פרשת השבוע (ויחי) מתארת את הרגעים האחרונים לפני פטירת יעקב, כשקרא לבניו והעניק להם מברכותיו. עשרות שנים לאחר-מכן, זמן קצר לפני פטירת משה רבינו, גם הוא קרא לצאצאיו של בני יעקב והעניק להם מברכתם, ובאופן מפתיע ברכותיו של משה היו במובנים רבים דומות לברכותיו של יעקב.
הברכה שמשה העניק לשבט אשר הייתה: "ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו".1
אך הן במפקדי האוכלוסין שערך משה והן בדורות שלאחר-מכן, אנו לא מוצאים כי מספר בני שבט אשר היה גדול משאר השבטים.
הפרשן המקראי רש"י מתייחס לבעיה זו וכותב בקצרה: "ראיתי בספרי [מדרש]: 'אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר' ואיני יודע כיצד".
מכיוון ששבט אשר לא התברך בריבוי ילודה, מסביר המדרש כי הברכה מדברת על איכותם של בני אשר ולא על מספרם. תוהה רש"י באיזו איכות מיוחדת הם הצטיינו, "ואיני יודע כיצד", כלומר, איני יודע באיזה מובן.
לחלקה השני של ברכת אשר, "יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו", מתייחס רש"י בארוכה. כך הוא מסביר את הקשר שבין שתי הברכות הללו, להיות רצוי על אחיו ולטבול בשמן: "שהיו בנותיו נאות [ומבוקשות לנישואין]... שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית".
למעלה ממאתיים שנה קודם לכן הזכיר גם יעקב את הקשר שבין שבט אשר לכהונה הגדולה. לאשר הוא אמר: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". המדרש חושף רובד משמעותי נוסף מאחורי ברכה זו. המלה המשמשת כאן היא "שמנה". אותן ארבע אותיות מרכיבות גם - בכתיב חסר – את שמה של הספרה 8 – "שמנה". לאשר, אומר המדרש, יוולדו ילדים שילבשו שמונה בגדים, הלא הם שמונת הבגדים שלובש הכוהן הגדול.
למרות שהכוהנים משתייכים לשבט לוי, הרי כיוון שבנותיו של אשר נישאו לכוהנים, נכדיו היו רשאים לכהן בתפקיד הכוהן הגדול ובסופו של דבר אכן התמנו לתפקיד המכובד.
נראה כי בנותיו של אשר היו יפות-תואר כל-כך, עד כי רווקים מכל השבטים רצו להתחתן איתן. אפילו אנשים רמי דרג ביותר, הכוהנים הגדולים, ביקשו להם נשים מבין בנות שבט אשר.
... הדבר מוזר, אם חושבים על כך. מדוע יבקש לו איש קדוש כל כך אישה משבט אשר אך ורק בשל יופיה? אם הוא קדוש – קדוש דיו להיות הכוהן הגדול – מדוע הוא רודף אחר היופי?
קיים סוג של יופי שטחי, וישנו יופי המשקף בשלות רוחנית והדרת כבוד אישית. כאשר התורה משבחת את יופייה של האישה היהודייה, כמעט תמיד מדובר בשבחים על צניעותה ואצילות נפשה. "כל כבודה בת מלך פנימה",2 אומר המלך דוד על בנות ישראל. התנהגותה הצנועה מפארת אותה ומעניקה לה הילת אצולה הקורנת מצניעותה.
נראה כי בנות שבט אשר היו ידועות בזכות היותן יפות ומעודנות, והדבר עשאן למושכות מאוד למשפחת הכוהנים. נשים אלה יכלו להבין את עבודת הכוהן ולסייע לה בצורה הטובה ביותר, שכן הן עצמן שיקפו את טבען העמוק של המשימות המוטלות עליו.
עבודתו של הכוהן הגדול הגיעה לשיאה ביום כיפור, אז נכנס למקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, שם היו מונחים לוחות הברית שבורא העולם נתן למשה על הר סיני. עשרת הדיברות (נשמתם) היו חרוטות עמוק על אבניהם (גופם), וכך הם הפכו לאחד. הכוהן הגדול היה אז יוצא מקודש הקודשים ומעביר את מסר הלוחות לכל בני ישראל: מחויבות לאלוקים יכולה להיות אותנטית כל כך וללא תנאים, שהיא הופכת חקוקה בעצם ישותך – גוף ורוח יכולים להתמזג ללא הפרד, כאשר הגוף משמש ככלי מושלם לנשמה המחייה אותו.
הכוהן חיפש אישה שתבין את טבעה של מלאכתו והוא מצא את המועמדות הטובות ביותר בין בנותיו של אשר. צניעותן המקסימה הפגינה מחויבות פנימית לכוחה של הרוח על הבשר, וכן כבוד עצום לגוף שבו שוכנת נשמתן. בלא לדעת זאת, מחויבותן האמיתית קרנה דרך הופעתן הפיזית – שכן יופי הנשמה קרן ללא מעצור דרך הגוף ששיקף אותו באופן מושלם. הן היו התגלמות חיה של שתי לוחות הברית, ולכן ראה הכוהן את בת אשר כרעייה מושלמת.
בנות אשר היו גם אמהות ראויות לציון. בצניעותן ויושרן, הן העבירו תחושה איתנה של מחויבות לילדיהן; את המסר הלא נאמר, של מי שמעדיפה להרשים את האלוקים מאשר את החברה, ואת היופי שבשמירה על גבולות נאותים. הידיים הללו היו בריאים רגשית ורוחנית, והתאימו להיות כוהנים גדולים – כל אחד מהם.
לכן, למרות ששבט אשר לא היה רב אוכלוסין, ילדיו היו בעלי איכות כל כך יוצאת דופן והביאו נחת רבה להוריהם.
אין זה פלא שכל הרווקים בעם ישראל רצו לשאת אישה מבנותיו הצנועות של אשר.3
כתוב תגובה