דמותו המופלאה של רש"י - רבי שלמה יצחקי

רבי שלמה יצחקי, הידוע בכינוי רש"י, הוא בלי ספק ובלי גוזמה אחת מדמויות ההוד של עמנו בכל הדורות. דמות דיוקנו הכבירה תהיה טבועה לעד בדי-אן-אי של עולם התורה וההלכה. דמות זו חקוקה היא בדמותו של עמנו באופן עמוק ומושרש.

נדמה, שדי לה בעובדה שרש"י מלווה כל איש משלומי אמוני ישראל מגיל ינקות ועד שיבה זה למעלה מתשע מאות שנה. בכל מבואי תורה נזקק לו הלומד אם בלימוד המקרא ואם בלימוד התלמוד.

בשקדנות ובגאונות, במיצוי זמן ובמיצוי לשון, חולל רש"י מהפכה בתלמוד התורה. רש"י עשה זאת כשהצמיד לתורה שבכתב ולתלמוד הבבלי, שהוא העמוד המרכזי עליו נשענת תורה-שבעל-פה, פירוש שיש בו שילוב נדיר של בהירות עמקות ודייקנות. בלשון צחה ומצומצמת ובאופן דידקטי ונגיש כתב רש"י פירוש גאוני לתורת ישראל, פירוש שנשאר רלוונטי עד עצם היום הזה במידה כזאת שקשה לדמיין כיצד ניתן ללמוד את המקרא או את התלמוד בלעדיו.

מטריוש לגרמניה

רש"י נולד בערך בשנת ד' אלפים ת"ת (1040 למניינם) בעיירה טרויש שבצפון צרפת. כמו תאריך הולדתו כך גם קורות ילדותו ונעוריו לוטים בערפל ואיננו יודעים עליהם כמעט מאומה. על מועד פטירתו של רש"י נשתמרה עדות בכמה כתבי יד, ועל פיהן רשי"י נפטר לבית עולמו ביום כ"ט תמוז תתס"ה (1105).

אין סיבה שלא להניח שאת ראשית תורתו רש"י בוודאי קיבל בעירו. ומעניינת העדות שהעיד על עצמו בפירושו למסכת סוכה1 : "ואני שמעתי מרבותיי שהיו גורסים... וטרחתי מנעורי בכל צידי שיטת התלמוד לישבה כפי דבריהם, ואיני יכול".

טרויש, עיר מולדתו ומגוריו של רש"י, הייתה עד המהפכה הצרפתית בירת הפרובינציה של שמפאן. לעיר היה מעמד כלכלי חשוב. בתקופת רש"י התקיימו בעיר ירידי שמפאן פעמיים בשנה, בהם נמכרו סחורות מכל רחבי אירופה, בעיקר אריגים מפלנדריה ואף תבלינים מאסיה, הוקמה בה מטבעה, וסוחריה זכו לאשראי נרחב. עובדת היותה עיר רבת תנועה כזאת, בוודאי סייעה ביד רש"י, שגדל בתוכה, להרחיב את השקפתו ולהרבות ידיעותיו על ארצות, עמים ואנשים.

בהיותו כבן שמונה-עשרה יצא רש"י מצרפת על מנת ללמוד בישיבת מגנצא שבגרמניה. ישיבה זו זכתה לפרסום רב בעיקר בשל פעולתו של ראש הישיבה, רבינו גרשום מאור הגולה, שני דורות לפני רש"י.

בתקופה לימודיו במגנצא נעשה רש"י תלמידו המובהק והמעריץ של ראש הישיבה, אחד מתלמידיו הגדולים של רבינו גרשום – רבי יעקב בן יקר. שהייתו של רש"י במחיצתו הותירה עליו רושם עז, כפי שכתב בערוב ימיו2 : "אני נתלה באילן גדול, רבינו יעקב ב"ר יקר. ואף כי לא שמעתיו מפיו דבר זה, מכל מקום ליבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו".

