בס"ד. ש"פ ויצא, יו"ד כסלו, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1. הנה2 פירוש הפשוט הוא שפסוק זה אמר דוד המלך ע"ה עבור נפשו ונפשות כללות ישראל. ונוסף לזה, ישנו גם הפירוש שדרשו רז"ל3 על פסוק זה, אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, שמזה מובן שפסוק זה קאי על הגאולה העתידה. וכן מוכח גם מאגה"ק ד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה4, שמבאר שם שע"י הצדקה שנקראת שלום, נעשית הגאולה הפרטית בנפש כל אחד מישראל, ועי"ז נעשית גם הגאולה הכללית, שמזה מובן ג"כ שהפסוק פדה בשלום נפשי קאי על הגאולה העתידה. ותוכן הכתוב הוא לבאר אופן הגאולה, שזהו אומרו שהפדי' היא בשלום, והיינו, דעם היות שישנו הענין דמקרב לי, מ"מ, הרי זה בשלום. וטעם הדבר, כי ברבים היו עמדי, דרבים הו"ע של היפך הקדושה5, וכמו בעשו שהיו לו רק שש נפשות, ומ"מ כתיב6 נפשות לשון רבים, הנה ע"י העבודה דברבים היו עמדי, שעושים גם מרבים שיהיו עמדי, אזי נעשית הפדי' בשלום. וכמארז"ל7 ע"פ8 שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק שנעשה קרוב, היינו, שע"י העבודה לעשות מרחוק קרוב, נעשה ב"פ שלום. וכמו"כ גם בפסוק זה, שע"י העבודה לעשות מרבים (רחוק) עמדי (קרוב), נעשה פדה בשלום, בשלום דייקא, ב' שלום9.

ב) ויש לקשר זה עם פרשת השבוע, שלאחרי שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה10, דקאי על ירידת הנשמה למטה11 (כידוע ב' הפירושים בחרנה12, אם קאי על מלכות, או למטה יותר, שקאי על בי"ע, דזהו"ע ירידת הנשמה למטה), ובפרטיות יותר קאי על זמן הגלות13, ממשיך הכתוב14 דברי יעקב אבינו, אם יהי' אלקים עמדי ושמרני גו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והי' הוי' לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים גו'. ואיתא בזהר15, בגין דחמא (יעקב) ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא כו' אמר ושבתי בשלום אל בית אבי. וזהו גם מ"ש16 שובי שובי השולמית שובי שובי גו' כמחולת המחנים, שנאמר כאן ד"פ שובי, ואמרו רז"ל17 שקאי על השיבה מד' הגליות (וכמבואר בארוכה בקונטרס דרושי חתונה18), ועז"נ שובי השולמית, היינו, שהשיבה היא בשלום, ע"ד מ"ש ושבתי בשלום. ובפרטיות יותר, הנה בפסוק זה חשיב כמה מדריגות19, ובסדר דמלמטה למעלה. תחילה נאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש שהו"ע עבודת הצדיקים בתומ"צ, שהרי לחם קאי על התורה, שהיא בבחי' מזון פנימי, כמ"ש20 ותורתך בתוך מעי, ובגד ללבוש הוא מצוות שהם לבושים ומקיפים. ואח"כ נאמר ושבתי בשלום אל בית אבי, שהוא עבודת הבעלי תשובה שלמעלה מעבודת הצדיקים, כמאמר רז"ל21 מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולאחרי שמבאר סדר העבודה, מבאר גם פרטי ההמשכות מלמעלה שנעשים ע"י העבודה. והסדר הוא, שתחילה נאמר והי' הוי' לי לאלקים, דהנה, עכשיו המגן דשם אלקים מעלים על שם הוי', שהרי אילו הי' שם הוי' בגילוי, אזי היתה מתבטלת כל המציאות, ולכן השם אלקים מעלים על שם הוי', אבל לעתיד לבוא יהי' שם הוי' בגילוי, שזהו שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה22, היינו שיאיר השמש הוי'23 כמו שהוא בעצמו, ואינו מכוסה בהנרתק דשם אלקים. וזהו אומרו והי' הוי' לי לאלקים, ששם הוי' יהי' בגילוי. ואח"כ ממשיך והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, שזוהי המשכה הב', והיינו, שלאחרי שכבר נמשך המקיף (דשמש הוי') בפנימיות, אזי יומשכו מקיפים נעלים יותר, שזהו"ע בית אלקים, דאלקים זה הוא למעלה מהוי'. ולהמשכה זו מגיעים ע"י התשובה דוקא. וצריך להבין, מהו ענין בית אלקים שנעשה מהאבן. ועוד צריך להבין מ"ש והאבן הזאת, דלכאורה הול"ל והאבן אשר שמתי מצבה, וכבר היינו יודעים איזה אבן היא, ולמה הוצרך לומר והאבן הזאת24.

