למה היו שבעה קנים למנורה בבית המקדש?

אחד הסמלים היהודיים המפורסמים ביותר הוא המנורה, מנורת הזהב שעמדה בבית המקדש.

למעשה, בבית המקדש היו עוד אביזרים חשובים וקדושים, ביניהם: ארון הקודש שבתוכו שכנו שני לוחות הברית, השולחן עליו הניחו את לחם הפנים, מזבח הזהב עליו הוקטרה הקטורת בכל יום, והמזבח הגדול עליו הקריבו קרבנות תמידין כסדרן. ואף על פי כן, המנורה התפרסמה יותר מכל אלו.

למה באמת? אפשר לתת מספר השערות. אולי זה קשור לשאיפה ולכמיהה של כולנו ל"אור", וכנוסח התפילה: "אור חדש על ציון תאיר"; יתכן שתרמה לכך גם העובדה שיש חג ארוך המוקדש למנורה – חג החנוכה, שבו בכל ערב מדליקים נרות לזכר נרות המנורה שדלקו בנס בימי המכבים.

אם כי, קיים הבדל בין המנורה של בית המקדש לבין החנוכייה של חג החנוכה: בעוד החנוכייה מורכבת לפחות משמונה קנים, המנורה היתה מורכבת משבעה קנים בלבד. למעשה, לפי ההלכה קיים איסור לעשות 'חיקוי' של מנורת המקדש, ולכן אסור ליצור לשימוש פרטי מנורת מתכת בעלת שבעה קנים.

למה שבע?

מה מיוחד במספר שבע? ומה, בכלל, מייצגת המנורה?

להבנת הרעיון של "שבעת הנרות" (למה שבע?), נקדים שהתלמוד1 מביא שכמאתיים שנה לאחר חורבן הבית השני התעורר ויכוח בין שני חכמים לגבי צורת עמידתה של המנורה. המחלוקת הייתה בין רבי יהודה הנשיא ורבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי.

לדעת רבי אלעזר, עמדה המנורה לרוחב ההיכל – כלומר: מי שנכנס להיכל המקדש ראה מולו את המנורה כולה עומדת במלוא הדרה; ואילו לדעת רבי, עמדה המנורה לאורך ההיכל, במקביל לקיר – כלומר: הנכנס היה רואה מולו נר אחד וככל שהיה מתקדם ונכנס פנימה היה רואה את הנרות הנוספים.

מאחורי המחלוקת הטכנית הזאת, מסתתרת מחלוקת עקרונית. כך מסביר זאת הרבי מליובאוויטש במאמר ארוך בשם "רשימת המנורה", אותו כתב כשהתגורר בפריז:

אם המנורה עמדה במאוזן, לרוחב ההיכל, מלמד הדבר על שויון מוחלט בין כל שבעת הנרות. אין נר יותר מיוחס, יותר קדוש. כולם באותה רמה. אולם אם המנורה עמדה במאונך, לאורך ההיכל, אז יוצא שלא כל הנרות היו באותו מעמד – היו נרות חיצוניים יותר, הקרובים יותר לפתח החיצוני של ההיכל, ולעומתם היו נרות פנימיים וקרובים יותר לקודש הקודשים.

מוח או לב?

בעומק הענין, שני החכמים חולקים בשאלה האם המנורה היא סמל של המוח התורני, או של הלב היהודי.

רבי, ששימש כ"נשיא" לעם ישראל כולו ושם את הדגש על המעורבות והדאגה לכל שכבות העם – רואה במנורה סמל להבדלי הדרגות שבתוך עם ישראל. אמנם כולם קדושים, כולם מאירים, אך בכל זאת יש קרובים ופנימיים יותר.

לפי תפיסה זו, שבעת הנרות מקבילים לחלוקה הקבלית המפורסמת של נפש האדם לשבעה מדות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל אלו הן מדות, רגשות, שעל ידן יכול יהודי להתחבר לבוראו, ובענין זה יש הבדלים בין קבוצות שונות בעם ישראל: יש השמים דגש על מדת ה"חסד" – אהבה והתקרבות, ויש השמים את הדגש דוקא על מדת ה"גבורה" – יראה וקפדנות, וכן הלאה בכל מדה ומדה.