בספר חסידים מסופר על ר' יעקב בן יקר שנהג "לכבד [לטאטא] בזקנו לפני ארון הקודש", דבר המלמד לא רק על ענוותנותו של ר' יעקב, אלא גם על רגש קדושה עז שפיעם בלבו. רש"י שהה במחיצת רבו גם מחוץ לזמני הלימוד הפורמליים, וקיימות עדויות על כך שרש"י נלווה אל ר' יעקב גם בנסיעותיו ממגנצא אל קהילות אחרות.

רש"י תיאר את רבו כמי שברח מהנהגה ציבורית: "הנהיג את עצמו כאסקופה הנדרסת ושם עצמו שירי שיריים, ולא מלאו ליבו לעטרת הרטיה לו, לחדש דבר בדורו3 ". מכך יש ללמוד שאמנם רש"י למד מרבו תורה הרבה עד ש"ליבי וסברתי מפיו יצאו", והשפעתו של רבי יעקב עליו הייתה רבה – אולם לא בעניין ההנהגה וכוח החידוש, בהם השתמש רש"י בעוצמה בשנים שלאחר מכן ובאמצעותם חולל את מפעלו האדיר והמהולל.

זאת אולי למד דווקא מפי רבו המובהק האחר, רבי יצחק הלוי, ראש ישיבת ורמייזא, שאליה עבר ממגנצא זמן מה לאחר פטירת רבי יעקב בשנת תתכ"ד (1064). רבי יצחק היה שונה באופיו מרבי יעקב בכך שהיה בעל הנהגה וסלל דרכים חדשות בלימוד ובמנהג, ורש"י תיארו כמי "שהיה דבר ומנהיג לדור ועל פיו יצאו ויבאו4 ". בוורמייזא שהה בין שלוש לחמש שנים.

בית הכנסת רש"י בוורמס, גרמניה

בתקופת שהותו בגרמניה נשא רש"י אשה ונעשה אב לבנות. באותה עת היה מצבו הכלכלי קשה ביותר. את כוחו ומרצו הקדיש בעיקר ללימוד והתקשה מאוד לפרנס את רעייתו ואת בנותיו. בערוב ימיו הזכיר באחת התשובות את קשייו העצומים באותה תקופה5 : "כי חסר לחם ועדי לבוש ורחיים בצוואר שמשתי לפניהם, וימי כלו אצלם".

ענווה ותקיפות

עם שובו מאשכנז תפס רש"י עמדה בכירה מרכזית בהנהגתה של קהילת טרויש, וכבר בהיותו כבן שלושים שימש כחבר בבית הדין. כמו כן, לרש"י היה חלק גדול בחיזוק אושיותיה של הקהילה היהודית בצפון צרפת כולה.

עדות למעמד הבכיר שרכש רש"י בקהילות צפון צרפת זמן קצר לאחר שובו מגרמניה עולה מדבריהם של רבותיו באשכנז, רבי יצחק הלוי ור' יצחק בן יהודה. הם תיארו אותו כמנהיגן הרוחני של כל קהילות צרפת, והרעיפו שבחים רבים על ראש תלמידם. ר' יצחק הלוי כתב בין היתר כי דורו של רש"י אינו יתום, מכיון שיש לו מנהיג שניתן לסמוך עליו: "אין הדור יתום שאתה שרוי בתוכו", כתב.

רש"י שילב בהנהגתו התורנית את שני המרכיבים – ענווה ורגישות מזה, ותקיפות ועצמאיות מזה.

אחד הביטויים ששגורים היו על לשונו של רש"י הוא צמד המילים: "איני יודע", "לא ידעתי" וכיוצא. רש"י לא מהסס לומר זאת בכנות ובגילוי לב באופן חד וחלק, ובוודאי יש לראות כאן מופע נהדר של ענווה טבעית. אמנם יש לכך גם ביטויים רבים במקומות נוספים. כך למשל באחת מתשובותיו כותב רש"י אל חכמים מקהילה אחרת6 : "חלילה לי ליטול את השם ולעשותי בית דין חשוב... מי אני ליטול לי שם במקומות אחרים – הנה אני הדל ומנייני צעיר שידי ידי יתומים".

