התלמוד ובעיקר מתורת הגאונים, שממנה הקפיד להביא הרבה ובדקדוק רב ומתוך הקפדה על שמותיהם המקוריים של הגאונים שמדבריהם ציטט. הספר בכלל היה מעין אנציקלופדיה מושווית, מוערת ומבוקרת לתורת הגאונים, על פי מסורת רבותיו גדולי ספרד ובכללה מסורת רבי שמואל הנגיד.

המבנה של הספר הוא על פי סדר העניינים ולא על פי סדר המסכתות, וזהו הספר הראשון שאחרי תקופת הגאונים שנתחבר בדרך של הלכות פסוקות על פי עניינים. מצד הסידור הפנימי, שיטת הרצאה וסגנון הלשון הוא אחד מן הסידורים המצוינים בהלכה. המהרי"ץ גיאת אוחז בדרך הממוצעת בין שיטת המרחיבים לבין שיטת המקצרים בפסקנות. מצד אחד לא פילפל במקורות הגמרא כדי להוציא את פסק ההלכה מתוך סבכי הסוגיה, ומצד שני לא הציע את ההלכות כחוקה פסוקה בלתי מנומקת, אלא חיבר את שני הקצוות יחד.

כאמור, הגאונים הם בעיניו בני סמכא הגדולים ביותר ובדרך כלל אינו זז מדבריהם ומביאם בכל הלכה והלכה, אבל הוא גם מכריע ביניהם ולפעמים גם חולק עליהם. הרי"ץ גיאת הלך אפוא בדרך במסלולם של הגאונים, הוא ראה עצמו כפוף להם, ובמידה רבה ניתן לומר כי המסורת הגאונית בעיניו הייתה כמו חלק אינטגרלי מן ההלכה ומן התלמוד שאי אפשר להתעלם ממנה ואי אפשר לסור ממנה, ביסודו של דבר.

מבחינה זאת היה בר פלוגתא גדול של הרי"ף, שגילה עצמאות יתירה בפסיקת ההלכה על בסיס שיקול הדעת שלו בסוגיה, ולאו דווקא מתוך כפיפות למסורת הגאונים. ברור שהרי"ף, כפי שתיארנו בפרק שהוקדש לדמותו, כיבד מאוד והתחשב מאוד בדעת הגאונים; אך לא חש עצמו ככפוף וכמחויב למסורת הגאונים בצורה מוחלטת – כפיפות ומחויבות במידה כזאת השאיר רק לתלמוד בלבד, שממנו הוציא את הלכותיו, גם אם כמובן היה זה תוך התחשבות ודיון בדעת המסורת ההלכתית של הגאונים.

הר"י מיגאש: תלמידו ממשיך דרכו של הרי"ף

חכם ההלכה הבולט השני בתקופה זו בספרד, היה תלמידו של הרי"ף וממשיך דרכו בהוראה (גם אם חלק על רבו לא מעט) – הר"י מיגאש. וכשאנו אומרים ממשיך דרכו בהוראה אנו מתכוונים לומר שאף הוא כרבו לא ראה את מסורת הגאונים כמסורת בעל סמכות עליונה במעלה ומחייבת כמו התלמוד, אלא ראה בפסיקותיהם משום דברי חכמי הלכה שיש כמובן לשמוע את דבריהם אך ניתן לדון בהם באופי עצמאי וביקורתי: להתחשב בהם אם שיקול הדעת העצמאי מורה כי הצדק עמהם, ולדחות את דבריהם כשאין זה כך. הרמב"ם, שהיה תלמיד תלמידו של הר"י מיגאש, המשיך את דרכו בעניין זה, ומסורת הגאונים היא בעיניו בלי ספק מסורת הלכתית חשובה, אך לא בעלת איזה מעמד עליון ומחייב אלא כעוד דעה בהלכה שניתן לחלוק עליה אם רואים לנכון.

רבי יוסף הלוי נולד בסביליה באדר ראשון שנת ד'תתל"ז (1077) לאביו רבי מאיר, שהיה בעצמו תלמיד חכם ונשוא פנים, ומגיל צעיר בלטו כשרונותיו כעילוי.