זו הסיבה שלדעתו הנרות עמדו לאורך הקיר, ולא כולם היו קרובים ל'קדש הקדשים' באותה מידה, כי אכן, יש חילוקי מעמדות: חז"ל אומרים2 "אינו דומה העובד מאהבה לעובד מיראה" – מי שעובד את ה' בלב אוהב קרוב אליו יותר מאשר מי שעובד מתוך יראה ופחד, ולכן הנר הראשון שבמנורה המקביל למדת ה'חסד' היה פנימי וקרוב יותר ל'קדש הקדשים' מאשר הנר השני שבמנורה המקביל למדת ה'גבורה', ובוודאי יותר מאשר נרות אחרים המקבילים ליתר המדות.

[אגב, דבר זה משתקף גם בנוסח התפילה היומיומית: 'קדש הקדשים' של התפלה הוא הפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ומיד לאחריו בא הפסוק המייצג את מדת החסד והאהבה – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך"].

זו תמצית שיטתו של רבי, שרואה במנורה סמל לרמות השונות הקיימות בעבודת ה', אם כי בסופו של דבר כולם חלק מהמנורה המאירה.

רבי אלעזר, לעומתו, ידוע כמי שחי חיים רוחניים מרוממים ונשגבים, הוא לא היה מעורב בין הבריות וכל מעייניו היו בחכמה האלוקית – לימוד התורה. בעיניו המנורה לא נתפסת כסמל למדות ורגשות שבלב, אלא כסמל לחכמה הנשגבה: התורה.

גישה זאת הרואה במנורה סמל של התורה, מתאימה היטב עם המבנה של המנורה. שבעת הקנים של המנורה מתחלקים למעשה לשנים – יש את מרכז המנורה שהוא הקנה האמצעי, וששת הקנים האחרים מסתעפים ויוצאים מתוכו, כך שהם בעצם מבוססים עליו.

מבנה זה הוא המבנה של התורה. במרכז התורה נמצאים ספרי התנ"ך, שהם היסוד והבסיס של כל החכמה התורנית. על בסיס התורה שבכתב באה התורה שבעל פה, שהיא מפרשת ומבארת את המלים הקצרות של התורה שבכתב; התורה שבעל פה היא ענקית וכוללת ספרים לאלפים, אבל בחלוקה כוללת נראה שיש בה ששה חלקים, הלוא הם ששה סדרי משנה שעל גביהם נבנה כל הבנין הגדול.

עתה נבין מדוע לדעתו של רבי אלעזר עמדו הנרות במאוזן ולא היו בהם 'מיוחסים' יותר ו'מיוחסים' פחות (מבחינת הקירבה ל'קדש הקדשים'). כי הקירבה לקב"ה הנוצרת על ידי לימוד התורה היא שווה בכל חלקי התורה; אין כל הבדל בין מי שלומד הלכה העוסקת ביום הקדוש בשנה – יום הכפורים לבין מי שלומד הלכה המלמדת את עונשו של גנב או רוצח. כל חלק ופרט בתורה "מיוחס" לחכמה האלוקית באותו 'יחוס' ממש.

אז וגם היום

המנורה אם כן הייתה לא רק כלי ששימש בבית המקדש. המסר שהיא מייצגת – הן על חשיבות עבודת הבורא באמצעות הרגש, והחיבור לבורא העולם באמצעות המוח והלימוד – רלבנטיים עד היום.

[בשולי הדברים: כמי נפסקה ההלכה? – הרמב"ם בחיבורו 'הלכות בית הבחירה' מכריע כדעת רבי אלעזר, שהמנורה עמדה לרוחב ההיכל. אולם פוסקי הלכה אחרים סבורים שההכרעה היא כדעת רבי, שהמנורה עמדה לאורך ההיכל, ולאור זאת נוהגים בקהילות רבות בחג החנוכה להניח את החנוכייה לאורך הקיר – כזכר למנורת המקדש – וכך נהגו גם בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש].