הפן המיסטי באכילת בשר

"כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר (דברים יב, כ).

"אחור וקדם צרתני.." (תהלים קלט, ה). "...אם אדם ראוי, אומרים לו: ראשון אתה בין ברואיך. אם אינו ראוי, אומרים לו: תאכל בשר כאוות נפשך" (מדרש רבה, ויקרא יד, א).

ישנם אנשים החולקים על המוסריות שבאכילת בשר. מה נותן לאדם את הזכות לאכול את בשרו של יצור אחר? אך אותו הדבר ניתן להיאמר על צריכת מוצרים מן הצומח, מים או חמצן. מה נותן לאדם את הזכות לאכול כל דבר ויסוד ממה שברא אלוקים אך ורק כדי להמשיך את קיומו שלו?

אכן, לא קיימת זכות טבעית כזו. כשהאדם חי אך ורק כדי לפרנס ולהאדיר את קיומו שלו, אין צידוק שיפגע בכל קיום אחר כדי להשיג מטרה זו. כפי שאמר זאת אחד מגדולי החסידות, "כשאדם צועד בלי שיש בראשו אף מחשבה על אלוקים, אזי האדמה שתחת כפות רגליו זועקת ממש: בור! מה עושה אותך לטוב ממני? מה זכותך לדרוך עליי?" העובדה כי האדם הוא צורת חיים "גבוהה" יותר, אין בה כדי להצדיק הרס והרג של יצורים אילמים או דוממים. יתר על כן, על פי הקבלה, נשמות בעלי החיים, הצמחים והחפצים הדוממים למעשה גבוהות מנשמת האדם; שכן, בעת קריסתו של עולם התוהו הבראשיתי, היסודות הגבוהים נפלו הכי נמוך (כפי שהאבנים הגבוהות ביותר בחומה קורסת נופלות למרחק הרב ביותר), כך שהניצוצות הגבוהים יותר של האור האלוקי התגשמו בשכבות הנחשבות ל"נמוכות" יותר בעולם הפיזי.

לאדם אכן יש הזכות לאכול יצורים אחרים, אך זאת רק מפני שהוא משרת כסוכן להעלאתם למדרגה גבוהה יותר, ויש לו זכות זו רק כאשר הוא באמת פועל למטרה זו.

מהותם הרוחנית של אבן, של צמח או של בעל חיים עשויה להיות גבוהה יותר מזו של אדם, אך זהו ניצוץ סטטי, שאין לו יכולת לקדם את חיפושה של הבריאה אחר איחוד מחודש עם בוראה. אכזריותו של החתול או חריצותה של הנמלה אינם כישלון או הישג מוסריים, ואף קשיותו של הסלע או מתיקותו של התפוח אינן כאלה. המינרל, הירק ובעל-החיים אינם יכולים לעשות טוב או רע – הם יכולים רק ללכת בעקבות טבעם הפנימי. רק לאדם ניתנו חופש הבחירה והיכולת להתעלות מעל מצבו הטבעי (או לרדת מתחתיו, חלילה). כאשר אדם שותה כוס מים, אוכל תפוח או שוחט שור ואוכל את בשרו, אזי הדברים הללו הופכים לחומר של גוף האדם ולאנרגיה המניעה אותו. כאשר אדם זה מבצע מעשה אלוקי – מעשה המתרומם מעל עצמיותו הטבעית ומביאו קרוב יותר לאלוקים – אזי הוא מרומם את היסודות שהוא הגשים לתוך עצמו, ובכך מאחד מחדש את ניצוצות האלוקיות שאותם הם מגלמים – עם מקורם. (כמו כן מרומם הדבר את הברואים שאיפשרו את המעשה האלוקי – את הקרקע המזינה את התפוח, את הדשא המזין את הפרה, את הסוס ששאב את המים, וכן הלאה).

כאן גלומה המשמעות העמוקה יותר של הפסוק שצוטט לעיל, "ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר (דברים יב, כ). אתה עשוי לבטא תאווה לבשר ולהיות מודע רק לתאוות גופך לסיפוק הפיזי שבאכילתו, אך למען האמת, סיפוק זה הוא רק התוצאה של רצונה של נשמתך לאכול בשר – של חיפושה של נשמתך אחר ניצוצות האלוקיות שהיא נשלחה לארץ כדי לגאול.

תאווה

יש לציין, כי קיים הבדל בין צריכת בשר לבין צריכת מזונות אחרים. ההבדל נעוץ בעניין התאווה והתפקיד שהיא ממלאת בהרמת הבריאה למדרגה גבוהה יותר.