מי שזיהה את הכישרונות העילויים יוצאי הדופן של הנער הצעיר היה אחד מחכמי ספרד החשובים והבולטים – רבי יצחק איבן אלבליה (1035 – 1094). רבי יצחק היה דמות מרכזית בחיי היהודים בספרד המוסלמית, איש אשכולות, שחילק את זמנו ומעשיו בין הערים קורדובה וגרנדה. הוא זכה ל"שני שולחנות" – היה עשיר גדול (הוא רכש בממון רב את ספרייתו של רבו, רבי שמואל הנגיד, שנתפזרה בכמה מקומות); וגם תלמיד חכם עצום ובעל השכלה רחבה ביותר בכל תחומי המדע. ידיעתו המופלגת באסטרונומיה הזמינה לו את המינוי כיועץ למלך מוחמד השני (אל מותמי), מלך סיביליה. בגיל שלושים וארבע "נסמך ברבנות ונשיאות", כדברי הראב"ד בספר הקבלה, והיה אחד למנהיגי הדור בספרד.

רבי יצחק היה ידיד קרוב של רבי מאיר אביו של הר"י מיגאש, ("שהיו שניהם אוהבים זה את זה כנפשותם", כלשון ראב"ד בספר הקבלה), ומתוך ידידות זו זיהה את הכישרונות יוצאי הדופן של הנער יוסף, והפציר ושיכנע ושידל את רבי מאיר להשקיע השקעה גדולה מאוד ללמד את הנער ביום ובלילה.

כשהרי"ף הגיע מצפון אפריקה לספרד והתיישב באליסינה, הר"י מיגאש הלך ללמוד אצלו – והוא בן 12 שנים. שנתיים לא זז מבית מדרשו של הרי"ף ולמד אצלו יום וליל, "והיה לו לרב יצחק לבן נבון, והגדילו בחכמה וסמכו קודם לפטירתו". הרי"ף אף כתב לר"י מיגאש את המשפט המדהים: "שאפילו בדורו של משה לא אשתכח כוותיה" [=לא נמצא כמוהו].

(מעניין לציין, שמזהה כישרונו של הר"י מגיאש, רבי יצחק איבן אלבליה, היה בדוגמת חבריו המהרי"ץ גיאת, בר פלגותא חריף של הרי"ף ואף נפל בין שני אישים דגולים אלו פולמוס מר. אולם יצוין עוד כי למרות המחלוקת הקשה ביניהם, טרם פטירתו קרא רבי יצחק אלבליה לבנו רבי ברוך [שהיה אז בן 17] וציווהו ללכת לרי"ף ולהודיעו כי הוא, ר' יצחק אביו, סולח ומוחל לו על כל הדברים הקשים שכתב נגדו, ומבקש הוא מאיתו כי יסלח גם הוא לו על חלקו שלו בפולמוס. מתוך ביטחונו כי אכן כך יעשה הרי"ף, הוסיף לבקשו כי יגדל ויחנך בביתו את בנו ברוך. כאשר שמע זאת הרי"ף פרץ בבכי מר ואכן אימץ לו את ברוך לבן).

לאחר פטירת הרי"ף מילא הר"י מיגאש את מקומו במשך 38 שנים (מסיוון ד'תתסג, 1103, עד אייר ד'תתקא, 1141). "ובכולם הייתה תורתו אומנותו וטבעו יוצא מספרד עד מצרים ועד בבל ובכל הארצות. ומוסף על חכמתו הגדולה היו מידותיו מעידות בו... שהיה עניו מכל האדם".

יצירתו ועולמו

רבי יוסף איבן מיגאש היה אחד מגדולי ספרד שבכל הדורות. כל גדולי ספרד והמזרח לדורותיהם, עד סוף תקופת הראשונים, מצטטים מתורתו. והרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשנה, בתרגום הרב קאפח) מעיד עליו:

"חי ה' שתבונתו של האיש הזה בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שיכול אני לומר עליו: לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו".