ג) והנה איתא בזהר25 דזאת היא בחי' המלכות, ועז"נ26 בזאת יבוא אהרן אל הקדש, דא תרעא לאעלאה27. וזהו ג"כ מ"ש28 אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו גו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, דמ"ש בזאת יתהלל המתהלל היינו בהביטול דמלכות.

והענין בזה29, דלכאורה יש בפסוק זה סתירה מרישא לסיפא, דבתחלה אומר אל יתהלל חכם בחכמתו, והרי הכוונה בזה היא גם לחכמת התורה שהיא החכמה האמיתית, וכמ"ש בזהר30 שהנביא צווח ואמר למארי תורה חכמים באורייתא ועתירין בה ושמחים בחלקם, צווח לגבייהו ואמר כה אמר ה' אל יתהלל גו'. וכיון שלא מספיק ידיעת התורה, כולל גם מדריגת מארי תורה חכמים באורייתא ועתירין בה (ענין העשירות), שזהו ע"ד שדוד הי' מחבר תורה בהקב"ה31, א"כ, מהו הפירוש בסיפי' דקרא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, שהו"ע חכמה אלקית, שעל זה אמר תחילה אל יתהלל חכם בחכמתו גו'.

ד) אך הענין הוא, דהנה כל עניני ההשתלשלות הם בדרך חותם המתהפך32. וכדאיתא בגמרא33 בבנו של רבי יהושע בן לוי שחלה ונתרפא, ואמר לאביו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ואמר לו ריב"ל עולם ברור ראית. והנה, כיון שמדובר אודות ברי' דריב"ל, מובן, שמה שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה, הרי זה ענין עליון ותחתון כמו שהוא באמת, ולכן הוצרך שדוקא ריב"ל יבאר לו שעולם ברור ראית, כיון שמצד למעלה הרי זה עולם ברור. וטעם הדבר הוא לפי שעניני ההשתלשלות הם כחותם המתהפך, ולכן, מה שלמעלה הוא עליון, הנה למטה הרי זה תחתון, ומה שלמעלה הוא תחתון, הנה למטה הרי זה עליון. והענין בכללות הוא ההפרש בין עלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא, דמה שבעלמא דאתכסייא הוא עליון, הנה בעלמא דאתגלייא הוא תחתון. והנה ידוע שעלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא הם דוגמת מחשבה ודיבור, דמחשבה היא לעצמו ובהעלם, ודיבור הוא בגילוי לזולתו. ויובן זה עד"מ בענין גילוי השכל מרב לתלמיד שמשפיע לו ע"י הדיבור, ששכל הרב המשפיע הוא נעלה משכל התלמיד, וצריך הרב למצוא בשכלו את הענין השייך להתלמיד. אמנם, גם לאחרי שמצמצם את עצמו ונעשה אצלו ענין השייך להתלמיד, הרי כל זה הוא אצל המשפיע עדיין, ואי אפשר עדיין להשפיע זאת להמקבל, ובכדי שישפיע להמקבל צריך לומר לו כמה הקדמות הצעות והסברות, ואח"כ משפיע לו את השכל. והרי מובן, שאצל הרב ישנו תחילה השכל ואח"כ ההצעות וההסברות, ואילו אצל התלמיד הרי בתחילה באים ההצעות וההסברות ואח"כ בא השכל (ורק כאשר יבוא התלמיד אדעתא דרבי' אחרי ארבעין שנין34, אזי גם אצלו יהיו ההצעות טפלים, והעיקר יהי' אצלו השכל). וכמו"כ הוא בכל עילה ועלול, שכל מה שאצל העילה הוא בתחלה, הנה אצל העלול הוא לבסוף. וזהו"ע סוף מעשה במחשבה תחלה35, שמה שלמעלה הוא במחשבה תחלה, הנה בהבריאה הרי זה סוף מעשה. ובזה יובן ב' הדעות36 אם שמים קדמו או ארץ קדמה, דשניהם אמת, דבעלמא דאתגלייא שמים קדמו, ובעלמא דאתכסייא ארץ קדמה. וכמבואר בתניא37 שתכלית השתלשלות כל העולמות היא בשביל עוה"ז התחתון דוקא, דאף שבגילוי הרי