למה יעקב רצה למות?

בפרשת ויגש באה לקיצה התקופה הקשה שעברה על יעקב אבינו - עשרים ושתים שנים של אבל, צער וכאב על היעדרו של הבן האהוב יוסף. הפרשה מספרת כיצד יוסף גילה את זהותו לאחיו, והם מיהרו להביא את אביהם יעקב אל ארץ מצרים, שם זכה לראות במו עיניו את הפלא הגדול: יוסף בנו חי וקיים, ומכהן בשררה רמה כמושל כל ארץ מצרים.

לא נותרה בידינו תמונה המנציחה את המעמד המרגש של פגישת האב והבן, אולם כן נותרו בידינו המלים שאמר יעקב באותו מפגש: "ויאמר ישראל אל יוסף, אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (מו, ל).

מה פשר הביטוי "אמותה הפעם"? ההגיון אומר שמפגש זה אמור להוסיף ליעקב כח ושמחה, בריאות וחיים – למה לפתע הוא משתמש בביטוי של מוות?

"שבעים פנים לתורה". כמה פירושים ניתנו לביטוי יחודי זה, וכאן נביא כמה מהם.

אמותה רק פעם אחת וזהו

רבי עובדיה ספורנו, אחד ממפרשי התורה הקדומים הנוהג לפרש את הכתובים לפי פשוטם, מסביר את המילים כתפילה של יעקב שהאושר יימשך: עד כה, אומר יעקב, עברתי משברים רבים, וגם כשנחלצתי מצרה אחת הופיעה צרה אחרת; עכשיו מייחל אני "אמותה הפעם": הלוואי והמצב הנוכחי ימשיך כך עד יום מותי, ולא יהיו הפתעות שליליות נוספות.

רש"י, שפירושו לתורה נחשב ראש וראשון, מביא מדרש לפיו המלים "אמותה הפעם" מהווים אנחת רווחה כביכול של יעקב, לאחר כל המתח שבו היה שנים רבות. מעבר לעצם הצער על היעלמותו של יוסף, היה יעקב נתון בנקיפות מצפון מתוך מחשבה שהוא נהג בחוסר אחריות כאשר שלח את יוסף לדרך לבדו, ויעקב אף חשש שבעולם הבא הוא ייענש על כך; עכשיו כשהתברר שיוסף חי, נרגע יעקב ואמר "אמותה הפעם" – "לא אמות אלא פעם אחת" בעולם הזה, ואילו בעולם הבא יהיו לי חיים טובים.

רעיון דומה אנו מוצאים בפירושו של ה'כלי יקר', שהיה דרשן גדול ומפורסם. הוא מסביר שמי שחי חיי צער "דומה כאילו בכל יום הוא מת", ולכן בתקופת הצער שעברה על יעקב הוא היה "חשוב כמת בחייו", וכאילו מת פעמים רבות (בכל יום מחדש). לכן אומר יעקב "אמותה הפעם", עכשיו כשהפסיק המצב הקשה ו"חזרתי לחיים" (וכמו שנאמר קודם לכן: "ותחי רוח יעקב"), מעתה יודע אני שצפויה לי מיתה פעם אחת בלבד, ולא יותר.

"הלצה" – עם מסר רציני

הספר "שני לוחות הברית" – ובקיצור: השל"ה, ידוע כאחד מספרי היסוד של המוסר והקבלה. הספר נערץ ונקדש בכל תפוצות ישראל, עד כדי כך שנוהגים לכנות אותו בשם "השל"ה הקדוש". בתוך ספר רציני זה, מוצאים אנו פירוש מקורי על המלים "אמותה הפעם" – אם כי המחבר בעצמו מגדיר פירוש זה כ"הלצה"...

