האישה היהודייה. צנועה, אך גאה. לא יומרנית, אך בוטחת בעצמה.

הפרדיגמה שלנו: אמא רחל, התגלמות מהותה של האמהות. אמא רחל, אם כל היהודים. חייה היו רוויי קשיים, אך היא התגברה על הכל. אישה יהודייה אמיתית. אמא רחל, רחל אמנו.

רחל הצעירה גודלה על ידי רמאים. אביה לבן למד את אמנות התרמית וההונאה מאביו שלו. הוא ביצע את מעלליו בקלות מקצועית ורימה והונה אחרים בכל אשר פנה. אמה של רחל מתה עליה בעודה ילדה קטנה. איכשהו, רחל הצליחה לגדול ולהפוך לאישה צעירה מקסימה ומעודנת.

רחל הייתה כה מיוחדת שיעקב ידע מן ההתחלה שהיא האישה שנועדה לו. מפגשם הראשון התרחש ליד הבאר, שם רעתה רחל את צאן אביה, אך לא ניתן היה לטעות ביופייה וברוממותה.

לא עבר זמן רב עד ההחלטה להינשא. המכשול היחידי היה לבן, אביה המושחת של רחל. בני הזוג הצעירים פחדו, ובצדק, שברגע האחרון ממש יתעקש לבן שלאה תהיה הכלה, בטענה כי לא ניתן להשיא את רחל לפני אחותה הבכירה". לכן, יעקב ורחל קבעו קוד מוסכם ביניהם. בחתונה, כשיעקב ייגש לכלתו היא תיתן לו את הסימן, ובכך יבטיחו כי היא אכן האחות הנכונה שעמה התכוון להתחתן.

סוף סוף הגיעה שעת החתונה. לבן, כהרגלו, לא יכול היה להניח לדברים להתנהל כמתוכנן. הוא עשה את כל ההכנות הרבות לחתונה – והתכוון להשיא את לאה דווקא. רחל שמעה על השינוי בתכניות. היא לא דאגה לעצמה, אלא ויתרה על כל תקוותיה וחלומותיה, על תכניות הנישואין שלה ועל מחויבותה לארוסה. "מה יהיה על אחותי?" היא חשבה. "יעקב ייגש ללאה, יבקש את האות הסודי – ולאה לא תדע למה הוא מתכוון! כן, אני אנצל, ולאה לא תינשא לחתני. אבל הבושה והכלימה שלאה תחווה! המבוכה והחרפה בפני העיר כולה!"

במעשה של הקרבה מתוך אהבה, רחל סיפרה לאחותה את הסימנים המוסכמים בינה לבין ארוסה ובכך חרצה את הגורל. כמובן שיעקב גילה לבסוף את התרמית, וזמן מה אחרי החתונה התרחשה חתונה נוספת, אך הפעם הייתה רחל הכלה. אולם למשך שארית חייה עתידה הייתה רחל שלא להיות אשתו היחידה של בעלה.

אף שמעשה ההקרבה שלה היה עצום, עתידה הייתה רחל לבצע מעשה הקרבה אף גדול ממנו. אחרי כמה שנים ילדה רחל את בנה השני. הייתה זו לידה קשה שרחל שילמה עליה בחייה.

אמותינו שרה, רבקה ואף חווה נקברו במערה מקודשת בהרי חברון – מערת המכפלה. לצדן נקברו בעליהן – אברהם, יצחק ואדם. לבסוף היו עתידים יעקב ולאה להיקבר אף הם באתר הקודש הזה. רחל הייתה רוצה מאוד לבוא למנוחת עולמים לצד יעקב במקום הזה שקדושת נצח שורה בו. כאשתו המועדפת והאהובה ביותר של יעקב, הייתה זו זכותה להיקבר לצד בעלה במקום לאה.

אולם רחל, האם היהודייה הדגולה, ויתרה על הזכות הזו למען עתידם של ילדיה.

לרחל, אישה קדושה וצדקת, הייתה היכולת לראות מאורעות עתידיים. היא ראתה לנגד עיניה חיזיון של ילדיה, בני העם היהודי, 1,200 שנה מאוחר יותר. בזמן הזה העם היהודי יהיה דר בארץ הקודש, ישראל. למרבה הצער היא ראתה כי הם עתידים לחטוא שוב ושוב ולאלץ את אלוקים להעניש אותם. אלוקים יחריב את בית המקדש המפואר ויגרש את בניו לגלות.

בחזונה ראתה רחל את הדרך שבה ילכו ילדיה. בעיני דמיונה היא ראתה מאות אלפי יהודים, שבורי רוח, מובלים על ידי שר הצבא הבבלי נבוזראדן חזרה לארצו. שם הוא עתיד להתפאר בהצלחת הקרבות שלו. כפי שחזתה רחל, התהלוכה העגומה הזו תוביל את היהודים התשושים ממש ליד הדרך שלידה היא שכבה כעת, ברגעיה האחרונים עלי אדמות. "אם אקבר כאן", כך חשבה, "ילדיי יוכלו לעצור לצד קברי ולהתפלל לבורא העולמים. אולי למעני הוא יענה לתפילת לבם בצר להם".