הר"י מיגאש מתבלט בעובדה שעיקר חייו והווייתו היו רק חכמת התורה, ולא חכמות אחרות. תורתו הייתה אומנותו. בתחום עיסוקו, התלמוד וההלכה, שמורה לו זכות ראשונים מכמה היבטים. ראשית, הוא הראשון בספרד המוסלמית שהחל לקשור היכרות עם מרכז התורה החשוב בפרובנס; הוא גם החכם הספרדי הראשון שחלקים מספר חידושיו לתלמוד הגיעו לידינו בצורה ממשית. בידינו אמנם מצויים רק חידושיו למסכתות בבא בתרא ושבועות, אולם הוכח כי פירושו הקיף לפחות עוד שבע מסכתות עיקריות שבתלמוד: ראש השנה, כתובות, גיטין, קידושין, בבא מציעא וסנהדרין.

רבי מנחם המאירי, בפתיחתו למסכת אבות, כותב כי פירוש הר"י מיגאש הוא "ראש לכל הפירושים" שנעשו בספרד "דרך הרכבת פירוש", כלומר שילוב מגמות פסיקה ופרשנות ומיזוגן במסגרת של חיבור רצוף ורהוט.

יחסו של הר"י מיגאש לרבו הרי"ף

הר"י מיגאש מרבה להסתמך על הוראות הלכה למעשה שיצאו בבית דינו של הרי"ף, שאותן ראה ולהן ייחס ערך מיוחד.

הנה למשל תשובת הר"י מיגאש (תשובות הר"י מיגאש סימן ר"ב), שבו הוא מספר על מקרה בו רבו פסל את עצמו מלדון בידן תורה מסוים, מפני שנהנה מטובת הנאה שקיבל מאחד מבעלי הדין:

"אמרו בסוף פרק "החובל" (ב"ק צב, ב): "בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא." פירוש: הבור ששתית ממנו, לא תשליך בו אבן או דבר אחר, כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל הדברים: שמי שבא לאדם ממנו אי זו תועלת, או נהנה ממנו, אין ראוי לו לעשות לו שום מעשה שיבוא לו נזק ממנו...

וסיפר רבנו ז"ל [כלומר הר"י מיגאש] על רבו הרי"ף, שאירע לו עניין זה עם איש אחד, ולא רצה לדון אותו כלל, כדי שלא ידון אותו במה שיבוא לו היזק ממנו, ונמנע מזה מניעה גמורה. וזה, שהוא ז"ל חלה, ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו, ונתהנה מהמרחץ הנזכר. אחר כמה זמן, אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא, ובהמשך הזמן האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות [נסתבך בעסקי כספים וחובות] וזולתם, ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות, וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר, ולשום [לאמוד, להעריך] אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל: לא אדון ולא אורה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו, לפי שנתהניתי ממנו".

יחד עם זאת הר"י מיגאש לא היסס מלחלוק על רבו, כאשר העיון העצמי שלו בתלמוד ובמקורות העלה מסקנה אחרת. כך למשל הוא כותב: "וכשהייתי לומד לפני רבנו זצ"ל, הקשיתי לו קושיא זו ופריק [=ויישבה]... וזה הפירוש אינו עולה כהוגן... וקמה לן קושיין בדוכתה ולא איתברר לן טעמא בימינו רבנו הרב זצ"ל, אבל השתא אסתבר לי בפירוקה...." [=ועמדה הקושיא במקומה ולא נתברר לנו טעמה בימי רבנו הרב זצ"ל, אבל עכשיו מתסבר לי ביישובה...]. ודוגמאות רבות כהנה.

לאמיתו של דבר, כבר הר"י מיגאש עצמו התייחס לאופי התייחסותו לרבו הגדול, הרי"ף, בקטע שמופיע בסוף חידושיו למסכת בבא בתרא, וכה כתב (להלן בתרגום מארמית לעברית):

"ראינו בהלכות רב יצחק שאמר בעניין זה דבר הצריך עיון... וקשה לי... וכל שנאמר לא מתברר יפה עד שנפרש את כל הסוגיא היטב ונישא וניתן בה כדי לקיים דברי רבנו יצחק, וכל מקום שמצינו דבריו נביא אותם, עד שתתברר הסוגיא הלכה למעשה."