ומעניין: כאשר גילה כי אנשים אחרים טעו לא העמידם על טעותם באופן בוטה אלא העיר ברגישות: "לא כיוון חביבי את דבריו". לעומת זאת, לגבי עצמו הודה תמיד בצורה חד משמעית, וכך כתב באחת ההזדמנויות: "אני הייתי נוהג בו היתר עד עתה וטועה הייתי", וכהנה וכהנה.

אך אין לנו לטעות ולחשוב שענווה כזו גרמה לו לשיתוק ולחדלות יצירה ולמורא של פסיקה. על אף ענוותנותו המופלג סלל רש"י דרכים חדשות ביצירה ההלכתית והפרשנית באומץ ובעצמאות. באחד מן המקורות מסופר למשל כי "ביום טוב עצמו אירע מעשה במת אחד שנקבר ביום טוב, והיו במעמד הקבורה רוב גדולים [הרבה רבנים גדולים]. והיו משתאים ותמיהים מה לעשות, אם יאמרו צידוק אם לאו. ועמד רש"י ז"ל על רגליו ואמר הוא עצמו צידוק הדין, ולא היה גאון חולק עליו".

ר' אברהם גרוסמן טוען כי מעשה זה ארע בתחילת ימיו של רש"י כרב בעיר מולדתו טרויש. השיקול דעת שלו הוא פשוט: אילו היה מדובר על מועד שהותו בגרמניה כתלמיד בישיבה, בוודאי לא היה מורה הלכה בפני רבותיו. ואילו היה מדובר על התקופה המאוחרת שלו בטרויש, כאשר כבר נתפרסם שמעו כאחד מגדולי הדור, הרי בוודאי לא היה נוצר מצב שהרבנים "משתאים ותמיהים מה לעשות", כי מלכתחילה היו פונים אל רש"י לשאול כדת מה לעשות. אין זאת אלא בתקופה הראשונה שלו כרב צעיר בטרויש, וכבר אז הייתה בו התקיפות והעצמאות לקבוע דין מקורי במקום שבו נתלבטו הגדולים. (ניתן ללמוד זאת גם מן הכתוב בספר "מחזור ויטרי" של תלמידי רש"י, שבו מסופר כי היו כאלה שחלקו על רש"י והתנגדו לומר צידוק הדין ביום טוב).

תקיפתו ועצמאותו של רש"י באים לביטוי בולט בוויכוח שהיה לו עם רבותיו מגרמניה בדיון על כשרותה של ריאה במקרה ספציפי. שם רש"י כותב לחתנו, רבי מאיר בן שמואל, שלמד באותה עת בוורמייזא: "אני שלמה אהובך מודיעך שלא חזרתי בי ולא אחזור בי. ולא נתיישבו לי דברי רבותיי ולא השיבו על דבריי כי אם מן השפה ולחוץ, ועדיין אני מוסרם לצנועים, ואם לא מפני הצרה הגדולה אשר הורעה בינותם, הייתי שונה להם אף על פי שלא יישמעו". רש"י אפוא עומד בתוקף רב על עמדתו ומציין כי אלמלא "הצרה הגדולה" (שלא ידוע בבירור על איזו צרה מדובר) היה מביע את עמדתו, גם אם רבותיו לא היו משתכנעים. רבי שמעיה, תלמידו של רש"י ומי שערך את הדברים, מוסיף בשולי הדברים: "בוא וראה תקוף האריה רש"י ז"ל".

פירוש רש"י - 1475

הפירוש לתלמוד

במאמר הבא נעסוק ברצות ה' בפירושו של רש"י על התורה, שהיא מלאכת מחשבת של חדשנות, מקוריות שכול כולה נשענת על טקסטים פרשניים קיימים. כעת נקדיש מספר מילים ליצירתו התורנית החשובה והמשמעותית הנוספת של רש"י – פירושו לתלמוד.

למרות שבניגוד לפירושו למקרא, הרי שבפירוש התלמוד במתכונת דומה כבר קדמו לו אחרים, יחד עם זאת מתייחד פירושו של רש"י הן באופן המושלם שבו הוא כתוב, הן בנגישותו והן בעמקותו.

