הר הבית, הממוקם ממזרח לירושלים העתיקה, הוא המקום הקדוש ביותר עלי אדמות, בו שכנו בעבר שני בתי המקדש. למרות שכיום בית המקדש חרב, לאורך אלפי שנים נהגו יהודים להתקבץ לתפילה לצד "הכותל המערבי" – קיר תמך בצלע המערבית של ההר ששרד את החורבן.

הר-הבית הוא "שער השמיים"1 – המקום שבו המסך המבדיל בין הארץ לשמיים שקוף ביותר. זהו גם ה"נמל" דרכו עוברות כל התפילות אל ה'2.

המשיכו לקרוא את הסקירה המסכמת כדי להכיר את סיפורו של הבית:

הר הבית בראשית ההיסטוריה

קדושת הר הבית מתחילה עם בריאת העולם. על פי המסורת, משם לקח אלוקים את העפר שבו יצר את גופו של אדם הראשון. לאחר שנברא, בנה שם אדם מזבח והקריב עליו קרבן לה'. קדושתו של המקום, נחקקה אפוא בעפרו כבר מששת ימי בראשית3.

אלפיים שנה לאחר מכן, אלוקים ציווה את אברהם אבינו לקחת את יצחק, בנו יחידו, ללכת אתו "אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" ושם, להעלות אותו לעולה – קרבן לה' – על הר אחד שאותו יסמן לו מבין ההרים. ההר שאותו סימן אלוקים לאברהם היה הר הבית, שאז נקרא בשם "הר המוֹרִיָּה"4.

אולם הראשון שביטא באופן מפורש את הוד קדושתו של המקום היה יעקב אבינו, נכדו של אברהם ובנו של יצחק. בדרכו לחָרָן, כשהוא נמלט מאחיו עשיו, עצר לחניית לילה בהר המוריה ובחלומו ראה סולם המוצב בארץ וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. כשהתעורר, הבין היכן ישן. "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!" אמר, "אֵין זֶה כִּי-אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם!"5.

הר הבית ודוד המלך

700 שנה מאוחר יותר הואר שוב הזרקור על הר הבית, הפעם על ידי דוד המלך:

במשך שבע וחצי שנים, מלך דוד רק על שבט יהודה וקבע את מושבו המלכותי בחברון. על שאר שבטי ישראל מלך איש-בושת, בנו של שאול. לאחר חמש וחצי שנות יריבות6, אבנר, שר צבאו של איש-בושת, ערק לצד דוד ופעל למען המלכת דוד על כל שבטי ישראל ועל הארץ כולה. משאלתו התגשמה במהרה כאשר דוד איחד את הממלכה לאחר מותו של איש-בושת.

בניסיון לאחות את העם המפולג, החליט דוד להעביר את ארמונו לעיר מרכזית יותר. הוא בחר בירושלים ששכנה על הגבול בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין7.

אז, בשיאה של מגפה משתוללת, ראה דוד המלך את מלאך ה' בגורן של אדם בשם אֲרַוְנָה היְבוּסִי. המלאך ציווה על דוד להקים מזבח במקום הגורן ולהקריב עליו קורבנות בכדי שתיפסק המגפה.

דוד קנה מאֲרַוְנָה את הגורן, כולל הבקר והכלים שהיו בו, תמורת 600 שקלי זהב8, ובנה במקום הגורן מזבח ועליו הקריב קורבנות. והמגפה אכן נעצר9.

הגורן של אֲרַוְנָה שכן בהר המוֹרִיָה. מקום הגורן, שעליו בנה דוד את המזבח, הוא בדיוק המקום שבו בנו אדם הראשון ואברהם אבינו את המזבחות שבנו.

באותה שעה ייעד דוד המלך את המקום עבור מקום משכנו הקבוע והנצחי של בית המקדש ואמר "זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים, וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל"10.

שני בתי מקדש

שלמה המלך, בנו של דוד, בנה על הר המוריה את בית המקדש הראשון. במשך 410 שנים פיאר הבית הקדוש את ההר והפך אותו למרכז החיים הרוחניים, הפוליטיים והחברתיים של עם ישראל. שם היו מתאספים עולי הרגל שלוש פעמים בשנה; לשם היו כל העם מביאים את קורבנותיהם לשם כפרה, הכרת תודה וחגיגת אירועים; משם יצאה תורה לישראל, כשבית הדין העליון ששכן במקדש היה קובע את הלכות התורה ומלמד אותה לכל האומה.

ואולם, כעבור 410 שנים באו הבבליים והחריבו את בית המקדש בתאריך תשעה באב. במשך 70 שנה שכב ההר חָרֵב עד שקבוצת גולים, בראשות עזרא הסופר, עלתה מבבל והעירה את ההר משמימונו. הם בנו מחדש את המקדש.