ובסוף הקטע נאמר:

"ומכל הראיות הללו נתברר כי הדברים האמורים בהלכות אין נכונים ושלא בדקדוק נכתבו".

כלומר, אפשר לדחות את מסקנות הרי"ף ומהלכיו, אולם בתנאי שתיבדק הסוגיא היטב היטב לכל צדדיה אם אכן לא ניתן לקיימה לפי פירוש הרי"ף, ובמקום שאפשר להתאים ולהשלים ביניהם יש לעשות כך ולפסוק כרי"ף.

***

נספח: הסבר אפשרי לגישת ההכרעה ההלכתית של הר"י מיגאש

במאמר זה הצצנו מעט אל תוך בתי המדרש ההומים ומלאי החיות בספרד במאה ה-11. בבתי מדרש אלו הלכו ונתעצמו תלמוד התורה והיצירה הפרשנית והפסיקתית גם יחד בהלכות התורה ובעמקי הגיונותיה. שמנו גם את ליבנו לכך שבאותו זמן היו שתי אסכולות בבתי המדרש שבספרד. האסכולה הראשונה הייתה יותר נאמנה לפסקי הגאונים, וגם אם מתוך התחדשות החיים והעיון יצא שחלקו ופסקו פסיקה עצמאית, הרי שבעיקר רוחם ומסורתם ראו להמשיך את הפסיקה הגאונית ולפעול באופן היסודי והמרכזי על פי פסיקותיהם של הגאונים. בית מדרש זה, מיסודו של רבי שמואל הנגיד, אכן ידע והפנים שתם עידן הגאונים ושעליהם מוטלת החובה והזכות לפסוק את ההלכה לבני ארצם בצורה עצמאית, אולם היו מחויבים ככלל למסורת הגאונים.

לעומת זאת, בית מדרשו של הרי"ף, שהגיע בערוב ימיו לספרד מצפון אפריקה, גם אם כמובן כלל לא התעלם מפסקי הגאונים – אך בהחלט היה הרבה יותר עצמאי, ועצמאות זאת הנחיל גם פנימה – אל תוך בית מדרשו, כמו שראינו שהר"י מיגאש לא היסס לחלוק על רבו הרי"ף אם ראה שהדברים לפי דעתו אינם מתיישבים עם ההבנה הנכונה של המקורות.

כלומר, בית מדרש זה העמיד לנגד עיניו כאחד מיסודות הפסיקה את הביקורת העצמית של כל פוסק את הפסקים שניתנו אחרי התלמוד, וזה כולל את גם את מסורות הגאונים וגם את הכרעות הרי"ף עצמו, אל מול מקורות התלמוד.

וכאן ברצוני להוסיף כמה מילים שיסבירו מעט את השיטה העומדת מאחורי האסכולה הזאת השנייה. שכן לעומתה, דרכה וגישתה של האסכולה הראשונה מובנת בנקל: נראה פשוט שעל התלמיד לקבל את הכרעות רבו, כך היא לכאורה דרכה של הלכה. אנסה אפוא לתת הסבר אפשרי לגישת בית המדרש של הרי"ף באמצעות דברי פוסק בן המאה העשרים, אחד מחשובי חכמי ההלכה בדורות האחרונים: רבי משה פיינשטיין.

שיטתו בפסיקת הלכה של הרב פיינשטיין היא שהפוסק צריך להכריע על בסיס ההבנה האישית שלו את המקורות. על הפוסק לבדוק בעיון, מתחיל מהגמרא ועד לאחרונים, מה כתוב במקורות ולפי זה לפסוק. אם עולה מהדברים לקולא, אז זה מה שכתוב, ואי אפשר לכפות ההלכה את תחושת הבטן שצריך להחמיר. ואותו הדבר הוא גם להיפך. וכאן נשאלת השאלה: מי ערב לכך שההבנה של הפוסק היא ההבנה הנכונה? במילים אחרות: איך בכלל, לפי שיטת הרב פיינשטיין, ניתן להכריע את האמת על יסוד ההבנה האישית של הפוסק ועל פי העיון שלו במקורות?

