העגלון הזקן של העיירה נכנס לבית הכנסת וביקש לדבר עם הגבאי. "החמור המסור שלי, שעבד איתי בנאמנות יותר משלושים שנה, שבק חיים לכל חי. חשבתי איך להנציח אותו באופן מכובד והחלטתי לתרום עשרת אלפים רובל לבית הכנסת כדי לבנות חדר לזכרו".

הגבאי ביטל את הבקשה בזלזול ושב לענייניו. העגלון הניח שזה עניין של כסף והעלה את הסכום לחמישים אלף, אך הגבאי סירב שוב.

גירד העגלון בראשו ושאל בשקט: "נראה לך שבכנסייה מעבר לכביש יסכימו תמורת מאה אלף רובל לתלות שלט הנצחה לזכר החמור שלי?".

"רגע", אמר לו הגבאי, "למה לא אמרת שהחמור היה יהודי?"...

למה חמור, למה?

החמור הוא בעל חיים עם יחסי ציבור גרועים. בעוד שהסוס מרשים, אצילי וקל רגליים, החמור נחשב לבעל חיים טיפש ואיטי, המשמש בעיקר לסחיבת משאות. בשפה העברית נטבעו כמה ביטויים מזלזלים כלפיו, כמו "חמור נושא ספרים" – כתיאור לועג לאדם שיודע הרבה אך אינו מבין הרבה... גם במקורותינו, זו תדמיתו של החמור.

הַחֲמֹר1 הוּא פֶּתִי וְסָכָל מִכָּל הַבְּהֵמוֹת וְלָכֵן קְרֹא שְׁמוֹ חֲמוֹר, מִלָּשׁוֹן חֹמֶר

ולמרות זאת, היהדות אוהבת חמורים. בכל פעם שמישהו הולך לבצע שליחות חשובה, הוא עושה זאת על חמור. כך מספרת התורה איך משה עוזב את מדין לטובת המהלך הגדול של גאולת ישראל ממצרים. משה לוקח את אשתו ובניו ומרכיב אותם על החמור.

רש"י ממהר להרחיב כי משה אינו היחיד שבוחר בחמור, אלא זו כבר השליחות השנייה מתוך שלוש, המבוצעת על גבי בעל החיים המסוים הזה: הראשון היה אברהם, והשלישי יהיה המשיח.

"עַל הַחֲמוֹר"2 – חֲמוֹר הַמְּיֻחָד: הוּא הַחֲמוֹר שֶּׁחָבַשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֵדַת יִצְחָק... וְהוּא שֶׁעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְהִגָּלוֹת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר"

וכמובן, הדברים קשים להבנה: מה פתאום בחרו האישים הנכבדים הללו בחמור? ראשית, החמור הוא איטי, ומדוע לעכב בינתיים את הגאולה, כשאנשים זועקים מייסורים ומעבודה קשה? שנית, איזה אדם מכובד רוכב על חמור? מדוע משה לא פרגן לאשתו בעל חיים יוקרתי? והאם לא מרשים שמשיח יופיע על סוס אציל, גמל הדור או יגואר עוצמתי?

מה סוד הקשר בין היהדות ובין החמור?

הצדיק רבי אהרן מבעלז ביקר פעם באחד מבתי הכנסת בברלין. הרב מבעלז עטף את ידו במגבת ומאות אנשים עברו לפניו ולחצו את ידו ‘לקבל שלום', כשהיא עטופה במגבת.

גם הרבי מלובביץ', שגר אז בברלין, הלך לעבור לפניו ביחד עם ידיד נוסף. הרבי, שבאותה תקופה טרם התפרסם, ביקש מאותו ידיד שלא לחשוף את זהותו בפני הרב מבעלז.

אך כשהרבי עבר לפניו, הסיר הרב מבעלז את המגבת מעל ידו ונתן לרבי שלום בכף ידו. הוא אחז את היד במשך זמן ואמר: "מרגישים יד חמה"...

החמור שלנו

כנראה שהחמור הוא לא רק חמור, וסיפור ההתמודדות אתו הוא סיפור החיים של כולנו.

הקדוש ברוך הוא נתן לנו גוף חומרי, שמושך אותנו בעוצמה לתוך העולם הזה. ובעוד שהנשמה שואפת להתעלות ולהתרומם מעל הבלי העולם, הגוף מושך אותנו בחוזקה אל חומר העולם, לחוש ולהתענג ממנו. והשאלה המתבקשת היא: מה התפקיד הרוחני של הגוף? מה אנו אמורים לעשות אתו?

לפי תפיסת המוסר, הגוף הוא האויב שלנו. הגוף מנסה להפיל אותנו והאתגר המוטל עלינו הוא להפיל ולדכא אותו. הדרך לכך היא באמצעות תעניות, סיגופים והסתפקות במועט. כאן בא הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות, ויצר מהפכה של ממש. "הגוף", אמר הבעל שם טוב, "הוא לא האויב של החיים, אלא היעד שלהם". באנו לעולם כדי לאלף את הגוף ולחנך אותו לטעום קדושה. נחת הרוח הגדולה ביותר לפני האלוקים היא לראות את האין-סופיות של הטוב, כיצד אפילו גוף חומרי לומד טעם של קדושה.

הדרך להעלאת חומר הגוף היא על ידי קיום המצוות. זהו תהליך של חינוך ואילוף עצמי, שבו הגוף מתעלה בהדרגה ממדרגתו הנמוכה. כל מעשה מצווה מקדם את הגוף ומעדן אותו עוד.

נכון, איננו רואים את האור האלוקי הקורן על הגוף, אבל גם איננו רואים קרני רנטגן וגלי רדיו, למרות שברור שהם קיימים. אנו נראה זאת באופן ברור בימות המשיח, אך למעשה גם היום יש מי שרואה זאת: הצדיקים שהתברכו ב'עיני הרנטגן' המזוככות.

