יעקב רוצה לצאת.
ברגע שיעקב מגיע למצרים הוא הולך מהר לקהילתו הסגורה בגושן, שם הוא מנהל את חייו רחוק מן החברה המצרית המושחתת.
כעת, כאשר יעקב מתכונן למותו, הוא מזמין את בנו יוסף ומתחנן בפניו: אל נא תקברני במצרים!
כדי להבטיח שאפילו עצמותיו לא תישארנה במצרים, יעקב חש בצורך לקבל יותר מסתם הבטחה מפי יוסף. הוא מבקש מיוסף להישבע לו, ויוסף עושה זאת.
במקום שבו התוצאות הן חשובות וחיוניות, שבועה היא כלי רב-עוצמה, שכן היא כובלת את הצד המתחייב למלא את חובותיו בכל הנסיבות האפשריות. עם זאת, מדוע היה הכרח בשבועה בסיפור הזה? האם לא די היה בהבטחתו של יוסף לאביו על ערש דווי?
יוסף היה מאוד מעורב דווקא באותה מהומה שיעקב כל כך נאבק להישאר בעליונותו ולא להיכנע לה. לכל נשמה משימה משלה. יוסף מצא את ייעודו בלב החברה המצרית, בתוך כרסה של החיה, שם הוא פעל כדי לזהות ולרומם ניצוצות אלוקיים בכל אשר אלו נמצאים.
יעקב הכיר עד מהרה בכך שיוסף ירצה להשאיר את אביו הצדיק בסמוך אליו, אפילו אחרי מותו, כנכס חשוב במאמציו לרומם את מצרים למדרגה רוחנית גבוהה יותר. הדרך היחידה שהייתה מאפשרת ליעקב לחוש ביטחון בכך שיוסף יעשה כבקשתו, הייתה באמצעות כך שביקש מיוסף להישבע לו.
אם כך, מדוע היה כה חשוב ליעקב שיוציאו אותו ממצרים? מדוע לא להיקבר בין ילדיו, במקום שבו נוכחותו עשויה לעזור להפחית את תחושת הבידוד שלהם בגלותם?
יעקב ידע שילדיו יזדקקו לעזרה כדי להימלט מכבלי השעבוד המצרי, והוא חש שהוא יהיה מסוגל לעזור להם טוב יותר ממרחקים. כדי להצליח להימלט מן הכלא, אתה צריך מישהו בחוץ שימשוך אותך.
לפיכך, יעקב הובא לארץ המובטחת, בעוד יוסף שב לתעלותיו במצרים. השבועה שביניהם שימשה כחוליה מקשרת – שבה משך יעקב כשהגיע הזמן לילדיו לשוב הביתה.
לקח חשוב אחד ניתן להפיק מן הסיפור הזה. עוד כשחי בארץ גושן, היו ליעקב כרי מרעה מעולים עבור עדריו וישיבה בנויה על נחלתו – הטובה ביותר בארץ מצרים, הן חומרית והן רוחנית. עם זאת, הוא התחנן בפני יוסף, "הוציאני ממצרים". אפילו בנסיבות המעולות ביותר, גלות אינה מקום מתאים ליהודי.
שמעו לדברי יעקב, שבשום אופן לא היה מוכן למות במצרים.
כתוב תגובה