הוא התחתון, מ"מ, בהעלם הרי הוא קודם. והנה, בעוה"ז גופא הרי עיקר הכוונה היא בשביל האדם, וכמ"ש38 אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דמה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ, הוא בשביל בריאת האדם, שיקיים תרי"ג מצוות, שזהו בראתי, בגימטריא תרי"ג39. ואעפ"כ, הרי בפועל נברא האדם לבסוף. וכמ"ש40 אחור וקדם צרתני, דאף שהאדם נברא אחור למע"ב, הנה זהו בעלמא דאתגלייא, אבל בעלמא דאתכסייא קדם האדם למע"ב, להיותו עיקר הכוונה. ומה שאומרים יתוש קדמך41, הרי זה רק כאשר האדם חוטא, שאז אינו כפי הכוונה, אבל כאשר הוא כפי הכוונה, הרי הוא קדם כו', ורק ע"פ סדר זמנים הוא לבסוף. וזהו גם מה שהאדם נברא בבחי' דומם, כמ"ש42 גלמי ראו עיניך, וכידוע שנשתנה יצירת האדם מיצירת שאר הנבראים43, שכולם נבראו יחד עם נפשם, ואילו בבריאת האדם כתיב גלמי ראו עיניך, שזוהי בחי' תחתונה ביותר. ומ"מ, הרי הסיבה לכך היא לפי שתכלית הכוונה בבריאת האדם היא בשביל בירור הגשם. ונמצא, שאף שהאדם נברא בסוף כל הבריאה, הרי באמת קדום הוא לכל, וכמאמר רז"ל44 שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה.

ה) ובזה יובן מ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו גו', דהנה, חכם בחכמתו קאי על חכמה דאצילות ולמעלה יותר, ואף שזוהי בחינה נעלית, הנה עז"נ אל יתהלל גו', שאין זה תכלית הכוונה, שהרי תכלית בריאת והאצלת החכמה היא בכדי שיהי' גילוי אלקות וידיעת אלקות למטה, וכמו בענין אורייתא מחכמה נפקת45, שאין הכוונה בזה כפי שהיא באצילות, כי אם שלמדתנו בבי"ע דוקא46. ומצד בחי' החכמה דאצילות אי אפשר להיות עדיין הגילוי למטה, כי אם ע"י בחי' המלכות דוקא, ובמלכות גופא לא כפי שהיא באצילות, כי אם בירידתה לבי"ע דוקא. וזהו ג"כ מ"ש47 חכמות בחוץ תרונה, חכמות לשון רבים, חכמה עילאה וחכמה תתאה48, היינו חכמה עילאה כפי שמאירה בבחי' מלכות, חכמה תתאה, ועל ידה מאירה למטה בחוץ, שזוהי התכלית. וכמבואר בתניא37 שתכלית הכוונה אינה בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', אלא התכלית היא בעוה"ז התחתון, כד אתכפיא סט"א כו'. וזהו אל יתהלל גו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל, דמשמעות הפסוק הוא שצריך להיות ענין ההילול, ועל זה אומר שההילול אפשר להיות דוקא בזאת, ולכאורה הרי אין צריך להיות ענין ההילול כלל. אך הענין הוא, דהילול הוא מלשון בהילו נרו49, דהיינו ענין הגילוי, וכיון שמצד החכמה אין ענין הגילוי למטה, לכן אין זה הכוונה. וזהו אומרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, שהגילוי הוא ע"י בחי' זאת דוקא, דא תרעא לאעלאה, שהמל' נקרא בשם שער, שהשער משמש להיציאה לחוץ, היינו להגילוי לבי"ע. וממשיך בכתוב, השכל וידוע אותי, השכל וידוע היינו לא לעצמו, כי אם לגלות גם להזולת (מאַכן יענעם פאַרשטיין), שזהו עיקר התכלית. ועז"נ (השכל וידוע) אותי, דקאי על העצמות, היינו שבזה דוקא תופסים את העצמות שלמעלה מכל הגילויים. וזהו ג"כ מה שמסיים כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, והיינו שעיקר הכוונה היא בארץ למטה דוקא.