הפירוש נמצא בתוך דברי הדרכה שנותן השל"ה בדבר התנהלות כלכלית נכונה ("שער האותיות" ערך "דרך ארץ"). מי שיש בידו אמצעים, נאמר שם, ראוי שיתן "לבניו כפי יכולתו ממון רב, כדי לעשות שידוך חשוב והגון". יחד עם זה, מזהיר השל"ה את האב המבוגר, שלא יתן את כל כספו לבניו ויסמוך עליהם שהם יכלכלוהו לעת זקנה. נראה את הדברים בלשונו:

"ראיתי מקצת אבות, כשיש להם עושר, בבואם לימים נותנים לבניהם לכל אחד סך גדול .. זהו שטות גדול .. כי מי יודע מה יולד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב, ואוי לאב שיבוא על שולחן בניו, כי הוא דבר שנגד הטבע. והבנים מחזיקים את אביהם, והוא עליהם כעול הכבד .. על כן כל חכם וכל הרואה את הנולד, לא יעשה כזה .. כי אין רע בעולם כרעה הזאת, שאב או אם יסמכו על שולחן בניהם, רע ומר כמות".

הווי אומר: מצב שבו אב תומך בבניו נתפס כסביר, אולם מצב שבו אב נתמך על ידי בניו עלול לגרום לתחושה קשה ומייסרת. לכן כשבא יעקב למצרים, וידע שמכאן ואילך לא הוא המפרנס, אלא הוא יהיה סמוך על שולחן בנו יוסף – התבטא ואמר: "אמותה הפעם", כי מצב זה שבו אב נתמך על ידי בנו נחשב בעיניו "קשה כמות".

[אצל יעקב לא היתה לו ברירה אחרת, והיה ברור כי ה' סיבב את התהליך. אולם במצב שבו אפשר להימנע מכך, צריכים ההורים לשמור ככל האפשר על עצמאות כלכלית, וכפי שממשיך השל"ה: "אמרו במשל הדיוט אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון, ועשרה בנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם. על כן שום אב חכם לא יגרום בעצמו לבוא לידי מדה זו ברצון, אם לא אם מאת ה' היתה זאת"].

יוסף, כל הכבוד!

בדברים שהשמיע הרבי מליובאוויטש בשנת תשכ"ה (נדפס ב"תורת מנחם" חלק מב ע' 22), מוצאים אנו הסתכלות חדשה על דברי יעקב. הרבי מפרש, כי המלים "אמותה הפעם" מהווים בעצם מחמאה ליוסף (וראה נקודה דומה בפירוש "אור החיים").

והכוונה היא כך:

כשנודע ליעקב על כך שיוסף חי במצרים והוא מנהל את עניני המדינה ביד רמה, הוא כמובן שמח שמחה גדולה, אבל ביחד עם זה הוא התמלא במתח וחשש למצב הרוחני של יוסף במצרים, ובפרט לנוכח העובדה שיוסף הגיע לשררה כה חשובה שבאופן טבעי מעסיקה את האדם עד שלא נשאר לו זמן וכח לעניני הרוח.

מכיון שכן, כשיעקב ירד למצרים עם כל בני משפחתו, הוא בא מתוך תחושת אחריות ושליחות, הוא ידע שעומד בפניו אתגר לא פשוט: להצליח לשמור על האמונה והרוח היהודית בתוך מצרים החומרית, לייסד מוסדות רוחניים ראויים לשמם גם במקום זה.

זו היתה התחושה שמילאה את יעקב ברדתו למצרים; אולם ברגע שהוא ראה במו עיניו את יוסף, והבחין כי יוסף נשאר צדיק נאמן למורשתו של יעקב, ואף התעלה והתקדם באמונתו ובעוז רוחו – או אז הבין יעקב ש"הכל בסדר": אפשר לסמוך על יוסף שיסדר הכל על הצד היותר טוב, ולא רק במובן הגשמי אלא גם במובן הרוחני.

יעקב תפס – להפתעתו - שחיי היהדות במצרים יצליחו לפרוח גם בלעדיו, ועל כך אמר: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" - לאחר שראיתי אותך "חי" גם מבחינה רוחנית, אני יכול לפרוש בלב שקט... מלים אלו היו איפוא מחמאה ליוסף, כמו בעל עסק שרואה כי בנו מצליח לנהל את העסק כראוי, ואומר לו: "אתה עושה את זה טוב, אני יכול ללכת הביתה"...