לגלות את הנעלם

יש עניינים שמרוב פשטותם לא שומעים אותם. אם יאמרו אותם בצורה מסובכת ומבולבלת יותר אז יקשיבו, אבל כשאומרים את זה ישר, חלק ופשוט - זה נעשה פשוט מדי.

אספר לכם מעשה ששמעתי פעם. אגב, מצווה לשמוע דברים כאלה, אין כמעט בן אדם שאין לו איזה סיפור משמעותי שהוא יודע, ולפעמים הסיפורים האלה נעלמים: אבא בא אל צדיק אחד עם הילד שלו. הילד היה כבר גדול יחסית אבל אי אפשר היה ללמד אותו אל"ף בי"ת. הוא לא קולט שום דבר ואין דרך ללמד אותו. פעם היו משתמשים בשיטות שכנוע חריפות יותר מאשר היום... אבל שום דבר לא עזר, והאבא לקח את הילד לצדיק.

הצדיק דיבר עם האבא ודיבר עם הילד, ואז הוא אמר לאבא: "אם הוא לא לומד - שלא ילמד, תתחיל ללמד אותו גמרא!". "גמרא?" שואל האבא, "הוא לא יודע קרוא וכתוב!". והרבי ענה: "תתחיל ללמד אותו גמרא ואחר כך הוא ילמד אל"ף בי"ת". וכך באמת היה, והרבי אמר שזה לא היה בגדר מופת אלא סברא. הוא שוחח עם הילד והתברר לו שזה ילד חריף, ומפני שהוא היה חריף לא הייתה לו סבלנות לשבת וללמוד שזה אל"ף, זה בי"ת וזה גימ"ל. אחרי שהוא התחיל ללמוד גמרא, הוא נהנה מהלימוד. אחרי כמה זמן הוא ראה שבכל זאת צריך ללמוד את המילים, אז הוא חזר מהגמרא ללמוד אל"ף בי"ת.

לפעמים עסוקים בדבר של מעלה בשביל להגיע לדברים של מטה. מה שאני רוצה לדבר עליו הוא עניין שמדברים עליו בכל מיני לשונות, והאמת היא שכנראה המקום הראשון שמדברים על זה בהרחבה זה בכתבי האר"י ומשם הלאה בכל הספרים, וזהו העניין של העלאת ניצוצות.

הנקודה הבסיסית בהעלאת ניצוצות היא שבכל הדברים שבעולם, בלי שום יוצא מן הכלל, יש ניצוצות קדושה. הניצוצות הקדושים נמצאים בהעלם. אני, כאדם, צריך לבוא ולעבוד את ה' עם אותם הדברים, ועל ידי זה אני מעלה את הניצוצות.

לכל עולם חוקים משלו

בכתבי האר"י כתוב שעיקר עבודת האדם בעולמו הוא להעלות ניצוצות. ולמה יש ניצוצות? הם נוצרו, וזה באמת קשור לקבלה, בשבירת הכלים של עולם התוהו. העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם שכאילו נבנה על חורבותיו של עולם אחר. העולם שהיה קודם לא היה בגדר של עולם כמו שאנחנו מכירים, והוא נשבר והשאיר אחריו תלים של חורבות. במובן הזה, העולם שלנו הוא לא עולם שהתחיל מכלום גמור, אלא הוא עולם שיש בו כבר יסודות ששייכים בעצם למדרגות אחרות.

"עולם" הוא מכלול של דברים שיש להם משהו משותף. להבדיל, במתמטיקה יש דבר שנקרא "שדות". מה זה שדה מתמטי? זה עולם. מה זאת אומרת? זאת קבוצה שלמה של דברים שיש להם חוקים אחידים שנכונים לגבי כל הפרטים שבקבוצה. החוקים לא חלים על דברים אחרים ולכן הם לא שייכים לשדות אחרים.