ו) וזהו ג"כ מ"ש והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים, דבכדי שיומשכו המקיפים החדשים שלמעלה משם הוי' (כנ"ל), הרי זה ע"י עבודה דבחי' זאת דוקא, שזהו אומרו והאבן הזאת גו' יהי' בית וכלי להגילוי דאלקים שלמעלה משם הוי'. וענין זה בא לאחרי הקדמת סדר העבודה שחשיב לפנ"ז, כמשנת"ל שבתחילה נאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהו"ע עבודת הצדיקים. אך עדיין אין זה התכלית, אלא התכלית היא עבודת התשובה דוקא, שזהו שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא50, והרי ענין התשובה הוא בירור וזיכוך המטה דוקא, עד לבירור הזדונות51. וזהו ענין ושבתי בשלום אל בית אבי, דאביו של יעקב הוא יצחק, שנקרא כן ע"ש צחוק עשה לי אלקים52, שהו"ע הצחוק והתענוג דלמעלה שנעשה מצד בירור ההעלמות דשם אלקים53. ומסיים בכתוב, והי' הוי' לי לאלקים גו' יהי' בית אלקים, והיינו, שע"י העבודה דונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהו"ע עבודת הצדיקים בהעלאה והמשכה [שזהו מ"ש54 ויקח את האבן גו' וישם אותה מצבה, שהו"ע ההעלאה, ואח"כ ויצק שמן על ראשה, שהו"ע ההמשכה], אזי נעשה הגילוי דוהי' הוי' לי לאלקים, שהו"ע הגילוי דשם הוי' כנ"ל. אמנם ע"י העבודה דושבתי בשלום אל בית אבי, שהו"ע עבודת התשובה, נעשה בית אלקים, שהו"ע המשכת המקיפים החדשים שלמעלה גם מסובב הכללי. והיינו, שגילוי שם הוי', עם היותו למעלה מהעולמות, בבחי' סובב, מ"מ, יש לו שייכות לעולמות, שלכן נקרא בשם סובב, ויש בזה כמה מדריגות, מקיפים הפרטים עד המקיף הכללי, אך כל זה שייך עדיין לעולמות. אמנם ע"י עבודת התשובה נעשה המשכת העצמות.

ז) וזהו גם מ"ש פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי, שע"י פעולת הבירור שגם הרבים יהיו עמדי, אזי נעשית הפדי' בשלום, שזהו"ע שלמעלה מהגילוי דשם הוי'. דהנה, בהגילויים דלעתיד יהיו ב' ענינים, הא' הוא הגילוי דשם הוי', כמ"ש55 ונגלה כבוד הוי', וכנ"ל שלעת"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתקה, וענין זה נעשה ע"י עבודת הצדיקים. והב' הוא גילוי והמשכת העצמות, שזה נעשה ע"י עבודת התשובה, והיינו, שע"י בירור המטה (ברבים היו עמדי) נעשית שלימות הכוונה דדירה לו ית' בתחתונים, דפירוש דירה הוא לעצמותו ומהותו56, ועד"מ בדירת האדם שעצם ומהות האדם דר בהדירה, וכן הוא גם בענין דירה בתחתונים, שתהי' המשכת העצמות ממש בתחתונים.