הרב פיינשטיין עצמו נדרש לשאלה זו בהקדמה שלו לאגרות משה חלק א. לכאורה, כך הוא שואל, היה ראוי לו להימנע מלהשיב למעשה, ובלשונו:

"ואם כן, כל שכן לקטני ערך כמוני שאין בי תורה וחכמה כראוי – שהיה לי למנוע מלהורות לגמרי וכל שכן מלהעלות על הדפוס שהוא כהוראה לכל העולם".

לא, כך הוא מסביר, אדרבה פה טמון כל העניין. חכמי הדורות, כולל דורנו אנו, מחויבים להורות את ההלכה, אפילו שאילו חיו בזמן התלמוד לא היו נחשבים "כמי שהגיעו להוראה". ולמרות "שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא בהאמת כלפי שמיא", אבל כל היסוד של פסיקת ההלכה הוא "כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מה' יתברך". ואם "נראה לו שכן הוא פסק הדין הוא האמת להוראה – [הרי הוא] מחויב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן האמת".

כלומר: באמת שאם מדברים מצד אמיתת ההלכה בעצמיותה, ייתכן שהפוסק לא יגיע לאמת לאמיתה כפי שהיא בחכמתו של הקב"ה – אבל כיוון שהוא בדק את הדברים ביראת שמיים ובצורה רצינית בכבוד ראש ובשיקול דעת כראוי, וזאת המסקנה שהגיע אליה מתוך הדברים, הרי זאת חובתו ההלכתית לפסוק את ההלכה כפי מה שהבין. ושוב: זאת למרות שייתכן שהאמת לאמיתה אינה כן. והסיבה היא, שכיוון שהתורה היא לא בשמים, ואין דרך אחרת להבין את ההלכה לאמיתתה אם לא על ידי לימוד עיוני רציני נטול פניות ונטול שיקולים זרים.

ממילא, אם הפוסק הגיע למסקנה זו ביושר ומתוך עיון רציני ביראת ה' נטול שיקולים זרים ח"ו – הרי זאת היא ההלכה, ודברים אלו נחשבים בכלל דברי תורה ובכלל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

הרב פיינשטיין מביא לדבריו (בין יתר הדברים) ראיה מעניינת מדברי הגמרא במסכת שבת (קל, א). במשנה שם מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא, האם מכשירי מילה [= הכוונה היא לעזרים לביצוע המילה, לא לאקט של ברית המילה עצמו] דוחים את השבת או לא. לפי רבי אליעזר מכשירי מילה דוחים את השבת (שמותר לטלטל סכיני המילה, למשל, ברשות הרבים בשבת לצורך המילה), ולפי רבי עקיבא – כל מה שאפשר להכינו לפני השבת, אסור לעשותו בשבת.

הגמרא מספרת שהייתה עיר אחת בארץ ישראל שיושביה היו נוהגים הלכה למעשה כדעת רבי אליעזר, שמכשירי מילה דוחים את השבת, וזאת היפך ההלכה הפסוקה. למרות זאת, הגמרא מציינת שתושבי אותה עיר היו מתים בזמנם מחמת זקנה ולא מתו בה צעירים. "ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל כל המילה, ועל אותה העיר לא גזרה".

תן דעתך: אותם אנשי עיר פסקו הלכה מוטעית, ולפי האמת הלא חיללו שבת ודינם היה סקילה במזיד וחטאת בשוגג! אבל כיון שהגיעו למסקנה זו ביושר וביראת שמים, הגם שטעו ולא כיוונו לאמת, לא רק שלא נענשו אלא אף זכו לשכר.

דומני, כי באמצעות הסברו של הרב פיינשטיין אפשר להבין טוב יותר את המחשבה שעומדת מאחורי דרכו ההלכתית של הר"י מיגאש, שהיא עצמה הייתה דרכו של הרי"ף.

בהכנת מאמר זה נעזרתי ב:

· פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, עמ' 209.

· הספרות הפרשנית לתלמוד ח"א פ"ה.