אני יודע, למשל, שבתוך העולם של מתמטיקה, אחת ועוד שתיים שווה לשתיים ועוד אחת, אבל זה לא חייב להיות ככה בעצם העניין. יש שדות אחרים שבהם הכלל הזה לא קיים. מה המרחק מירושלים לתל אביב? בדיוק אותו המרחק בין תל אביב לירושלים, וזה אומר שהגיאוגרפיה שומרת על סוג מסוים של חוקים, אבל המרחק מפורים עד פסח הוא לא אותו מרחק כמו מפסח עד פורים. מה זה אומר? במקום חלים חוקים של חיבור וחיסור, אבל אני לא יכול להפעיל אותם לגבי הזמן מכיוון שהוא מעגלי.

מה שרציתי להסביר זה שאני מדבר על עולם אחר שיש בו סוג אחר של חוקים. גם כשמדברים על העולם הזה והעולם הבא, יש כמה דעות בעניין הזה, מה נקרא בדיוק "עולם הבא". לפי הרמב"ן, העולם הבא וגן העדן הם לא מושגים זהים בכלל. גן העדן שייך לעולם הזה והעולם הבא שייך לעולם אחר שיבוא.

בעולם שלנו יש חוקים מסוימים שהם חוקי העולם הזה, והחוקים ששייכים לעולם הבא לא חלים על העולם הזה, ולהפך. לכן מה שיכול להיות בעולם הזה בלתי אפשרי, יכול להיות אפשרי בעולם הבא ולהפך. אם החוקים של העולם שלנו לא חלים בדבר מסוים, אז סימן שזה עולם אחר, ולא משנה אם העולם האחר נמצא בזמן אחר, במקום אחר או באופן אחר.

יש טבע של העולם הזה, והוא מכתיב את העולם. יש דברים שאומרים עליהם שהם "מעין עולם הבא", באופן מסוים אני יכול להגיד שהם לא שייכים לחוקים של העולם שלנו. כשאנחנו אומרים "הנה ימים באים" הכוונה היא שהעולם יהיה אחר לגמרי.

רואים שימות המשיח נכנסים לתוך העולם שלנו. התמצית היא שכל מה שנכון פה לא חייב להיות נכון לעתיד לבוא. וכמו שזה נכון כלפי העתיד, זה נכון גם על עולמות העבר. ה"תוהו ובוהו" שמוזכר בתורה אינו אין ואפס, אלא מין מהומה. בתוך המהומה הזו של עולמות שהקדוש ברוך הוא ברא והחריבם, נוצר העולם שלנו משברים של עולם אחר, שהיה עולם בדרגה גבוהה יותר. מכיוון שהוא נשבר הוא כאילו התפוצץ לרסיסים, והרסיסים הללו ממלאים את העולם שלנו.

לתקן עולם

למה אני מדבר על העניין הזה? מפני שיש לזה נפקא מינא מכמה צדדים, ואחד הצדדים הוא שהרסיסים הללו לפעמים חשובים יותר מאשר החלקים השלמים של העולם הזה, אלא שמפני שהם רסיסים אי אפשר לעשות איתם שום דבר. העולם החדש, העולם שלנו, הוא עולם התיקון שבו מרכיבים את הדברים בצורה מסודרת. ובסדר הזה של הדברים אנחנו מגלים מפעם לפעם חלקים של עולם אחר.

על עולם התוהו מופיע שהיו בו אורות מרובים וכלים מועטים, כך שהוא התפוצץ משפע האור. העולם שלנו, לעומתו, בנוי בצורה שבה הכלים והאור נמצאים ביחס הפוך, האורות מועטים והכלים מרובים. אורות מרובים ששוברים את הכלים זה דבר שיכול לקרות גם אצל בן אדם. כשיש לבן אדם איזשהו תוכן שהוא מעבר ליכולת הקיבול שלו - הבן אדם מתפוצץ.

זה לא קורה הרבה בדברים גשמיים, אבל בדברים רוחניים זה בהחלט יכול לקרות, ולאו דווקא בתכנים גרועים. כשמישהו משתגע זה בדרך כלל בגלל שיש בתוכו יותר אורות מאשר כלים להכיל. לפעמים זה קורה אצל אנשים שיש להם צרות, לפעמים אצל אנשים שיש להם תגליות גדולות, או אצל אנשים שלומדים דברים שמעל ההשגה שלהם. כשהם מנסים להכיל את זה בתוכם הם פשוט מתפוצצים. הם משתגעים.