ההתאמה של פירוש לכל רמת לימוד מצויה היא מופלאה. גם לומד מתחיל הניגש אל הטקסט התלמודי נעזר בפירוש רש"י כדי לפענח את דברי הסוגיה, וגם הלומד ברמה גבוהה מאוד מוצא בפירושו של רש"י, ברמזים המכוונים ובמשקעי הלשון, במה שנאמר בו ובמה שלא נאמר בו עומק חדש בסוגיה.

"בכל קומה שאליה יגביה הלומד, שם יפגוש בפירושו של רש"י העומד לימינו ומסייע בידו – כמידת יכולתו של הלומד – להגביה שוב עוד ועוד. במקביל לכך תלך ותעמיד הכרתו של הלומד באיכות הפירוש ובגדולת מחבר, שהיא לאין שיעור7 ".

האמת היא שדוגמאות לכך ניתן להביא אין ספור, ואולי פשוט עדיף לפתוח סוגיה תלמודית וללמוד אותה עם פירוש רש"י. על נקלה יגלה הלומד את הסגולה המיוחדת של הפירוש המיוחד הזה.

הדגמה: ריבוי הגוונים והריבוד העשיר שבפירוש רש"י לתלמוד

אביא כאן דוגמה אחת מייצגת בעיניי, מסוגיה שעסקתי בה לאחרונה:

הסוגיה במסכת כתובות (עח, ב הציטוט דלהלן הוא בתרגום מארמית) מביאה:

מעשה באותה אישה שהייתה גרושה או אלמנה ועמדה להינשא שוב. אשה זו רצתה "להבריח" את נכסיה מבעלה העתידי, כלומר היא לא רצתה שיזכה הבעל בנכסיה (לפי ההלכה, אחרי הנישואין הגבר מחוייב לספק את צרכיה הפיננסיים של האישה, וכתמורה לכך הוא זכאי לגישה לרווחים מסויימים מנכסי האישה). משום כך היא כתבה את הנכסים לבת שלה במתנה לפני שנישאה. לבסוף אותה אישה נישאה ונתגרשה, ותבעה מהבת שתשיב לה את הנכסים הללו. אולם, הבת סירבה. היא טענה שהאם נתנה לה במתנה גמורה את הנכסים, וכעת הם שייכים לה ולא לאמה. בא המעשה לפני רב נחמן. קרע רב נחמן את שטר המתנה שבאמצעותו העניקה האם לבת את הנכסים. במעשה סימלי זה ביטא רב נחמן את דעתו כי מסכים הוא לדעת האם שלא התכוונה להקנות לבתה בשטר זה. הלך רב ענן לפני רב עוקבא ראש הגולה ואמר לו: ראה אדוני את נחמן האיכר איך הוא קורע שטרות של בני אדם; רב ענן התרעם על כך כיצד עשה רב נחמן מעשה כזה וקרע שטר שהיה כתוב כהלכה. אמר לו מר עוקבא: אמור לי בבקשה, גוף המעשה כיצד היה? אמר לו: כך וכך היה המעשה וסיפר לו את כל הפרטים. אמר לו מר עוקבא לרב ענן: שטר הברחה אומר אתה? כך אמר חנילאי בר אידי בשם שמואל: מורה הוראה אני ומודיע הוראה זו לרבים – אם יבוא שטר הברחה לידי, אקרענו. כי ברור ששטר כזה לא נועד לשם נתינה גמורה ואינו אלא לשם הברחה.

מהסוגיה עולה עיקרון פשוט אבל חד: כאשר ברור כי המעשה הקנייני נועד לשם תכלית פיקטיבית וכאשר ברור בעת עריכת הקניין כי לא הייתה שם שום כוונה קניינית – כי אז מעשה הקניין הזה אכן איננו תקף. לכן, כאשר ברור שהאשה העניקה לבתה את רכושה רק בכדי לא להפסידם ולא כדי לתת אותם לבתה, הבת אכן אינה זוכה בנכסים הללו במקרה של סיטואציה בה התנאים שבעטיים נערך מעשה הקניין נשתנו.