כמובן, תהליך זיכוך החומר הוא ארוך וממושך, והוא נמשך על פני כל החיים. אך אם נרצה לתמצת בראשי פרקים את שלבי זיכוך החומר, אפשר לסכם זאת בשלושה שלבים: מאבק, שיתוף ומהפך. בשלב הראשון, הגוף נמשך למקומות אחרים ולכן צריך לקשור אותו בכוח לקיום המצוות. בשלב השני, אחרי משך זמן של קיום מצוות, הגוף מוכן להיות שותף בקיום המצוות, אבל עדיין מעדיף לעשות דברים אחרים. בשלב השלישי, אחרי עבודה שנמשכת על פני חיים שלמים, הגוף מתעלה ומזדכך והוא עצמו צועק "אין עוד מלבדו".

זה עשוי להישמע לנו בלתי אנושי ונשגב ממעלתו של בן אנוש, אבל מצאנו לכך דוגמאות בהיסטוריה. היו צדיקים שזיככו את גופם באופן הטהור ביותר. שניים מהם הם אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי, שעלו בגופם לגן עדן.

לרכוב על החמור

כעת נשוב אל החמור של אברהם, משה ומשיח. הרכיבה שלהם על החמור מסמלת את תהליך זיכוך החומר העולמי ושיתופו בעשייה האלוקית. וכאן, מטבע הדברים, היו כמה שלבים:

אברהם אבינו התחיל את זיכוך החומר העולמי ולכן נאלץ "לחבוש" את החמור, בכוח. אך הוא עצמו לא רכב עליו. חלפו מאות שנים של עבודת השם, והחומר בעולם כבר היה מזוכך יותר ומסוגל ליטול חלק פעיל בעבודת הקדושה. כאן משה רבנו הרכיב את אשתו ובניו על החמור – מה שסימל את שותפות החומר בעבודת האלוקות. אך עדיין משה עצמו לא רכב על החמור, כיון שהוא לא היה כלי למדרגת משה.

רק בסוף מעשינו ועבודתנו, לאחר עבודה של אלפי שנים בגלות – החמור עצמו ‘יצעק משיח'. הגוף החומרי של כל אחד מאתנו יהיה מזוכך כל כך, עד שישקף ויאיר את הניצוץ האלוקי שבו. לכן המשיח בעצמו ירכב על החמור, ויותר מכך: הוא יהיה הכלי שעליו יתגלה המלך המשיח; החמור עצמו יהיה חלק בלתי נפרד מחגיגת ההתגלות של המשיח, במהרה בימינו ממש.

'חֲמֹר' 3רוֹמֵז עַל 'חֹמֶר' הַגּוּף וְחוֹמְרִיּוּת הָעוֹלָם בִּכְלָל, וְתַכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם הִיא לִשְׁבֹּר וּלְזַכֵּךְ אֶת הַחֹמֶר, הֵן חוֹמְרִיוּת הַגּוּף וְהֵן חוּמְרִיוּת הָעוֹלָם בִּכְלָל.

בִּפְעֻלַּת זִכּוּךְ הַחֹמֶר, יֶשְׁנָם שְׁלוֹשָׁה שְׁלַבִּים: עֲבוֹדָה בַּדֶּרֶךְ כִּבּוּשׁ וּשְׁלִיטָה עַל הַגּוּף, שֶׁבְּטִבְעוֹ הוּא נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי תַּאֲווֹת לִבּוֹ; זִכּוּךְ חֹמֶר הַגּוּף עַל יְדֵי שִׁנּוּי מִדּוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים, אֶלָּא שֶּׁהַגּוּף נִמְשָׁךְ לְכָךְ מִצַּד אוֹר הַנְּשָׁמָה הַמֵּאִיר בּוֹ, אַךְ הוּא עַצְמוֹ נִמְשָׁךְ גַּם לְעִנְיְנֵי הָעוֹלָם; זִכּוּךְ הַגּוּף בְּעַצְמוֹ, עַד שֶּׁהַגּוּף מֵאִיר בְּאוֹר שֶׁל קְדוֹשָׁה.

לְפִי זֶה מוּבָן הַהֶפְרֵשׁ בֵּין שָׁלוֹשׁ הַתְּקוּפוֹת שֶׁל אַבְרָהָם, מֹשֶׁה וּמָשִׁיחַ: אַבְרָהָם הִתְחִיל אֶת בֵּרוּר הָעוֹלָם וְלָכֵן הָיָה צָרִיךְ לַחֲבֹש אֶת חֲמוֹרוֹ, אַךְ הוּא עַצְמוֹ לֹא רָכַב עָלָיו; אֵצֶל מֹשֶׁה, הִתְחִיל לְהִזְדַּכֵּךְ חֹמֶר הָעוֹלָם וְלָכֵן הִרְכִּיב אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו עַל הַחֲמוֹר. אֲבָל עֲדַיִן הַזִּכּוּךְ הָיָה מִצַּד הָאוֹר הָאֱלֹקִי וְלֹא הִתְעַלָּה חֹמֶר הָעוֹלָם מִצַּד עַצְמוֹ. וְלָכֵן הַחֲמוֹר לֹא הָיָה כְלִי לְמֹשֶׁה עַצְמוֹ; דַּוְקָא לֶעָתִיד לָבוֹא, חוֹמְרִיוּת הָעוֹלָם עַצְמָהּ תְשַׁקֵף אֶת הָאוֹר הָאֱלֹקִי, וְלָכֵן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עַצְמוֹ יִרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְהוּא "עָתִיד לְהִגָּלוֹת עָלָיו"