הכוחות של עולם התוהו הם המרכיבים של הדברים הכי נמוכים בעולם. הם מרכיבים למשל את היצר הרע, שעשוי מדברים שנפלו בשבירת הכלים. אולי אתם לא יודעים את זה מניסיון אז אני מספר לכם: היצר הרע הוא בדרך כלל הרבה יותר חזק מאשר היצר הטוב. הוא חזק יותר ונמרץ יותר, והוא יכול להפעיל אנשים לצאת מגדרם. היצר הטוב הוא הרבה יותר מנומס, מעודן ושקט. אנשים נשארים ערים לילה שלם בגלל כל מיני יצרים רעים ויש הרבה פחות אנשים שנשארים ערים לילה שלם בגלל יצר הטוב.

הניצוץ הזה שנמצא ביצר הרע, מבחינת מהותו הוא שייך לדרגה גבוהה יותר מאשר לדרגה של יצר הטוב, אבל מה? הוא משוגע. מה זאת אומרת שהוא משוגע? הוא היה צריך, כמו כל דבר, ללכת לקראת הקדושה, אבל הוא משוגע ולכן הוא הולך בכיוון ההפוך. הוא לא יודע את דרכו והולך בכיוונים אחרים, ולכן הוא מסוכן מפני שהוא משוגע. ומה התפקיד שלי? לנסות לעשות לו תיקון.

אומרים שהאדם שייך בעיקר לעולם התיקון, והיצורים מתחת לאדם הם שרידים של עולמות אחרים. לכן הם באופן עקרוני הרבה יותר תקיפים וחזקים מאיתנו. ובכל זאת, מפני שאנחנו שייכים לעולם התיקון אנחנו מסוגלים לרתום אותם לשרת אותנו. כיוון שהם לא מסודרים אנחנו יכולים לשים עליהם רסן ולשעבד אותם, והם לא יכולים לעשות את זה לנו. העולם הגשמי בנוי על הדברים הללו שהם השרידים של עולמות שנשברו, ועבודתנו גם בגשמיות ובוודאי ברוחניות היא לעשות את התיקון שלהם. אנחנו מנסים להכניס אותם למגמה של תיקון ולא למגמה של תוהו. אני מנסה להכניס אותם למקום שבו הם יביאו תועלת ולא יגרמו נזק.

איך אנחנו משתמשים באש? אנחנו מחזיקים אותה כלואה כל הזמן. אנחנו לא משאירים אש ללא מעצורים אלא מכניסים את הכוח הזה בתוך כלים, בונים גבולות וכללים ועל ידי זה בעצם מתקנים את העולם. אני לוקח דבר, עושה בו שימוש ומוציא מתוכו את העוצמה שיש בו לצורך תכלית מסוימת. אנחנו עושים את זה עם כל דבר, עם עצים, אבנים ומינרלים. לוקחים את הכוח הגולמי ומתעלים אותו בצורה מוגדרת. עושים מזה סכרים של נהרות, משתמשים בכוח הפרוע וחסר התועלת שיש לנהר ועושים איתו משהו שיתחיל להועיל, ועל ידי זה מתקנים אותו. כשאני לוקח דבר שהיה חתיכת עפר ומוציא ממנו מתכת ועושה ממנו דברים - אני מוציא ממנו עוצמה שהייתה בתוכו. אני עושה לה בירור ניצוצות והעלאת ניצוצות.

יש אנשים שחולים באמנזיה, הם שוכחים מי הם. כל הניצוצות היו שייכים לעולם הקדושה ולכן הם היו צריכים ללכת לכיוון של הקדושה אבל הם לא יודעים את הזהות של עצמם, ולכן הם הולכים לפעמים בדרך הכי פשוטה, הכי קלה או הכי גרועה. בכל פעולה שאנחנו משתמשים בחפץ למצווה באופן ישיר או עקיף אנחנו מעלים ניצוץ. מדוע? מפני שהניצוץ הזה שהיה קודם שייך לעולם של רע או לעולם של סתם, הופך כעת להיות חלק מעולם של קדושה. לעולם החולין אין מוקד. אבל כל מה שמצטרף לעולם הקדושה הופך למכוון.

סידרת וידאו מומלצת לצפיה: מושגי יסוד בתורת החסידות עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)