אלא שלכאורה על ההלכה המצוטטת מפי שמואל ניתן לשאול שאלה מאוד חזקה: הלוא ההלכה מקבלת כיסוד חשוב את ההיגד ש"דברים שבלב אינם דברים"? אם כך, השאלה ששאל רב ענן עומדת איתנה ולא ברורה תשובת שמואל. ברי כי נעשה כאן מעשה קניין כדת וכדין! ובכן מה יועילו כנגד המעשה השריר והקיים של הקניין הגיונות והמיית הלב של האישה, אם היא נתנה לביתה את הנכסים במתנה גמורה או שזאת הייתה פיקציה בלבד. על פניו, רצונותיה וכוונותיה הכמוסים אינם רלוונטיים כנגד המעשה הגלוי והכשר של הקניין.

בגלל שאלה זאת רש"י אכן מפרש שהאישה הודיעה בפני עדים את כוונותיה האמתיות, וזו היא לשונו:

"אלמנה היתה ובאת [ובאה] להנשא והיתה מקדמת ונותנתן [והקדימה ונתנה לפני החתונה את הנכסים] לבתה כדי להבריח זכות בעלה מהם שלא יזכה בהם. והודיעה לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן היא או תתגרש".

המילים שהוסיף רש"י מבהירים את הסיבה מדוע קניינה של האישה לא חל. שהרי כאן מדובר בסיטואציה שהאישה הודיעה מפורשות בפני שני העדים שהמתנה שהיא מעניקה לביתה את הנכסים אינה אלא פיקציה. מתוך כך אנו לומדים את דעתו של רש"י: ללא הצהרה מפורשת כי מדובר בפיקציה, הקניין היה תקף למרות שלכולם היה ברור מה היו כוונותיה האמתיות של האישה.

לפנינו דוגמה קלאסית הן לבהירות של פירוש רש"י – הלומד המתחיל הקורא את דברי רש"י לתומם לא יקרא אלא הסבר פשוט ובהיר של הסוגיה – והן לעמקותו: כי מי שלומד את הסוגיה לעומקה מגלה שלרש"י הייתה פרשנות מאוד ספציפית למקרה הזה, ולעמדתו יש נפקויות הלכתיות ממשיות.

חשוב לציין שבעלי התוספות אינם מקבלים זאת, ומיישבים את השאלה באמצעות הארה קצרה:

"פי' בקונטרס והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת. ואין נראה לרבינו יצחק, דאם כן מדוע חולקים רב ענן ורבא על רב נחמן? הרי פשוט שהיא לא קנתה! ונראה לרבינו יצחק, שהיא לא אמרה כלום, אך יש במעשיה גילוי דעת ולא חל כאן הכלל שדברים שבלב אינם דברים, שהרי הודאי הדבר וניכר שלא נתכוונה אלא להבריח את נכסיה".

בעלי התוספות סוברים שלא ניתן להעמיד את הסוגיה במקרה שהאישה גילתה מראש בפני עדים שכל מעשה הקניין הוא פיקציה, שכן אם כך מדוע חלקו רב ענן ורבא על רב נחמן? הלא לדברי הכול הקניין לא אמור לחול.

הם קובעים שסיפורנו עוסק גם במקרה בו האישה לא מסרה הצהרה כלשהי לעדים, ועם זאת הקניין לא חל. למרות שהדברים היו בגדר "דברים שבלב", יש מצבים בהם "אנן סהדי", בהם מתוך שיקול דעת סביר ברור לנו בסבירות גבוהה ביותר מה הייתה כוונתו של פלוני. העובדה שבתוך מכלול פרטי הסיטואציה עצמה מצוי שיקוף ברור וגלוי גם לתכליות ולמוטיבציות של הנוגע בדבר, למרות שהן הפוכות או לא עולות בקנה אחד עם המעשה הגלוי הטכני, מוציאה את התכליות והמוטיבציות מכלל "דברים שבלב" לכלל "דברים שעל השולחן"...

___

בכתיבת מאמר זה נעזרתי בספר "רש"י" מאת ר' אברהם גרוסמן.

צילום עתיק של "כסאו של רש"י". מתוך ארכיון יד ושם