וכך, למען נכדי-נכדיה החוטאים בעתיד הרחוק מאוד, יהודים שחטאיהם יהיו כה גדולים שיהיה צורך לגרשם לגלות – למענם ביקשה רחל שלא להיקבר במערת המכפלה, לצד בעלה ושאר האבות הגדולים. לא! היא תוותר על כל זה ותישאר כאן לבדה, במקום שבו היא תוכל לעזור לילדיה.

בעלה יעקב נעתר לבקשתה. רחל נקברה לצד הדרך והוקמה מצבה לציון המקום עבור דורות העתיד.

האלוקים ראה את מעשה ההקרבה הבלתי-אנוכי של רחל. במעשה זה, שהיווה ביטוי שיא לאיכות המאפיינת את כל הנשים, היא התמקדה אך ורק בילדיה. בעומדה ברקע, מאחור, היא הניחה לאחרים לקבל את הכבוד והיקר, בעודה עושה את הנדרש ממנה. אלוקים צפה בה בגאווה וזכר את מעשיה.

מקץ שנים רבות, התגשמה נבואת רחל. בני העם היהודי אכן נכנעו ליצר הרע. הם סגדו לאלילים והתעלמו מתחינות הנביאים. אלוקים אכן שלח את בני בבל כדי להרוס את בית המקדש ולהביא את היהודים חזרה לבבל. בדיוק כפי שחזתה רחל, היהודים שבורי הלב והנואשים הללו התקבצו סביב קבר רחל ובכו בכי תמרורים.

בשמים פרצה מהומה גדולה, שכן אבותינו הקדושים שטחו תחינותיהם בפני אלוקים למען יציל את בני העם היהודי. אולם אלוקים נשאר דומם ולא שמע את תחינותיהם. פתאום, בתוך כל הרעש וההמולה, פילחה זעקה את השמים. האם רחל, בשומעה את בכי ילדיה, החלה לבכות מרה למען ילדיה. היא בכתה ללא מעצור. ילדיה סובלים! כן, הם אמנם חטאו. כן, הם אפילו היו ראויים לתלאות הפוקדות אותם. אבל הם עדיין ילדיה. רחל, התגלמות האם היהודייה המושלמת, לא יכלה לשקוט עד שילדיה יקבלו עזרה.

ואלוקים, שהתעלם מתחינותיהם של אברהם, של יצחק ושל יעקב – אלוקים, שלא שמע לשרה, לרבקה וללאה – לא יכול היה עוד להקשות לבו מששמע את תחינותיה של רחל. "די!" כך ציווה באהבה על רחל האם. "יבשי דמעותייך. ביקשת שלא להיקבר בחברון, ששם היית יכולה לשכב בשקט ובקדושה לנצח נצחים. כיוון שוויתרת על מקומך המגיע לך במערת המכפלה כדי לעזור לילדייך, אף אני אמחל על כבודי ואעזור להם. ילדייך לא יישארו בגלות לתמיד. בסוף הם ישובו למולדתם". במלים הללו שינה אלוקים את תוכניתו הקדושה וחזר בו מן הצו המקורי שלו, ובשמים שבה לשרור דממה. רחל האם, אמנו האוהבת-תמיד, יכלה להירגע עכשיו. מישהו דואג לילדיה.

רחל האם ילדה רק שנים משנים-עשר השבטים, אך בעינינו היא אמם של כל בני העם היהודי. רחל האם, אמנו האוהבת, עודנה קבורה ליד בית-לחם. היום, קברה נכלל בעיר עצמה, אולם הוא עדיין רחוק מקבר בעלה. כיום, יהודים באים מדי יום לשפוך לבם בפני האם המסורה, כיוון שרחל אמנו מקשיבה ותמיד מתחננת בפני אלוקים בשמנו ולמעננו.

התכונה הזאת – לעשות את הנחוץ למען ילדיה – היא התכונה העיקרית המאפיינת אם יהודייה. גם אם היא עומדת בשוליים, היא תמיד תהיה הגיבורה האמיתית. אין לה צורך בקבלת אותות כבוד פומביים. זוהי הסיבה שבגללה האם היא זו שמורישה את היהדות הלאה. אם גבר יהודי נושא אישה לא-יהודייה, אזי ילדיו לא יהיו יהודים. אך אם ההפך מתרחש – אם לאדם יש אם יהודייה – אזי הוא יהודי, ללא קשר למוצאו של אביו. שכן, האם היא זו המעניקה חיים לילד, למהותו הפנימית, והתואר "יהודי" אף הוא תיאור של מהות פנימית.

מי ייתן ורחל אמנו תוסיף לבכות ולהתחנן בפני בורא העולמים למעננו, ומי ייתן וניגאל שוב, הפעם לנצח נצחים, כדי שנוכל להתאחד עם אמנו רחל לתמיד.