הילדה הקטנה שיחקה בהתלהבות, אך כעת ניגרו דמעות במורד לחייה. היא נפלה, ברכיה נשרטו ומעט דם נזל מהם. היא התייפחה; לא כל-כך בגלל הכאב אלא בשל הנפילה הפתאומית.

כמה אנשים עמדו וצפו בה ותגובותיהם היו שונות.

"מדוע היא משחקת באיזור לא בטוח?" מתח אחד ביקורת.

"מי משגיח עליה?" תבעה אחרת לדעת.

"תראו את השמלה היפה שלה, לגמרי מקומטת ומלוכלכת!" העירה אישה שלישית.

"האם היא לא לובשת את התלבושת של בית הספר ההוא – זה שהילדים שלנו לא הולכים אליו?" רטנה אחרת.

"כעת אני מבין מדוע היא כל כך מופרעת..."

ההערות המשיכו, והתייחסו לגילה של הילדה, לצבע שערה ועיניה, לבית הספר שאליו היא הולכת או לא, לחברים שעמם היא משחקת, לבגדיה ולאזור המשחקים שלה.

ובינתיים הילדה המשיכה לבכות.

אישה אחת התנהגה אחרת. היא הרימה את הילדה בזרועותיה, הרגיעה וחיבקה אותה.

היא לא התייחסה כלל לרכילות סביבה. היא לא הייתה מודאגת שמא הדמעות והדם יכתימו את בגדיה שלה. היא התעלמה מקולות הביקורת, והתמקדה אך ורק בהרגעת הילדה.

גם לא היה איכפת לה מכל הבעיות שציינו הדוברים. אולי הן זקוקות לטיפול, אך לא כעת. לא כשהילדה בוכה.

בשלב זה היא פשוט חשבה רק על הרגעת הילדה. אחרי הכל, היא אמה של הילדה. היא מחזיקה את ילדתה שלה.

כשיעקב שכב על ערש דווי, הוא פנה לבנו האהוב יוסף והביע את רצונו שארונו יועבר לארץ הקודש שם יקברו אותו לצד אבותיו במערת המכפלה בחברון.

"ועשית עמדי חסד ואמת", אומר יעקב לבנו, "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". הוא אפילו מבקש מיוסף להישבע לו שיקיים את דבריו.1

כמה פסוקים לאחר מכן מסביר יעקב ליוסף אירוע שאירע עשרות שנים קודם לכן: קבורת רחל אם יוסף, שמתה באופן פתאומי בלדתה את בנה השני, בנימין.

יעקב נזכר ברגע הכאוב: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, הוא בית לחם".2

יעקב היה במרחק קצר מאפרת, כקילומטר בערך, אך הוא לא נשא לשם את רחל וגם לא לקח את ארונה לחברון, המרוחקת יותר. יעקב קבר את אשתו האהובה על אם הדרך.

יעקב מסביר כעת לבנה הבכור של רחל את מעשיו3):

ידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך אבל דע לך שעשיתי זאת ברוח הקודש, כדי שרחל תהיה שם ותוכל לעזור לבניה. כאשר נבוזראדן יגלה אותם מן הארץ והם יעברו ליד קברה, תצא רחל ותבקש עליהם רחמים.

הנביא ירמיהו מתאר את בכיה של רחל4: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להנחם על בניה כי איננו", ובורא העולם משיב לה: "יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם."

מכל מנהיגי ישראל הגדולים, הייתה זו דווקא רחל שנאבקה במקטרגים השמימיים ודרשה מאלוקים שיחוס על ילדיה. רק היא הייתה מסוגלת לעורר את רחמי האלוקים.

המדרש מתאר שכאשר חרב בית המקדש, בא אברהם ואמר: "ריבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו אלא אני בעצמי כפתתי אותו. ולא תזכור לי זאת? ולא תרחם על בני?"

אחריו ביקש יצחק: "ריבונו של עולם, כשאמר לי אבא "אלוקיםיראה לו השה לעולה בני", לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין. ולא תזכור לי זאת? ולא תרחם על בני?"

וכך יעקב מתאר את הסבל שחווה בבית לבן במשך עשרים שנה, ואת מסירותו למען גידול ילדיו. משה ציין ששימש כרועה נאמן לישראל במשך ארבעים שנה ולמרות זאת נשאר למות במדבר.

אך בורא העולם לא השיב לדבריהם.

רק כאשר רחל הרימה את קולה ואמרה: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי שבע שנים... (וכאשר אבי נתן לו את אחותי, לאה, לאישה) מסרתי לאחותי את כל הסימנין... כדי שיהא סבור שהיא רחל... וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה...

"ומה אני, שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה – מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני?"

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן5."

יעקב גילה את מהות אופייה של רחל ואת ההקרבה העצמית שלה.

