אחד הסיפורים המרגשים והמפליאים ביותר בספר בראשית הוא סיפור ניסיון העקידה. זהו סיפור על אב זקן ובן יחיד, שהלך להעלות את בנו לעולה על-גבי המזבח על-פי בקשתו של בורא העולם. ברגע האחרון התגלה אליו האלוקים ואמר לו כי זה היה נסיון בלבד.

את סיפור העקידה אנו מזכירים מדי יום בתפילת שחרית, ובמיוחד בראש השנה.

לפניכם סיפור העקידה כפי שהוא מופיע בחומש, בתלמוד ובמדרשים1.

לפני העקידה: ויכוחם של ישמעאל ויצחק

ישמעאל ויצחק היו אחים מאב – אברהם – אך לא אחים מאם: ישמעאל היה בנו של הגר, השפחה, ואילו יצחק היה בן שרה, אשתו של אברהם. מתברר כי ישמעאל לא חיבב במיוחד את יצחק; המדרש מביא כי כאשר הם היו יוצאים לשדה, היה יורה ישמעאל חיצים לעבר יצחק במטרה להרוג אותו. "זה רק משחק", הוא היה אומר.

פעם אחת פרץ ויכוח בין ישמעאל ויצחק, מי חביב יותר על בורא העולם. ישמעאל טען כי הוא חביב יותר שכן הוא נימול בגיל 13, ואילו יצחק טען שדווקא אלוקים מעדיף את ברית המילה שלו, שנערכה בגיל שמונה ימים.

"אך כאשר ערכו לי ברית מילה הייתי בן 13, ויכולתי להתנגד" טען ישמעאל, "ואילו אתה היית תינוק. לא הייתה לך ברירה."

"נכון" השיב יצחק, "אך ברית מילה כרוכה במעט דם. ואילו אם בורא העולם היה מבקש ממני להישחט לכבודו, הייתי מסכים לעשות זאת מיד."

כששמע זאת האלוקים, הוא אמר: הגיע הזמן לנסות את אברהם אבינו.

באותם ימים יצחק היה בן 37 שנה.

האלוקים מבקש מאברהם אבינו להעלות את בנו לעולה

כך, בורא העולם התגלה לאברהם אבינו ואמר לו:

"אברהם!"

ואברהם השיב: "הנני!"

"קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך."

הפסוק מביא רק את דבריו של בורא העולם, אך המדרש מביא את תשובתו של אברהם.

"בבקשה ממך, קח נא את בנך"

- "איזה בן?" לא הבין אברהם.

"את יחידך."

- "שניהם יחידים. ישמעאל הוא בנה היחיד של הגר, ויצחק הוא בנה היחיד של שרה."

"אשר אהבת."

- "את שניהם אני אוהב!"

"את יצחק."

שתי סיבות נאמרו לכך שהאלוקים גילה לו אט-אט את הבן המיועד לקורבן: הראשונה, כדי להראות את גודל הנסיון ולתת לו שכר רב יותר בהתאם. השניה, כדי שלא יאמרו שאברהם היה המום מבקשתו של ה' ולא היה לו זמן לחשוב.

ועוד נאמר: בורא העולם אמר לאברהם קח נא, כאילו הוא מתחנן בפניו לעמוד בנסיון. היה זה הנסיון העשירי מעשרת הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו, וה' ביקש ממנו לעמוד בנסיון זה, הקשה מכולם, כדי שאנשים יראו כי נאמנותו לאלוקים לא מוטלת בספק.

יוצאים לדרך

השכם בבוקר יוצא אברהם אבינו לחבוש את חמורו. הוא לא מבזבז זמן ולא מחכה שאחד ממשרתיו יעשה זאת עבורו. מרוב התלהבות ורצון לקיים את דברי בוראו, הוא עושה זאת בעצמו.

אברהם הולך יחד עם יצחק, ישמעאל ועבדו אליעזר2. הוא לוקח עמו עצים וסכין, והם יוצאים לדרך.

הדרך אורכת שלושה ימים, שוב כדי שיהיה לאברהם וליצחק די זמן לחשוב על מה שהם עומדים לעשות.

המדרש מספר כי בדרך השטן ניסה להניא את אברהם ויצחק. הוא התחפש לזקן, ניגש לאברהם ושאל אותו להיכן הוא הולך. כשאברהם דחה אותו בתירוץ כי הוא הולך להתפלל, שאל אותו השטן מדוע הוא הצטייד גם בסכין ובעצים. שוב ניסה לדחות אותו אברהם כי אולי הם יתעכבו בדרך, ויהיה עליהם לשחוט בהמות ולבשל את בשרם, אך אז גילה השטן את זהותו האמיתית.

"כיצד אתה הולך לשחוט את הבן שנולד לך בגיל מאה שנה?"

אברהם השיב לו כי הוא יקיים את דבריו של האלוקים, וגם אם הוא ינסה אותו בנסיון גדול מכך הוא יעמוד בו.