האדם לא יכול לחיות בלי מרכיבי הצומח והמינרלים של תזונתו. לכן הוא מוכרח לאכול אותם ומונע לכך על ידי הדחף הפיזי הבסיסי ביותר – שימור קיומו. אולם בשר אינו הכרח אלא מותרות. התאווה לבשר אינה תאווה המונעת על ידי צורך, אלא תאווה במובנה הטהור ביותר – היא התאווה לחווייה של תענוג, של הנאה.

במלים אחרות, בעלי החיים מרוממים – בשרם מוטמע לתוך גוף האדם ונשמותיהם הופכות לשותפות במעשה האלוקי – רק מפני שאלוקים חרת בטבע האנושי את התשוקה ואת התאווה לחווייה של תענוג.

פירוש הדבר הוא, שהרמת הבשר למדרגה גבוהה יותר דורשת מידה גדולה יותר של רגישות מצד צרכן הבשר מאשר במקרה של מזונות אחרים. כאשר אדם אוכל חתיכת לחם ולאחר מכן לומד תורה, מתפלל או נותן צדקה, אזי הלחם תרם ישירות למעשים הללו. על מנת לבצע את המעשים הללו, נשמת האדם מוכרחה להיות מאוחדת עם גוף פיזי, ופיסת הלחם הייתה חיונית לחלוטין לאיחוד זה, כלומר לא ניתן היה לוותר עליה. האדם אוכל לחם כדי לחיות. אם הוא חי כדי למלא את רצון הבורא, אזי הקשר הוא שלם. אך האדם אוכל בשר לא כדי לחיות, אלא כדי ליהנות מטעמו. לכן, כדי לרומם את הבשר, לא מספיק שאדם יחיה כדי לשרת את בוראו; אלא, עליו להיות אדם שבעבורו עצם חוויית התענוג הפיזי מהווה מעשה אלוקי, דבר המוקדש כל כולו לתכלית אלוקית; אדם שבעבורו הסיפוק הפיזי הנגרם מאכילת ארוחה טעימה מיתרגם והופך להבנה עמוקה יותר של התורה, ליותר דבקות בתפילה, ולחיוך נעים יותר המתלווה למטבע הנלחצת לתוך כפו של הקבצן.1

לפיכך אומרת התורה: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך.... בכל אוות נפשך תאכל בשר". מכאן לוקח התלמוד כי "במקור נאסר עליהם לאכול "בשר תאווה". רק אחרי שנכנסו לארץ ישראל, הותר להם לאכול בשר תאווה".2 במשך הדור הראשון של קיום ישראל כעם – למן הזמן שבו קיבלו את התורה והקימו את המשכן במדבר סיני, ועד שהתיישבו בארץ הקודש – הבשר היחיד שהותר להם לאכול היה בשר הקורבנות שהוקרבו במשכן. צריכת הבשר הזה הייתה מצווה, ופירוש הדבר הוא שבעלי חיים אלה רוממו באמצעות העובדה שאכילתם הייתה הגשמה ישירה של מצוות אלוקים. אולם, לא הייתה להם היכולת לרומם "בשר תאווה" – בשר הנאכל כדי לספק תענוג למי שאוכל אותו. לכן נאסרה צריכתו של בשר כזה. ואמנם, בני ישראל ננזפו ונענשו על ביטוי תשוקה לבשר, כמסופר בספר במדבר, יא.

רק לאחר שהרחיב אלוקים את גבולם ונתן להם רשות לעשות את המלה "קודש" לשם תואר למלה "ארץ", הותר להם לקדש גם את הפינה הגופנית ביותר של חיי האדם.

(מה שהתרחש בהיסטוריה היהודית התרחש גם בהיסטוריה האנושית בכללותה. במקור ניתן לאדם רישיון לאכול רק " כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א, כט). רק אחרי המבול, שלאחריו ניתן לעולם פוטנציאל רוחני גדול יותר, אמר אלוקים לנוח כי הוא יכול לאכול גם מן החיות והבהמות).

בדומה לכך, אמרו חז"ל כי "אסור לעם הארץ לאכול בשר" (תלמוד, פסחים מט, ב). הרשות שניתנה לאדם לצרוך את היצורים והברואים של העולם ולשעבדם לו, אינה בלתי מותנית. היא תלויה ברגישותו של האדם למהותם הרוחנית של ברואי אלוקים ובמחויבותו לשרתם על ידי עשייתם למרכיבים של חייו המקודשים. רק אדם בעל אופקים רוחניים רחבים יכול ליהנות מסטייק טוב בדרך נאותה.