רחל הבינה היטב את הערך הרוחני בקבורה במקום מבורך כמערת המכפלה – מקום כה קדוש, שיעקב על ערש דווי הורה ליוסף להישבע שיקברהו שם. אך רחל הייתה מוכנה לוותר על הקבורה במקום המיוחד לצד בעלה, לנצח.

חלף זאת, רחל הייתה מוכנה להיקבר במקום בודד, לצד כביש נטוש.

בחייה היא ויתרה על אושרה שלה כדי למנוע בושה מאחותה לאה. היא לא היססה, למרות העובדה שנישואי לאה ליעקב היו עשויים למנוע ממנה מלהנשא אי-פעם למי שהיה מיועד לה. היא לא חשבה ולו לרגע כיצד הדבר ישפיע על גורלה שלה.

אחרי הקרבה כבירה כל-כך בחייה יכלה רחל – כאשתו וכאהובתו הראשונה של יעקב – להיקבר לצד בעלה לנצח נצחים.

אולם למרבה הפלא מוותרת רחל על זכותה זו ומעדיפה להיקבר לצד כביש בודד ונטוש.

היא עושה זאת למען ילדיה – צאצאי יעקב, שיחיו מאות שנים אחריה.

האם היו ילדים אלה מיוחדים? האם היו ילדים אלה בעלי תכונות מיוחדות או מעלות יוצאות דופן?

ילדים אלה היו חוטאים. חוטאים שהוגלו מארץ הקודש בשל התנהגותם הקלוקלת. חוטאים, שבגלל מעשיהם הרעים נחרב בית המקדש, מקום משכנו של אלוקים ומקור האורות השמימיים העוצמתיים ביותר בעולם.

היו אלה חוטאים שנכשלו בחטאים הגרועים ביותר, עבודת אלילים, שחיתות מוסרית ורצח.

האם לא הייתה רחל מודעת למעשיהם של צאצאים רחוקים אלה? האם לא ידעה לאלו תהומות רוחניים עתידים הם להתדרדר?

אישה בעלת שיעור קומה כרחל ידעה היטב לאיזה בור תחתיות יגיעו ילדיה. אך כשהביטה הרחק לתוך העתיד, הייתה רחל נחושה בדעתה להקריב את הנאות הנצח שלה כדי שהילדים הללו יוכלו לעבור ליד קברה ושהיא תתפלל למענם.

באף הזדמנות אחרת לא הזכירה רחל בתחנוניה לאלוקים את מעשה ההקרבה שלה בכך שאיפשרה ללאה להינשא לבעל שהיה מיועד לה. בנקודה הנמוכה ביותר בחייה, אחרי שנים של עקרות כואבת ושל תחושה חריפה של מצוקה ופחיתות ערך עקב היותה חשוכת בנים,6 איננו מוצאים את רחל אומרת דבר כלשהו על מעשה ההקרבה שלה.

אך כעת, כשהיא שוטחת את תחינתה למען הילדים הללו – חוטאים שגורשו ממולדתם בשל חטאיהם – מתחננת רחל בפני אלוקים לשקול את מעשיה.

במשך מאות שנים חיכתה רחל בסבלנות, בבדידות מוחלטת, על אם הדרך, לצד כביש נטוש, פשוט כדי שחוטאים עלובים אלה יוכלו למצוא עידוד כשיחלפו לצד קברה והיא תתחנן לאלוקים למענם.

מדוע? מה דחף את רחל למעשה הקרבה שכזה?

כיוון שעבור רחל, לא היו אלה פשוט חוטאים רשעים, אלא היו אלה ילדיה שלה.

ילדים שאולי סטו מן הדרך, שאולי נכשלו, אך למרות זאת, אלה ילדיה, והם ראויים לאהבה ולחמלה.

רחל היא האם היהודייה בהתגלמותה, המקריבה למען ילדיה. מתוך מעיין החמלה והרחמים האינסופי שלה, העמיקה רחל לראות דרך פגמיהם ושחיתותם אל תום מהותם, אל הטוב והיופי המולדים הטבועים בנשמותיהם.

עמוק ככל שיפלו, הם ילדיה וילדיו של אלוקים, בלי שום תנאים.

בניגוד לחורבן בית המקדש הראשון, חורבן בית המקדש השני לא אירע בשל חטאים של חוסר מוסריות או של עבודת אלילים, אלא בעטיו של חטא שנאת חינם.

האם נוכל אנו, האמהות היהודיות, יורשותיה הרוחניות של רחל, ללמוד ממעשה ההקרבה של אמנו?

האם נוכל להביט אל מעבר לחטאיהם של אחינו היהודים, אל מעבר לפגמיהם או לחולשותיהם, ולדמיין לנו את שראתה רחל אמנו – את ילדי האלוקים, הראויים לחמלתו ולרחמיו?

בעודנו מחפשות עמוק בתוכנו את החזון הזה, המתגשם באם הארכיטיפית בהתגלמותה, ברחל אמנו, בידנו הבטחתו של אלוקים: "ושבו בנים לגבולם".