ראה זאת השטן, והפך את עצמו לנהר גדול של מים שחסם את דרכם. לא היססו אברהם ויצחק ונכנסו לתוך המים. כאשר הגיעו המים עד צווארם, קרא אברהם לבורא העולם: "ריבונו של עולם, אתה אמרת לי להעלות את בני לעולה – אך אם אני יטבע או יצחק יטבע, כיצד יתקדש שמך בעולמך?"

מיד גער ה' בשטן, הנהר התייבש והם המשיכו בדרכם.

הרגע מתקרב

ביום השלישי, רואה אברהם את הר המוריה מרחוק. היה זה אותו הר בו עתיד להיבנות בית המקדש. הוא שואל את יצחק מה הוא רואה. "אני רואה הר גבוה ויפה וענן קשור עליו" השיב יצחק. ישמעאל ואליעזר לעומת זאת לא רואים שום דבר מיוחד באופק. "יש כאן רק מדבר לכל אורך הדרך" הם אומרים.

"המתינו נא פה עם החמור" מבקש מהם אברהם, ומתקדם קדימה עם יצחק בנו.

אברהם מעמיס על שכם יצחק את העצים, בידו הוא לוקח את האש והסכין "וילכו שניהם יחדיו..."

נראה כי יצחק מתחיל להבין מה עומד להתרחש. הוא שואל את אביו: "אבי! יש אש ועצים, אך היכן השה לעולה?"

ואביו משיב לו: "אלוקים יבחר לו במה הוא יחפוץ כקורבן."

למרות שיצחק מבין היטב את הרמז, הוא לא מהסס. "וילכו שניהם יחדיו", שניהם הלכו באותה שמחה ובזריזות לקיים את רצון בוראם.

אברהם בונה את המזבח, ויצחק מבקש ממנו לכפות אותו היטב, כדי שהוא לא יזוז מרוב פחד, ייפצע מן הסכין וייהפך לבעל-מום. לפני שהוא נפרד מאביו הוא מבקש ממנו להעביר את החדשות העצובות לאימו, שרה, ברגעים המתאימים, כדי שלא תמות מרוב צער.

ואז...

כשדמעות זולגות מעיניו, מניף אברהם אבינו את הסכין כדי לשחוט את בנו יקירו. באותה שעה בכו מלאכי השרת לפני בורא העולם נוכח רגעים עצובים אלו.

רגע לפני ששחט אברהם את בנו, קרא לו האלוקים והורה לו "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה"! היה זה נסיון בלבד כדי לראות האם אתה אכן ירא אלוקים. אך כעת, כשעמדת בניסיון, הורד אותו מן המזבח.

"האם לא אמרת לי להעלות את בני לעולה?" שאל אברהם. "ואם כן, מדוע אתה משנה את דבריך?"

"לא אמרתי כי תשחטהו לעולה, אלא שתעלה אותו על המזבח" השיב האלוקים. "עכשיו, שהעלית אותו על המזבח, קיימת את ציוויי."

בטרם ירד אברהם מן המזבח, הייתה בקשה בפיו. "כפי שלא ערערתי על בקשתך להעלות את יצחק לעולה, למרות שהבטחת לי שהוא ובניו ימשיכו את דרכי.

"כאשר בניו יחטאו לפניך, אנא ראה כאילו אפרו של יצחק צבור ומונח על גבי המזבח ומחול לעוונותיהם!"

ובורא העולם השיב לו:

"בכל פעם שהם יתקעו לפניי בשופר, אזכור להם את עקידת יצחק".

"מהו השופר?" לא הבין אברהם, ובורא העולם הראה לו איל שקרניו נתקעו בסבך העצים. אברהם לקח את האיל, והעלה אותו לעולה.

"בי נשבעתי נאום ה'! כי יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשכת את בנך את יחידך, כי ברך אברכך והרבה הרבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים..."

אחרי העקידה

המדרש מספר כי השטן סיפר לשרה את כל סיפור העקידה בפרוטרוט, ונשמתה פרחה מרוב פחד וצער. אברהם התיישב בבאר שבע, וזמן קצר לאחר-מכן הוא החל לעסוק במרץ בחיפוש כלה לבנו יצחק.

לסיום

כתב האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי3:

מה שהיה מיוחד בעקידת יצחק לא היה העובדה שאברהם ציית לבורא העולם, שכן האלוקים עצמו ביקש ממנו לעשות זאת! הייתה זאת הזריזות, העובדה שהוא עשה זאת בשמחה וברצון, וזכות זו היא העומדת לנו לעם ישרא לעד.

כאמור, עקידת יצחק נאמרת בכל יום בתפילה. בקהילות הספרדים נאמר בראש השנה פיוט מרגש ומיוחד הנפתח במילים "עת שערי רצון להיפתח", המתאר בפיוטיות ובציוריות את סיפור העקידה.

מי יתן וזכותם של אברהם ויצחק יעמדו לנו ולזרענו עד עולם.