כשאני בחופשה אני אוהב לקום מוקדם ולהנות מן האווירה המיוחדת שמשרה בוקר קיצי מוקדם. יש בקרים שאני מתעורר לטפטוף גשם, גשם דקיק ורך שמתפזר על הרצפה ומקרר את האוויר. בבקרים אחרים אני מתעורר לשמש זורחת, בהירה ומהודרת, הדשא מכוסה מטל מנצנץ וזוהר כמיליון כוכבים.

שני הבקרים רטובים, אחד עם גשם והשני עם טל, אולם הם מעוררים תחושות שונות לגמרי. אחד הוא רך ומלטף; השני עליז וממריץ. ההבדל מיוחס בדרך כלל לאור השמש או חסרונו, אך לפי תורת החסידות, ההבדל משתקף גם בלחות עצמה, הן בגשם והן בטל.

לפני שמשה נפטר, הוא נתן לעם את צוואתו האחרונה. כמבוא לכך הוא חיבר שיר שבח, חיבור נפלא של שירה מקצבית. "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי.1

אם נשים לב לשתי מטאפורות שמשה משתמש בהן, גשם וטל, המדרש מספק את ההסבר הבא: עם ישראל ביקש השראה שתזרום כמו גשם; על כך ענה ה' 'לא, לא כמו גשם, יותר טוב שתיזל כמו טל". ישראל רצו גשם והקב"ה רצה טל. מה ההבדל? שניהם מורכבים מאדים שהתעבו, שניהם לחים, ושניהם נראים על הקרקע.

השוני הוא במקור. הגשם נוצר כאשר לחות מלמטה מתאדה ועולה לאטמוספרה, שם מתרכזים האדים ויוצרים עננים, המתעבים ויורדים כטיפות גשם. לעומת זאת טל אינו דורש אדים עולים; הטל נוצר על פני האדמה, כאשר הטמפרטורה יורדת והאדים החמים יותר באים במגע עם המשטחים הקרירים יותר.

מחזוריות יצירת הגשם מתחילה עם עלייה מלמטה, בעוד שמחזוריות הטל לא דורשת כל עלייה.

כדי להבין את חשיבות השוני הזה והשייכות שלו לדיכוטומיה בין בקשתו של משה לבין התגובה האלוקית, עלינו קודם כל להבין את המקביל הרוחני שלו.

נשמות מתנדנדות

בדיוק כמו אדי המים העולים מפני האדמה למטה אל השמיים למעלה, כך גם הנשמות. נשמות מתנדנדות בין המישורים הרוחניים הנמוכים, שהם רחוקים יותר מה', לבין המישורים הרוחניים, הקרובים יותר לה'.

כמו המים שעל פני האדמה, אנו לעיתים קרובות מרוצים מן החיים כאן למטה, כשאנו רחוקים רוחנית מה'. נזרקים ומתגלגלים בין גלי הגחמות השונות, אנו לעיתים קרובות מתמקדים על הגוף ולא על הנפש, על החומר במקום על הצורה, על הפיזי ולא על הרוחני. אך כמו המים על פני השטח, שביעות הרצון שלנו אינה יכולה להישאר לנצח; בסופו של דבר גם אנו מרגישים את הצורך לעלות.

רק אז הנפשות שלנו פונות לאלוקים ואנו זוכרים את הריקנות הרוחנית שלנו. אנו מכירים בכך שאנו חיים בחברה שמבחינה מוסרית פשטה את הרגל; חברה ששכיחים בה היהירות והשחצנות, האנוכיות והזעם, המתירנות והשחיתות. אנו ממש עורגים לקיום בעל משמעות רבה יותר.

עם הכרה זו, סגנון החיים המטריאליסטי שלנו מאבד מכוח המשיכה שלו. התלהבותנו מן העולם החומרי מתאדה, ואז כמו האדים מעל לאוקיינוס, אנו עולים גבוה יותר, למישורים רוחניים יותר. מעמדת יתרון זו אנו מסתכלים אחורה בפחד, ויוצרים עננים של חרטה באטמוספרה הגבוהה יותר.

עננים אלה חוסמים את האור ומחליפים את השמחה שלנו בבושה. אך עננים אלה אסור להם להתמהמה. טיפות של השראה צריכות במהרה להיווצר בלבבנו, שיזרזו היווצרותו של גשם סוחף של אהבה לה', וישפיעו עלינו ללמוד את תורתו ולשמור את מצוותיו.

תשוקות ספונטניות, תגובה מודעת

בהבנתו את טבעו ההפכפך של האדם, ידע משה שרק מעטים יכולים לשמור על רמה קבועה של מסירות. לכן ביקש משה מה' שההשראה עלינו תזרום כמו גשם.

כמו טיפות גשם הנוצרות ממים שהתאדו מלמטה, כך גם משה ביקש מה' לקבל את חזרתנו בתשובה מן המישורים הנמוכים, דבר שבתמורה יעלה אותנו למישור גבוה יותר ויזרז בתוכנו השתפכות של אהבה לה'.

הקב"ה ענה שההשראה לא תרד כגשם אלא תטפטף כטל.

הטל נוצר על פני השטח למטה ואינו דורש מאדיו לעלות. השם אמר שהוא ינסה להשפיע על נפשנו "כאן למטה" בלי קשר לבחירה שנעשה. כאשר הקב"ה רואה שאנו תועים וסוטים מדרך התורה, הוא אינו מחכה שהאדים שלנו יעלו, הוא אינו מחכה שאנו נעשה תשובה. הוא מלכתחילה נוטע בנפשנו טיפה של השראה ומעורר בתוכנו את התשוקה למצווה.

ישנם זמנים, שבאופן בלתי מוסבר אנו מרגישים תשוקה להתקרב אל בורא העולם. פתאום אנחנו חווים צורך להשתתף בתפילה בבית הכנסת או להצטרף לשיעור תורה, להדליק נרות שבת או לתת צדקה. תשוקות אלו מופיעות באופן ספונטני; הן לא באו כתוצאה מגירוי של משהו שראינו או שמענו. הן השראות הדומות לטל שהתעוררותן נוצרה על ידי הקב"ה ולא על ידי עלייתנו מלמטה.

ה' מעורר את התשוקה אך משאיר לנו את היישום. יש לנו שתי אפשרויות מתוכן נוכל לברור: או לתחום את עצמנו להשראה בודדת, או לנצל את ההשראה הבודדת כדי לעורר השראה נוספת למצוות נוספות.

במילים אחרות, אנחנו יכולים או לייצר גשם או לחכות לטל הבא.

הבה ונבחר לייצר גשם.2