העולים דלי האמצעים עשו כמיטב יכולתם לבנות בניין יפהפה והשקיעו בו את כל המשאבים שהצליחו להשיג בעמל רב. אולם בהשוואה לבית המקש הראשון הוא היה רק השתקפות חיוורת11. במשך מאות שנים עמד בית המקדש השני על מכונו אבל מצבו הלך והידרדר.

או אז, לקח על עצמו הורדוס המלך את המשימה לתקן את בית המקדש ואת הר הבית. באחד ממיזמי הבנייה האדירים ביותר של המאה, גרר הורדוס טונות של עפר, בנה קירות תמך ועיצב מחדש את הר הבית. הוא הכפיל את שטחו הטבעי של ההר והפך אותו לכיכר ענקית12.

להדרו המפואר של בית המקדש המשופץ לא היה אח ורֵע. חכמים אמרו עליו "מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ — לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם"13. הוא התנשא מעל העיר במשך כמעט 100 שנה, עד שהוחרב – עם ירושלים כולה – בידי חיילי האימפריה הרומית באותו תאריך בדיוק שבו הוחרב הבית הראשון: תשעה באב. בסך הכל, עמד בית המקדש השני על תילו במשך 420 שנה.

קטע אחד מן הצלע המערבית של חומת-התמך, שתמכה בכיכר הענקית, שרד את התופת ונודע מאוחר יותר בתור "הכותל המערבי".

השמות של הר הבית

  • הַר הַמוֹרִיָה

ההר, שבו שכן מאוחר יותר בית המקדש, נקרא במקור "הַר הַמוֹרִיָה".

כמו ליתר שמותיו של ההר, גם לשם קדום זה יש משמעות מיוחדת – הוא הצביע במרומז על עתידו:

"מוריה", מלשון "הוראה", מתייחס לעובדה שבהר הבית שכנה ה'סַנְהֶדְרִין' – בית הדין הגדול שהיווה הסמכות העליונה לפסיקת הלכה והוראת התורה14. משמעות נוספת המסתתרת בשם "מוריה" היא בושם ה"מור" – אחד מסממני מרקחת הקטורת שהוקטרה על מזבח הזהב בתוך היכל המקדש פעמיים ביום15.

  • ה' יִרְאֶה

לאחר עקידת יצחק, אברהם קרא למקום בשם "ה' יִרְאֶה"16 – זכר לתשובה הנבואית שענה במו פיו ליצחק בנו, כשהיו שניהם בדרכם אל ההר, מצוידים באש ובעצים אך ללא אף בהמה להקרבה, ויצחק שאל בתמיהה "אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?!", ענה לו אברהם: "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי".

ואכן, ברגע האחרון, לאחר שכבר עקד אברהם את יצחק בנו על המזבח, קרא מלאך ה' לאברהם מן השמיים ואמר לו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" וזימן לפניו אַיִל (שֶׂה זכר בוגר) כדי שיקריבוֹ לעוֹלָה במקום יצחק17.

שם זה גם רומז לכך שלימים, בתקופת דוד, ה' יראה את המקום כראוי למקום שכינתו ויבחר בו עבור בית המקדש18.

  • הַר ה' יֵרָאֶה

כינוי נוסף המתייחס לכך שההר הוא מקום שכינתו של הקדוש ברוך הוא שבו הוא מתגלה ונראה לעמו ישראל19.

  • בֵּית אֵ-ל

בעקבות מסורת סבו, לאחר שיעקב חלם את חיזיון הסולם העולה השמימה, קרא למקום בֵּית אֵ-ל – ביתו של אלוקים. גם שם זה רומז למעשה למקדש שייבנה בו בעתיד20.

  • הַר הַבַּיִת

השם המוכר ביותר של המקום הוא "הר הבית" או "הַר בֵּית ה'" – על שם בית המקדש ששכן בו21.

קדושת ההר

כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש על ההר, הוא קידש את המקום לנצח. מאז שורה השכינה על ההר ולא זזה ממנו מעולם – גם לאחר שנחרב המקדש וההר נותר שמם. משום כך, גם קדושת המקום נשארה בתוקפה עד ימינו, למרות שבית המקדש טרם נבנה מחדש22.

קדושת הר הבית מחייבת כללי התנהגות מיוחדים23 : אסור להיכנס להר הבית עם מקל נדודים, עם ארנק או ברגליים מאובקות; אסור לעבור בהר רק בשביל קיצור דרך; אסור לירוק בהר הבית; וחמור מכל: אסור לטמאים להיכנס אל ההר24. זו הסיבה לכך שבימינו, כשכולנו מוגדרים טמאים, אנו מנועים מלהיכנס להר הבית25, עד שיבוא מלך המשיח וניטהר מן הטומאה על ידי אפר הפרה האדומה. או אז נזכה לראות את בית המקדש השלישי והנצחי עומד בתפארתו על ההר ותקוים הנבואה:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ 'לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו!' כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם"26.